|
ניקו-מבוסס על סיפור אמיתי-סיפור לכתב אורח
|
28/01/2021 |
פרק 1-יש לי סוד
אני לא יודעת איך להתחיל את הסיפור הזה, אז אני פשוט אתחיל בהקדמה. שלום, אני אביגיל, ואני בת 10. התחלתי כיתה ה' לפני כמה שבועות. בגיל שלנו, אין כל כך מלך הכיתה או משהו כזה, אבל יצא שאני הילדה שהיא כאילו מקובלת. לא מקובלת מגעילה, (אני מקווה לפחות) אבל מקובלת. אני טובה בספורט, יש לי ציונים טובים, והרבה רוצים להיות חברים שלי. יש לי ילדה בכיתה, לא אויבת ולא חברה, שהיא כמעט מקובלת כמוני. קוראים לה מיה. אה, ויש לי חברה הכי טובה בשם בת'אני, שגם היא תופיע הרבה בספר הזה. היא באה מארצות הברית לפני ארבע שנים, ומאז אנחנו לא נפרדות. אני תמיד קוראת לה בת' בקיצור, גם כי היא אוהבת את הגרסה המודרנית ל-"נשים קטנות". יש לנו מין קטע כזה, שהיא תמיד שומרת לי סוכריות קופצות בטעם צמר-גפן-מתוק, ואני תמיד שומרת לה סוכריות קופצות בטעם תפוח. והדבר האחרון: יש לי סוד. סוד מביך, שאני לא רוצה לחלוק. אבל לצערי, הוא יתגלה במהלך הספר.
פרק שני-אסקי-פאג
היום הלכתי לבית הספר עם בת'אני, כרגיל. דיברנו על כל מיני קינוחים וארטיקים שראינו יחד בפינטרסט, וקבענו לבוא אחר הצהריים אליי להכין חלק מהם. קצת התווכחנו על מה נתחיל להכין ראשון, ארטיק קיווי ואבטיח או ארטיק שוקולד ואוכמניות, אבל בסוף החלטנו על ארטיק עוגיות שוקולד צ'יפס. כמה שניות נדירות מאוד של שתיקה, והגענו לבית הספר. בבית הספר התרוצץ כלב קטן ליד השער, וכולם ליטפו אותו ודיברו עם מיה. זה היה גור פאג קטן, לבן-חום עם עיניים כחולות. אולי הוא מעורב, גם כלב אסקי. אפילו בת'אני התקרבה ללטף, ואני העדפתי להתרחק. אולי כדי שאני אגלה לכם את הסוד שלי. אני כלבופובית. אין לי מושג איך קוראים לזה באמת, אבל אני קוראת לזה ככה. אני פשוט ממש מפחדת מכלבים. הם מחרפנים אותי, מאז ומתמיד. לא הייתה לי איזושהי טראומה עם כלב או משהו כזה, אני פשוט ממש מפחדת. קיוויתי שאף אחד לא מסתכל, ועליתי מהר לכיתה. אני יודעת שכלבופוביה זה לא כזה ביג דיל, אבל אפילו בת'אני לא יודעת. אני קצת מפחדת, שפתאום, אני לא אהיה יותר מקובלת.
