|
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי הפעולות
|
14/04/2021 |
היי שלגונים שלי!
אז קצת נרגעתי מהדמעות,
והתפנה לי זמן לעשות לכם יצירה חדשה.
היום הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
היום אני לא אציף אתכם בסיפורים שיגרמו לעיניים שלכם לא להפסיק לבכות, כמו שקרה לי.
היום נושא היצירה הוא משואה לתקומה!
אבל לפני שאתחיל לכתוב על זה אני אשתף אתכם בשתי קטעים שכתבתי. אחד על הצפירה, והשני על החוויה המטלטלת שהייתה לי היום.
____________________________________
קטע #1 (הצפירה):
הייתי באמצע להכין ארוחת ערב.
באתי להוציא שמן מהמגירה, ולפתע.
צפירה!
בואו נדבר דוגרי, במאית השנייה הראשונה נבהלתי.
חשבתי שיש אזעקה או משהו.
אבל אז שמעתי את הקול המיוחד של הצפירה, ונזכרתי! יום הזיכרון!!!
אמא שלי מיד נעמדה, ואחותי קפאה במקומה.
אם הייתם נכנסים אלינו הביתה סתם באיזה יום, הייתם חושבים שאנחנו בית משוגעים. הנה תמונת מצב:
אני במטבח, עם הסכין ביד. יד שניה תופסת את המגירה.
אחותי באמצע הביס, בקצה השני של המטבח.
אמא שלי ראתה סדרה ובבהלה קמה ונעמדה באמצע הסלון.
כולנו באמצע מרוץ החיים.
מה גרם לנו להפסיק את הכל?
ואני מרכינה ראש וכועסת על עצמי.
היי! למה את לא בוכה? אפילו רעד לא עובר בך??
מה, את לא מזדהה?
דווקא עם היום שלצערנו הכי קרוב אלייך מבחינת הזמן!?
מילא השואה, שקרתה לפני 78 שנה, אבל יום הזיכרון?
שכל שנה יש בו חיילים ונפטרים נוספים?
אין בך טיפת כבוד??
ואני חושבת. באמת!
מה לא בסדר איתי?
למה ביום השואה הצמרמורות והבכי זלגו כמו מפל?
ועכשיו??
כלום.
שום תחושה.
רק מרכינה ראש.
וזה עצוב לי.
וכואב.
כואב מבפנים!
אז ניסיתי בחצי דקה שנשארה לי להתחבר.
איפושהו להרגיש את הכאב עמוק בלב.
ואז זה הכה בי.
הגל של הצמרמורת.
כי פשוט נזכרתי,
בטיול חול המועד פסח, נסענו לראש פינה. ושם נתקלנו במצפה נמרוד.
חייל ששמו נמרוד, שנפל במלחמת לבנון השנייה.
ואני נזכרת.
נזכרת איך אבא שלו.
אבא שלו עמד שם וסיפר.
וכאב.
עם כל מילה ומילה.
כל הבהרה ואות.
ואני נזכרת בסיפור.
וסוף כל סוף, איפושהו שם, אני מצליחה להתחבר .
וזהו תחושות הכעס נעלמות.
ואני שלימה עם עצמי.
ושקט.
שוב מסלול החיים חוזר לקדמותו.
אני מסיימת להכין את החביתות.
ויש בי תחושת עצב והזדהות עם הנופלים, ונפגעי הפעולות.
ותחושה קטנטנה בלב של סיפוק.
_________________________________
קטע #2 (יום הזיכרון):
נגמרו לה הדמעות,
והיא מדברת ובוכה.
הראש שלה מלא שאלות,
והיא ממשיכה לבכות.
היא אפילו לא יודעת למה.
אולי בגלל שהיא כזו רגישה.
אבל לא עולה לה שום סיבה.
אנשים בני 20, חיילים שככה לקחו להם את החיים.
אבא!
אבא שבשמיים!
אתה שומע אותי?
אולי אתה כן, ואולי אתה לא.
אבל אל תכעס.
אני רוצה רק לשאול שאלה אחת.
בבקשה
אני לא מבינה
באמת,
למה חיים של אנשים טובי לב
אנשים מלאי תוכן ועשייה.
צעירים, שלא הספיקו כלום בחיים.
למה דווקא את המוצלחים אתה לוקח?
למה את הטובים?
את המצטיינים
את האלופים
את האלה עם העיטורים.
למה אבא?
אני באמת לא מבינה.
יש לי אליך אבא, בקשה.
אני רוצה ילדים רגילים.
