סיפור לכתב אורח- חדר המיסתורין.... חלק ג'

חנות

מה חדש

קהילה

אפליקציות

מנויים

הורים

עזרה

קהילה - היצירות של רנננשוק

רנננשוק

136

333

סיפור לכתב אורח- חדר המיסתורין.... חלק ג'

14/05/2021

"מצאתי!" עלינו ביחד מדרגה אחר מדרגה עד שהגענו לחדר.
ההמולה בחדרינו הייתה רבה. ליעל היה גבס עבה על היד ומסתבר שבזמן שהיינו בחדר / במרתף, יעל הובלה לבית החולים ושם טיפלו בה כמו שצריך.
_____________________________________
הפעם הבאה הייתה ביום למחרת כאשר ישבנו ביחד בחדרנו והשתעממנו,
הצעתי שיעל ורות ירדו עכשיו לחדר החשוך.
ההצעה התקבלה ברוב קולות (XD) ויעל ורות היו כבר בדרכם למרתף המחריד (כל פעם יוצא לי שם אחד לחדר הזה... תסתדרו נכון?)
_______________________________________
"אחד מהם התחיל להרים את הארגז שלפנינו, נשמתינו נעתקה, כשפתאום שמענו מישהו קורא, תום, אני צריך עזרה עם האגז פה, בוא רגע. והאיש (כנראה תום) ענה, כן בוס.
באותו רגע התחייבנו שתינו להגיד מזמור לתודה כל יום לפני השינה
_______________________________________
ועד הפעם הבאה שבה ירדנו כולנו למרתף תצטרכו לחכות בסבלנות...
________________________________________

פרק שלישי:

היה זה היום החמישי בשהותינו במלון.
ישבנו בחדר האוכל וניסינו לחשוב ביחד עם כל המשפחה על אטרקציה מיוחדת. "שכחנו לגמרי!" לחשה לי רות, "מה עם המרתף??" "נוכל לרדת בערב", השבתי לה בלחישה די רועמת שגרמה לכולם (לכל בני המשפחה) לסובב אלי את ראשם. "לאיפה לרדת?" התעניינה אמא. "אה.. שום דבר..." השיבה רות. "אולי טרקטורונים?" שאלה יעל שהייתה שקועה בטלפון עד עכשיו ולא שמה לב למתרחש. "קלטתי אותך" השיבה לה מעיין בקריצה. "מה?" שאלנו אני ורות בסקרנו, "אה..... כלום..." השיבו שתיהן בחיוך נסתר. "יעל!" שמענו קריאה מהשולחן הסמוך, הייתה זאת איילת, חברתה הטובה של יעל. "מה את עושה פה??" נדהמה יעל. "בחופשה עם המשפחה!" ענתה לה איילת."טוב, נראה לי שיש לנו אטרקציה להיום", אמרה מעיין. "לפחות יעל", השבתי. "אתן באות לבריכה?" שאלה איילת. "כן, רק נסיים פה", השיבה יעל. "איזה מספר חדר את?" שאלה רות. 673, ענתה איילת. "ואתם?" "557" ענינו כל הבנות יחד. "נראה לי שנצטרך לוותר על הבריכה", אמרתי. "יש לנו משהו לספר לך, וכדאי שזה יהיה במקום יבש, שלא תטבעי." "אבל אני יודעת לשחות", ענתה איילת בקריצה. "טוב, אז נפגש בחדר שלנו עוד חצי שעה?" החזירה אותנו מעיין לחיים. (לא הגזמתי...) "כן", ענתה איילת בחיוך.
כשחזרנו לחדרינו כבר ראינו את איילת בחוץ, "בואי", קראנו לה. נכנסנו לחדר, התיישבנו, ומעיין החילה: "שיעמם לנו, אז קפצנו על המיטות המיטה נשברה היד של יעל גם בית חולים, שעה בתוך חור ברצפה, ועכשיו אנחנו פה". "לא הבנתי כלום", אמרה איילת במבט נדהם. "אני אסביר לך", אמרה יעל, "את רואה את הגבס הזה?" שאלה והצביעה על ידה. "אז ככה הכל התחיל. ישבנו בחדר ושיעמם לנו, אז החלטנו לקפוץ על המיטות, המיטה של נשברה ומזה קיבלתי את המכה הזאת". "וואי מרתק..." ענתה איילת. "זה לא הסוף",אמרתי, "מתחת למיטה של יעל גילינו דלת שמובילה למרתף מתחת לאדמה". "אתן צוחקת עלי...?!" שאלה איילת במבט חצי נדהם חצי ציני. "ממש לא!" ענתה לה רות שעד עכשיו שתקה. "ירדנו אליו פעמים, בזוגות." "קוללל" אמרה איילת. "קול, אבל גם מסוכן", אמרה יעל. "נרד לשם?" הצעתי. "כןןן פליזזזז אפשררר???" התחננה איילת. "אוווווקקקיייי..." ענתה מעיין, "נרד".
התחלנו לרדת אך לפתע שמענו קול: "כן בוס, אני רק מחכה שהמכונה תסיים (מה זה מכונת כביסה?!) ובא." "מה זה?!" נבהלה איילת. "אין לי מושג", ענתה מעיין. "שששש.... תנו לשמוע..." אמרתי. "חהחהחה בקרוב כולם יצטרכו לקנות ממנו, ואנחנו נתעשרר חהחהחה"
"לקנות מה??" שאלה רות נדהמת. "לא יודעת", עניתי. "עוד כמה זמן נצטרך להשאר פה על הסולם?" שאלה יעל, "אני בקושי מחזיקה את עצמי עם יד אחת". "גם לא יודעת...." עניתי. "כן בוס, אני בא", שמענו שוב את האיש. חיכינו עוד דקות ספורות על הסולם וירדנו. הגענו למטה עם פרצופים נדהמים.
איפה כל הארגזים שהיו פה פעם קודמת?! שאלה מעיין בתדהמה.

המשך יבוא....