פרק 3-ניקו
האסקי-פאג הזה של מיה, היא אמצה אותו אתמול. היא קראה לו ניקו, או כמו שאני קוראת לו: נקניקיו. אני יודעת, אני יודעת. לא יפה להמציא שמות לכלבים, אבל עדיין. אני כל כך מפחדת ממנו, ומיקה לא מפסיקה לדבר עליו. "היום קניתי לו מיטה כחולה-וורודה, כמו צמר גפן מתוק." "היום הוא אכל אוכל כלבים חדש מהחנויות." "הוא כזה חמוד, והוא ישן לפעמים איתי והוא מחונך והוא יפה." בצהריים, משכתי את בת'אני החוצה מהשער כמה שיותר מהר, (אבל לא חזק, כי יש לה כתף רגישה ולא רציתי לפרוק לה אותה בטעות.) "מה קרה, אבי?" שאלה בת'אני. (ככה היא קוראת לי בתור שם חיבה.) "כלום, למה את שואלת?" שאלתי והתחלתי להתרחק מהשער. "התנהגת קצת מוזר היום." אמרה בת'אני. "מה?! אני?! בכלל לא! פשוט התרגשתי מ... ה... כלב הזה של מיה." "טוב, את טובה בהרבה דברים, אבל לא בלשקר. מה קרה? חשבתי שאנחנו מדברות על הכל!" בת'אני נשמעה קצת נעלבת. "אני מצטערת, בת', אני פשוט... לא מוכנה עוד להגיד." אמרתי והשפלתי ראש, לא התכוונתי להעליב אותה. "אוקיי, תגידי לי שתהיי מוכנה. עכשיו, בואי נלך לסופרמרקט ונקנה מצרכים לארטיקים." זו חברה אמיתית. חייכתי והלכנו יחד.
פרק 4-מקדונלד'ס ושלושה ארטיקים
בת'אני ואני הלכנו לסופרמרקט וקנינו הכל מהר. בדרך בת'אני סימסה לאמא שלה שהיא אצלי, ואמא שלה הזכירה לה לחזור עד שש. גם אמא שלי הסכימה שבת'אני תהיה אצלנו. כתבתי לה שאנחנו אוכלות צהריים במסעדה בדרך, והיא אמרה שזה בסדר. ההסבר המדויק של "מסעדה" הוא מקדונלד'ס. נכנסנו פנימה, בת'אני הזמינה מק-בורגר ואני הזמנתי מק-נאגטס, ושתינו לקחנו גם צ'יפס וקולה. חיכינו בתור ולקחנו את המגשים שלנו. אכלנו, ובסוף הארוחה הרגשנו מלאות אבל לא יותר מידי. יצאנו מהר מהקניון (המקדונלד'ס היה בתוך קניון) והלכנו לבית שלי. הגענו, עלינו לקומה החמישית במעלית (אצלנו בבניין מותר מגיל 10 לבד) ונכנסנו. אמרנו שלום לאמא שלי ושאנחנו הולכות להכין דברים במטבח, והיא אמרה שזה בסדר כל עוד אנחנו מנקות אחרינו. הכנו את הארטיקים, והם יצאו מ-ד-ה-י-מ-י-ם!!! הכנו ארבעה מכל סוג. בת'אני לקחה אחד מכל סוג הביתה, ואני נשארתי עם אחד מכל סוג ושתינו אכלנו אחד מכל סוג אצלי. בסוף היה קצת בלגן. אז שמנו לנו ברקע שירים וניקינו. שמנו את השירים: "Looking at me, Mad at Disney, "cause I'm not just a pretty girl וסיימנו לנקות. בת'אני הלכה ב-16:47, וקבענו שניפגש מחר ליד הבית שלה ללכת יחד לבית הספר. "איך היה בבית הספר?" שאלה אותי אמא אחרי שהבאתי לה ארטיק אוכמניות ושוקולד. "למיה יש כלב חדש. קוראים לו ניקו. והיא הביאה אותו והיא בטח תביא שוב." אמרתי וליקלקתי את הארטיק קיווי אבטיח שלי. "טוב, את יכולה להתרחק." אמרה אמא. רק היא ואחותי הקטנה הדר יודעות שאני כלבופובית. "כן." אמרתי. "עכשיו, תביאי ארטיק להדר. היא נראתה לא טוב שהיא חזרה מבית הספר היום." אמרה אמא.
