|
הניצחון הכי גדול- לכתב אורח :)
|
16/06/2021 |
פרק 1- טורניר המחניים הגדול-
זה היה היום, יום הסיוטים שלי.
וזה לא בגלל שהיו לי היום שעתיים רצוף מתמטיקה, זה קורה לי כל יום רביעי..
אבל היום, היום זה היה שונה.
בשעה רביעית בכל יום רביעי וראשון, יש לנו שיעור ספורט..
בדרך כלל אני יושבת בצד, מתנהגת כאילו לא הבאתי את הציוד או נפצעתי, או שאני משתתפת ולא מייחסת לשיעור רצינות רבה.
אבל הפעם זה הפעים את ליבי יותר מכל דבר אחר שאי פעם קרה בספורט.
שלום, קוראים לי הילה, אני די עצלנית בכל מה שקשור לספורט,
אין לי ממש תחביבים, גם לא הרבה חברות וזה לא נדיר למצוא אותי יושבת שעות מול הטלוויזיה, צופה בפעם ה21 בפרק הסיום של הסדרה האהובה עליי.
החיים שלי לא "עמוסי ריגושים", והסיפור שאני אספר לכם עכשיו.. הוא אחד הסיפורים ששינו את חיי.
אני לא רוצה להקדים הרבה, את הכל תדעו בסיפור..
המורה לספורט הודיעה על טורניר המחניים שיתקיים בעוד שבוע וחצי,
היא הסבירה לנו נגד מי נתחרה, איך זה יעבוד וחילקה קבוצות.
לא ממש הקשבתי.. עד לעת שקראו את שמי, שנייה בקבוצתי.
בנות קבוצתי היו: אגם, עלמה, רעות, נגה ושני,
כולן היו טובות להפליא במחניים, רק אני לא הייתי העיפרון הכי מחודד בקלמר,
אבל לא רציתי להרוס להן.
זאת הייתה העת שבה החלטתי שאני שאני אהיה טובה, רק בשבילן.
למרות שלמען האמת לא הכרתי אותן ממש.
רובן היו חברות קרובות אחת של השנייה, בעלות מכנים רבים משותפים ומקובלות, רק אני הייתי ה"כבשה השחורה" בעדר.
פרק 2- להוריד את הירח ל5 בנות שלא יצא לי להכיר-
כל ארבעת השיעורים האחרים עברו במהירות רבה יותר משחשבתי,
אפילו שיעור הלשון עם המורה הכי משעממת שקיימת.
הייתי שרויה במחשבות, כיצד אני יהפוך פתאום לטובה במחניים,
כמה פעמים בשבוע אצטרך להתאמן ובכלל איך משחקים.
הקריאה "הילה! תהיי איתנו בבקשה" הייתה שכיחה ביותר היום, אבל כמובן.. תמיד המשכתי לחלום בהקיץ.
הצלצול האחרון הגיע במהירות רבה, חברתי העירה אותי מהחלום בהקיץ שלי,
היא סיפרה לי הכל.. ואפילו הסכימה לתת לי להעתיק את מה שכתבנו בשיעור לשון, תנ"ך ואנגלית,
כך שעוד חצי שעה עברה לה.. בלי שבכלל שמתי לב שבעוד רבע שעה הבטחתי להתייצב בשער הגן של אחותי איילה.
הודתי מאוד לחברתי, וארזתי את דבריי במהירות הכי רבה שיכלתי ויצאתי מבית הספר,
מרחק ההליכה בין בית ספרי לגן של אחותי היה 10 דקות,
ומבט קצר בשעוני גרם לי להבין שאין סיכוי שאספיק, ומשם התחלתי לרוץ.
זוכרים שסיפרתי לכם שאני לא מעריצה גדולה של ריצה? טוב.. היה בי המון כישרון פנימי.
למזלי הספקתי להגיע בזמן, אספתי את אחותי והלכנו יחד הביתה.
שהגענו הביתה, הוצאתי את הטלפון מהמגירה, וסמסתי לחברתי טליה אם נוכל להתאמן יחד במחניים.
טליה הייתה טובה במחניים מאוד, לעומתי היא הקשיבה בשיעורים וספורט אכן היה חלק גדול ממנה,
כמובן שהיא הסכימה, וקבענו בשעה חמש וחצי במגרש הקרוב לביתה.
טליה הייתה טובת לב, אמנם קשוחה.. אבל זה תמיד היה לטובת סובביה.
השעה הגיעה, טליה לא הבינה בהתחלה באיזה רמה נמוכה אני,
עד למצב שלא רק פחדתי מהכדור, גם לא הצלחתי להעז לפגוע בטליה ולפסול אותה,
השתדלתי מאוד להחזיר לה טובה.. אבל לא הבנתי שהמשחק לא הולך ככה.
בילינו שעתיים במגרש, ובכלל לא שמנו לב שהחשיך, ואחר כך כל אחת יצאה לדרכה.
הרגשתי מותשת, בהחלט השתפרתי..