לא יותר מידי יפים,
לא יותר מידי חכמים,
היא לא שמה לב לזמן וממשיכה בתחינה.
אבא!
אם אתה שומע
זכה אותי בילדים רגילים.
ללא כישרון מיוחד.
נורמליים.
מה אלו ילדים נורמליים?
אותה הוא שואל.
אבא?
אתה פה?
ענית לי?
כן ילדתי, מה אלה ילדים נורמליים, רגילים?
גם האלופים, המצטיינים, הם רגילים!
רגילים בדרך שלהם.
לכל אחד יש שליחות בחיים.
וגם לך!
אז לאחד השליחות היא בצבא, ולשני בכלל בעבודה.
מהי השליחות שלך?
אל תתמקדי באובדן.
מתוך הכאב תצמחי.
שתגדלי ילדתי, אולי תביני למה דברים כאלה קורים.
אבל עכשיו צריך לקדש את החיים.
א.. בל!
ניתוק.
השיחה הסתיימה.
והיא הלכה לחדרו, התיישבה על המיטה.
והיא שרה לו.
שרה לו את השיר
את השיר המיוחד שלו.
שאהב.
מלאת רגשות, ופחדים,
בכי תמרורים!
מכל הלב היא שרה
מנסה לשנות את העבר.
אבל הראש עדיין מלא במחשבות.
למה דבר כזה צריך לקרות?
למה כששרתי לו שיר שאהב, עזב הוא פתאום ועצם את עיניו?
אבא,
למה?
____________________________________
סליחה ממי שזה ציער אותו,
מקווה שתאהבו את הקטעים!
אשמח לדעת את דעתכם הכנה בתגובות!
אז איך אחרי העצב אנחנו עוברים משואה, לתקומה?
טוב, אז חשבתם שביום אחד זה ישתנה?
אחד המשפטים היפים שהוריהם של ההרוגים בקרבות אומרים: "החלטנו, שאנחנו בוחרים בחיים!"
זה מבחינתי הצעד הראשון.
לבחור להתקדם, לעשות, לא לשקוע בעצב!
לא אמרתי שצריך לשכוח לגמרי ממה שקרה, ולא צריך להדחיק.
אלא צריך מהכאב, לצמוח.
אתם בטח מכירים את עמותת "זכרון מנחם" ואתם בטח שואלים איך היא הפכה למה שהיא היום?
אז ככה:
מנחם, הוא ילד בכור להוריו, שמגיל שנה נאבק במחלת הסרטן. לאחר המון שנים של התמודדויות, בגיל 15 הוא נפטר.
מנחם היה הבכור ואחריו יש עוד אחים ואחיות.
הוריו לא בחרו לשקוע בכאב, אלא מתוך כך לצמוח מחדש.
משואה לתקומה!
ובזכות הבחירה שלהם, נוסדה עמותת "זכרון מנחם".
הסיפור הזה נוגע לעוד אלפי עמותות, אבל את העמותה הזו אני מכירה אישית.
(מנחם, הילד שנפטר, הוא קרוב רחוק משפחה שלי. מי שרוצה הסבר, תבקשו ואולי בפעם אחרת)
יש משפט שממש התחברתי אליו. זה הולך ככה:
"זה לא כואב כי זה נשבר, זה כואב כי זה צומח"
אני מקווה ששיניתי לכם משהו היום.
אם אתם רוצים להתרגש, ולהתחבר ליום הזה ממקום אחר, ממש ממליצה לכם לחפש ביוטיוב סרטונים, ובמיוחד סרטון שראינו היום בכיתה שממש נגע בי
קוראים לו: "הקרב על חיי - של ניר רובין"
אני חיפשתי ביוטיוב ולא מצאתי בעברית..
הייתי משתפת איתכם קישור אבל אי אפשר :(
אבל אם באמת באלכם, אני מאמינה שתמצאו.
אני אסיים היום במשפט מהשיר של אחות (עמית פרקש) שכתבה לאח שלה (תם פרקש ז"ל) שהיה טייס בחיל האוויר ונהרג במלחמה:
"מיליון כוכבים, בשמיים תופסים את הצבע שלך בעיניים. תן רק עוד שניה אחת, לומר לך שלום"
לא יודעת מה איתכם אני התרגשתי.
"כי במותם ציוו לנו את החיים"
משואה >> לתקומה
עד לפעם הבאה,
שירהמספר6❤
*אין להעתיק את היצירה
**כל הזכויות שמורות ל - שירהמספר6
***הפעם במיוחד! אין להעתיק את תוכן היצירה!!
|
|