פרק 5-כיתה א'
קמתי מהשולחן והלכתי לחדר של הדר. הדלת הייתה סגורה והיה שקט. מוזר. הצמדתי בשקט את האוזן לדלת, ושמעתי קולות חלשים של בכי. בלי לחשוב הרבה, נכנסתי פנימה. ראיתי את הדר יושבת על השטיח הכחול-טורקיז שלה, ובוכה לתוך הארנב הענקי שלה דובדבני. היא קראה לו ככה כי הוא בצבע דובדבן ויש לו דובדבנים ורודים רקומים על הפרווה. הוא הבובה האהובה עליה. התיישבתי לידה. "הבאתי לך משהו." אמרתי והושטתי לה את הארטיק שוקולד-צ'יפס. היא לקחה אותו בלי להגיד כלום והסתובבה עם הראש לכיוון השני. "מה קרה?" שאלתי בעדינות. "אני לא רוצה לדבר על זה!" אמרה הדר בכעס. "גם לי היה יום רע." אמרתי לה, קיוויתי שאולי זה יעזור לה לשתף. "מיה אמצה כלב פאג-אסקי, והביאה אותו לבית הספר. היא קראה לו ניקו. כולם רצו ללטף אותו ולשחק איתו, ואני כל כך פחדתי. גם העלבתי קצת בטעות את בת'אני, שהבינה שאני לא מספרת לה משהו." אמרתי. "מה לא סיפרת לה?" הדר סוף-סוף הסתובבה. הפנים שלה היו אדומות, וחלק מהשיער שלה, שהוא ג'ינג'י כמו שלי, נדבק לפנים. "על הכלבופוביה שלי. רק את ואמא יודעות." אמרתי לה. "ומה היה לך?" שאלתי, קיוויתי שאולי הפעם היא תסכים לדבר, והיא דיברה. "היום בכיתה, הגיעה אלינו ילדה חדשה. אני קיוויתי שאני אתחבר איתה ותהיה לי עוד חברה. היא התחברה עם כמה בנות קצת סנוביות והן נהיו חבורה. כשבאתי להגיד לה ברוכה הבאה ולהציג את עצמי, היא התחילה לצחוק על השיער שלי מול כל הכיתה. וגם על מה שאני לובשת. וכל היום צחקו עלי, כולם חוץ ממיקה." מיקה היא החברה הכי טובה של הדר. "טוב, אבל הארטיק יעודד אותך!" אמרתי, כשראיתי שמהארטיק נשאר רק מקל. "הוא באמת מאוד טעים, תודה." אמרה הדר. "בגיל שלך, גם לי הציקו. והרבה." אמרתי לה. "באמת?" היא שאלה. "כן. כולם קראו לי 'תפוזית' 'תינוקת' וגם 'בכיינית' נוסף בהמשך, כי בכיתי הרבה מהעלבונות." "אבל חשבתי שאת הכי מקובלת בכיתה." הדר אמרה בבלבול. "נכון. כיתה א' הייתה נוראית, אבל אז בכיתה ב' בת'אני הגיעה. כולם חשבו שהיא מגניבה, כי היא מלונדון והכל. היא מצאה אותי מהר, הילדה שמציקים לה. היא התחילה להתחבר איתי, ומהר מאוד התחלתי לבטוח בה. ידעתי שהיא לא תפגע בי, שהיא רק רוצה לעזור. ומאז אנחנו לא נפרדות. מפה לשם, נהפכתי למקובלת." אני אומרת להדר ומחבקת אותה. "אז את אומרת שגם אני אהפוך למקובלת?" היא שואלת. אני משחררת אותה מהחיבוק, מסתכלת עליה כמה שניות ואומרת "לגמרי יש מצב." היא מחייכת, נראה שהיא יותר טוב. "הדר! את צריכה ללכת להתקלח! אביגיל! את אחריה!" אמא קוראת מהחדר השני. "לעזור לך עם המים?" שאלתי את הדר. "כן, תודה." היא אמרה והלכנו לחדר האמבטיה. עזרתי לה להדליק את המים ולכוון אותם בדיוק לטמפרטורה שהיא אוהבת, והנחתי לה להתכונן למקלחת ולהתקלח. בחדר, חשבתי על הניקו הזה של מיה. הוא בכלל לא חמוד, אפילו לא טיפונת, סתם מפחיד ומתרוצץ ויכול לנשוך. כשהדר יצאה מהמקלחת, לבושה בפיג'מת חתולים וורודה, אני הלכתי להתקלח ולישון עם פיג'מת הכוכבים הכחולה שלי.