הוצאתי את הטלפון שלי מהתיק, שמתי לב שעלמה צרפה אותי לקבוצה של המחניים,
גיליתי שפיספסתי 6 הודעות, בכולן הציעו מועדים לקביעה,
כל המועדים התאימו לי, אבל התביישתי לספר שאין לי חוגים או עיסוקים אחר הצהריים,
אז דחיתי את שני בטענה שיש לי רופא שיניים ביום הזה.
אבל קבענו למחר, יום ראשון, שלישי וחמישי.
פרק 3- האימונים כבר לא בסתר-
הבוקר כבר הפציע כבר ממזמן, השעה היא רבע לשבע בבוקר, בדיוק קמתי.
כל הבוקר לא הפסקתי לחשוב על היום, היום שסוף סוף אנחנו נתאמן ביחד.. כל הקבוצה.
זה פגע קצת בהתארגנות שלי, אני לא אשקר,
אבל בסופו של דבר הצלחתי להתארגן בזמן, ולהספיק גם לאכול, גם להתארגן וגם לצאת לבית הספר.
לאחותי איילה לקח קצת יותר זמן, אנחנו הולכות כל בוקר יחד לבית ספר,
אמנם היא יורדת קצת קודם ממני, אך הזמן שאנחנו מבלות ביחד בבוקר.. הוא שווה ערך לשעות.
אחותי היא כמו יומן, היא בוגרת לגילה.. ולמרות שהיא רק בת 5 היא יודעת כבר קרוא וכתוב, אבל יותר מכך להקשיב.
שהגעתי לבית הספר.. פגשתי במורה שלי לאנגלית, היא מיד זיהיתה אותי.. למרות שניסיתי להתחמק ממנה וקראה לי.
"הילה?" היא אמרה
"כן?" השבתי לה, הרגשתי מוזר באותו הרגע.. וגם הנבוכות די השתלטה עליי, אבל החלטתי לענות לה
"שמתי לב שאתמול לא ממש הקשבת בשיעור" היא אמרה
"את תלמידה טובה, חבל שזה יפגע בלימודייך ובכושר ההקשבה שלך" היא הוסיפה,
"אממ כן סליחה.. הייתי טרודה במשהו אחר, מצטערת, זה לא יקרה שוב" עניתי לה, למרות שידעתי שחצי ממה שאמרתי היו דברי שקר.
"טוב.. את רשאית ללכת עכשיו" היא אמרה, והרגשתי הקלה.. ומיד הלכתי לכיתה.
היום שלי לא היה מעניין כל כך, אבל הייתי חייבת לחזור הביתה במהירות ולאכול ולהתארגן,
כי קבענו בארבע וחצי להתאמן במגרש.
ממש רציתי כבר להראות להן מה אני יכולה, למרות שלא הייתי מרשימה כמוהם במחניים.
הצהריים שלי אפילו לא היו ניתנים לתיאור! עשיתי את הדברים הכי מהר שיכולתי.
אתם מאמינים? רק בשביל מחניים!.
פרק 4- האימון הראשון-
השעה עשר דקות לארבע וחצי, בדיוק יצאתי מהבית.
רצתי למגרש, ובסוף הגעתי שלוש דקות לפני הזמן.
כל הבנות אמרו שלום אחת לשנייה ושני הביאה כדור,
רק אני ורעות ישבנו בצד.
רעות קשרה את השרוכים שלה ואני הייתי סתם בודדה.
אזרתי אומץ לדבר איתה, ואמרתי לה שלום.
הייתי נבוכה מאוד, דיברתי עם אחת מהבנות הכי מקובלות בשכבה,
ואני בכלל לא חברה שלה! איזה מביך..
למרבה הפתעתי גם היא השיבה לי היי,
אבל שיחתינו לא נמשכה זמן רב.. עקב זה שהיינו צריכות להתחיל להתאמן.
התחלקנו לקבוצות, אני עלמה ורעות היינו בקבוצה,
ואגם נעה ושני בקבוצה אחרת.
בהתחלה רק התחמקתי מהכדור, כדאי לא לעשות צרות,
אבל כשהכדור הגיע לידיים שלי, נתקפתי חוסר ביטחון.
רעות מסרה לי את הכדור, נעמדי קפואה ומפוחדת במקום.
שמעתי צעקה, "תזרקי עליהן! אל תרחמי!", זה היה קולה של עלמה,
שהסתכלה עליי במבט מצפה.
זרקתי, אבל לא חזק מדי,
הבנות התחמקו.. ועלמה כעסה,
מהצד השני נשמעו הרעות.
לפתע עלמה החלה לתקוף אותי,
"זה היה צפוי שלא תצליחי! רעות תזכירי לי למה בכלל מסרת לה?" אמרה עלמה
לפתע רעות הגנה עליי,
"כי היא מסוגלת גם! לא רק את!" היא אמרה
"את רצינית? לא הייתי נותנת לה לשמור על הכדור! איזה למסור בכלל?"
דמעות זלגו על עיניי, רצתי לארגן את הדברים שלי וללכת,
אבל רעות עצרה אותי.