פרק 6-לבד, שוב
בבוקר קמתי וכרגיל הלכתי עם בת'אני ללימודים. סיפרתי לה שאהבו את הארטיקים אצלי בבית, והיא אמרה שגם אצלה. כמו שידעתי שיקרה, בשער הייתה התקהלות בגלל מיקה והנקניקיו הזה שלה. בת'אני גם הלכה ללטף ולהגיד שהוא חמוד ואני התיישבתי בצד של החצר. מנקודת המבט שלי ראיתי את בת'אני מחלקת למיה משהו. משהו שבאופן מחשיד נראה כמו סוכריות קופצות בטעם צמר גפן מתוק. "קחי, שיהיה תואם למיטה של ניקו. זה סוכריות קופצות בטעם צמר גפן מתוק." אמרה בת'אני והעניקה לניקו ליטוף. "תודה, בת'." מיה אמרה. טוב, זה כבר יותר מידי! ביני ובין בת'אני הייתה ברית! היא שומרת לי את הסוכריות ולא נותנת אותן לאף אחד! וגם אני לה! וממתי מיה יכולה לקרוא לבת'אני בת'? זה עבר כל גבול! והכל בגלל הנקניקיו הזה של מיה! אני צועדת בכעס לבת'אני, מנסה לא להתקרב לניקו. "בת'אני, את יכולה לבוא רגע?" אני שואלת אותה. "בטח." היא אומרת ואנחנו הולכות לפינה שקטה מאחורי המקלט. ואז אני מתחילה לצרוח עליה. את כל נשמתי. "מה עשית?! את הפרת ברית! ברית שעשינו בכיתה ב'! את נתת לה את הסוכריות!" כולם הסתכלו עלינו כאילו אנחנו איזה קנגורו-קרנף, אבל אני לא התייחסתי. "אבל אביגיל, זה לא-" "וממתי מותר לה לקרוא לך בת' תגידי לי?! ממתי?!" "מתמיד!" מיה מופיעה משום מקום. "את לא תאסרי על בת' לרכוש חברות חדשות, תינוקת בכיינית ותפוזית שכמוך!" היא קראה. השתנקתי. לא האמנתי. מיה הייתה הילדה שהכי הציקה לי בכיתה א', ולא האמנתי שאני חוזרת לזה שוב. רצתי לכיתה מהר, בלי לומר מילה. "בואי, בת'. עזבי את הסנובית הזאת. נשחק עם ניקו עד שנגמרת ההפסקה." מיה משכה את בת'אני אחריה. אני סנובית?! את סנובית!! איזו מגעילה. כל המחשבות הכעוסות האלה ועוד התרוצצו בראשי בזמן שעליתי במדרגות לכיתה. בכיתה, התיישבתי בשולחן שאני חולקת עם בת'אני, שמתי ידיים על העיניים ובכיתי. אני לא יודעת כמה זמן לא בכיתי ככה. הכל התחיל להסתדר... אני מקובלת... ויש לי את בת'אני... ומיה לא עוקפת אותי... ופתאום, הגיע הנקניקיו הזה. והוא הרס הכל. אני לא חושבת שאני שנאתי כלבים פעם יותר ממה שאני שונאת עכשיו.
פרק 7-
היה נורא. כל הזמן הציקו לי בבית הספר היום, אחרי ששמעו איך מיה קראה לי. בת'אני לא דיברה איתי כל היום, אבל גם לא הציקה לי. היא רק הייתה עם מיה והקשיבה לקשקושים על הנקניקיו הזה. בבית, אמא ראתה שאני חוזרת עם ראש מושפל. "בדיוק כמו אחותך, מה?" אמא שאלה. "אה, הדר עצובה גם היום?" שאלתי, קצת באדישות. "כן. טוב, בואי, תשבי. יש ספגטי ושניצל." אמרה אמא. "אני לא כל כך רעבה עכשיו." אמרתי והלכתי. בדרך הספקתי לשמוע את אמא ממלמלת "היא והדר... תאומות לא באותו גיל אלה..." במקום ללכת לחדר שלי, הלכתי לחדר של הדר. ראיתי אותה גם עצובה. לא אמרנו כלום, ופשוט התחבקנו ובכינו... "הדר! אביגיל! חיממתי לכן את האוכל מחדש! כבר 14:30, בואו לאכול!" אמא קראה באיזשהו שלב. אני והדר ניקינו את הדמעות וקמנו ביחד. הלכנו למטבח. "בואו מהר! אני הולכת לפגישה! ביי!" אמא קראה ונעלמה בדלת. כשהגענו, היא כבר לא הייתה שם. אכלנו לאט ובשקט את האוכל והלכנו כל אחת לחדר שלה. בטלפון ראיתי שבת'אני מנסה לכתוב לי, אבל מיד חסמתי אותה. היא בגדה, היא תישא בהשלכות! יום למחרת קמתי בלי חשק. אבל לא יכולתי לעשות כלום. אז התלבשתי בחולצה סגולה כהה ובמכנסיים לבנים עם נעליים שחורות, (וואו זה ארוך) ויצאתי לבית הספר. בת'אני לא חיכתה לי מחוץ לביתה. כן, זה היה הגיוני. כולם הציקו לי בבית הספר, ובהפסקה ישבתי על ספסל אבן גדול ליד הצמחים. ראיתי את בת'אני מתיישבת לידי, ומייד סובבתי את הגב. "די נו, אביגיל." אמרה בת'אני. "אני לא הפרתי את הברית שלנו." "איך לא? נתת לה את הסוכריות!" אני מסתובבת לעבר בת'אני. "שמת לב, שהשקית שנתתי למיה הייתה וורודה עם צמר גפן כחול ולא כחולה עם צמר גפן ורוד?" פתאום הבנתי לאן היא חותרת. "אז את אומרת ש..." "נתתי לה את המזויף!" בת'אני מצחקקת. גם אני. "אבל למה נתת לה משהו?" שאלתי אותה. "אממ... הייתה לי חבילה מזויפת, ורציתי להיפטר ממנה..." בת'אני אמרה. יצאה לשתינו מין נחירה כזאת כמו של חזיר מרוב צחוק. "תשמעי, בת', אני מצטערת. לא הייתי צריכה לכעוס." אני אומרת. "הכל טוב. אבל, רק שאלה, למה את אף פעם לא מתקרבת לניקו?" בת'אני שאלה. פתאום עברה לי בראש הפוביה של בת'אני. יש לה פוביה מהקאות. היא לא מסתירה את זה, אבל גם לא מסתובבת ומכריזה על זה. נאנחתי. לא רציתי לשקר לה שוב. "טוב, זאת גם הסיבה למה התנהגתי קצת מוזר שלשום." אמרתי. "נו?" היה נראה שהיא סקרנית. "יש לי... פוביה מכלבים." "וזהו?" שאלה בת'אני. "מה זאת אומרת?" שאלתי בהפתעה. "זה לא כזה ביג דיל! גם לי יש פוביה. זאת אשמתך שהם מפחידים אותך?" היא אמרה. "אני יודעת שזה לא כזה סיפור, אבל את יכולה לשמור על זה בסוד?" שאלתי. "שפתיי חתומות." היא אמרה והוציאה סוכריות קופצות בטעם צמר גפן מתוק. אני הוצאתי סוכריות קופצות בטעם תפוח. נתנו אחת לשנייה. כל אחת הכניסה סוכריות לפה. מחצנו אחת לשנייה את היד מרוב קיפצוצים והרגשתי הכי כיף בעולם.
|
|