"היי.. היית טובה! אל תהיי קשה עם עצמך, זה שעלמה קצת מכורה לשלמות, לא אומר שאת לא טובה!",
מחיתי את דמעותיי והשבתי לה: "באמת?"
"באמת" היא הנהנה וענתה לי
"דרך אגב.. אם בא לך להשתפר קצת.. תכתבי לי הודעה, אני יכולה לעזור לך.." היא הוסיפה
"תודה.." אמרתי לה
פרק 5- הרגע שלא התביישתי לבקש עזרה-
חשבתי על זה, אולי אני באמת הייתי צריכה עזרה.
רעות הייתה נחמדה אליי מאוד ולמען האמת? לא ציפיתי מאף אחד להתנהג אליי יפה כמו שהיא התנהגה.
החלטתי לבקש ממנה עזרה,
לפעמים צריך לעשות את זה..
היא טובה ונחמדה, אז למה לא לנצל את ההזדמנות?
כתבתי לה הודעה, שאני רוצה שהיא תעזור לי.
למרבה הפתעתי, היא לא צחקה עליי.. היא רצתה לעזור.
קבענו לעוד חצי שעה במגרש,
ואני התרגשתי מאוד לקבל ממנה עזרה.. ואולי גם לרכוש חברה חדשה!
הגעתי למגרש, ראיתי אותה ועוד בנות שלא הכרתי,
"היי הילה! תכירי, אביגיל, נעמה, לי ורוני, הן חברות שלי והן באו לשחק איתנו!"
"היי.." עניתי בביישנות
שיחקנו קצת, ורעות עזרה לי מאוד.
היא למדה אותי איך לתפוס טוב ואיך לזרוק, וממש נהייתי מומחית.
ככה התאמנו ימים, עד ליום הטורניר.
הרגשתי ממש מוכנה, אבל ממש מוכנה
פרק 6- יום הטורניר-
יום הטורניר הגיע.
הייתי בטוחה בעצמי מאוד,
הטורניר היה בשעה השנייה.
אבל בשעה הראשונה חיכתה לי הפתעה.
פגשתי את עלמה, ולמרות שניסיתי להתעלם, עלמה החליטה לנסות להעליב אותי.
"מממ.. הינה הגרועה במחניים!" אמרה עלמה
אני הסתכלתי עליה והחלטתי לא לענות לה.
"מתעלמת הא?" היא הוסיפה, והתעלמתי עוד יותר.
"סליחה באמת שאני טובה במחניים.. זה שאת לא זה לא אומר שאת צריכה להרוס לנו!,
אני בכלל לא יודעת למה המורה לספורט שמה אותך בקבוצה שלנו!" היא אמרה.
פרצתי בבכי, רצתי לעבר היציאה ופגשתי את רעות.
גם ממנה ניסיתי להתעלם, אבל היא הייתה חברה טובה מספיק כדאי לדאוג לי,
רעות רצה אחריי, אבל אני הייתי יותר מהירה ממנה והספקתי להכנס לעליית הגג של הבית ספר שלנו עוד לפני שהיא מצאה אותי.
אבל רעות הייתה חכמה, היא שמעה את הבכי שלי גם מעליית הגג ועלתה.
"הינה את!" היא אמרה
"מה את עושה פה? ולמה את בוכה?" היא הוסיפה לדברייה,
הרמתי את ראשי מידיי, עיניי היו אדומות וראשי היה ספוג דמעות.
"זאת עלמה" אמרתי,
רעות לא הייתה מופתעת,
"תתעלמי ממנה. גם אליי היא הייתה רשעה בהתחלה, אבל שהראתי לה שלהקניט אנשים זה לא שווה.. היא הפסיקה" רעות אמרה,
"עכשיו בואי.. התור שלנו בעוד עשרים דקות" היא אמרה,
פנייה של רעות היו לקראת יציאה, אבל קראתי לה.
"חכי.." אמרתי
"למה את עוזרת לי? למה אכפת לך ממני כל כך?" הוספתי,
רעות התיישבה לידי, היא הסתכלה עליי וענתה,
"את יודעת.. שאני התחלתי לשחק במחניים, לא הייתי טובה בזה. אבל אז אחותי עזרה לי, היא השקיעה בי מאוד.. ובזכותה הרגשתי יותר ביטחון לשחק והשתפרתי מרגע לרגע",
"אחותי כבר מזמן לא גרה איתנו" היא הוסיפה "אבל היא תמיד אמרה לי לעזור לאנשים ולהתנהג אליהם בכבוד ונחמדות",
היא לקחה אותי בידה, והגענו לאולם יחד.
זה היה תורנו בדיוק, והיה כל כך כיף לשחק.
סוף דבר
זכינו במדליית זהב וארד, הייתי מאושרת מתמיד.. ואני ורעות נהיינו חברות טובות.
עכשיו אני אוהבת לשחק מחניים, ואפילו משתדלת לשחק גם משחקים אחרים לפעמים.
הסוף |
|
