|
כתבה לנבחרת הכתבים של מיקמק
|
04/07/2021 |
זה היה עוד אחר הצהריים רגיל. שיחקתי במחשב, רבתי עם אחותי, והתלוננתי בפני אמא שאי אפשר לאכול לארוחת הערב גלידה. לאחר שסירבה לי כתמיד, הלכתי לחדרי להכין את שיעורי הבית. התיישבתי מול שולחן הכתיבה, ופתחתי את וויקיפדיה במחשב. המשימה הייתה לכתוב על יעקב אבינו. פתחתי את המחברת והחלתי לכתוב את סיפור חייו, על עשיו, על רחל, ועוד... המשכתי לגלול עם העכבר על העמוד, אלא שבטעות לחצתי על המילה יעקב. מולי נפתחו שתי אפשרויות, הרב יעקב, ויעקב אבינו. אולי יעקב היה גם רב? היו בכלל רבנים בתקופה הזו? המורה בוודאי תיתן לי בונוס. חשבתי, ולחצתי. אלא שלמולי נפתח עמוד עם הסבר ארוך ותמונה של מישהו אחר בכלל. גוללתי את העמוד בעצבנות כשראיתי מלבן קטן בצד, היה כתוב בראשו: מכונת זמן: איך להכין ולהשתמש.
בלב פועם עברתי על רשימת המרכיבים, זה לא יכול להיות, חשבתי כשסיימתי לעיין. יש לנו בבית את כל מה שדרוש! ואז ראיתי למטה כתובת קטנה: אסור לך לגלות לאף אחד נורית. ואל תדאגי, הזמן ייעצר כשתפעילי את המכונה. בהצלחה, יעקב מאיר. הבטתי ברשימת המצרכים: נייר דבק, קופסת נעליים, 4 פנסים, סוללות של מחשב, וידית של דלת. בהתרגשות רצתי והבאתי את כל המרכיבים: הדבקתי לקופסת הנעליים את הפנסים, חיברתי את הסוללות אל גב המכונה, את הידית אל פניה, והבטתי ביצירתי בהערכה. מיד עם סיום הבנייה, הופיעו בצד 5 כפתורים: אקראי, שנה, מיקום, חודש, יעקב. לחצתי מיד על הכפתור של יעקב ואחזתי היטב בידית. הכל סביבי התחיל לרעוד, המכונה השמיעה כמה צלילים, זהרה באור סגול, וכבתה. אבל כשפתחתי את עייני, לא הייתי בחדרי, הייתי ברחוב הומה אדם, איש פנה אל חברו ואמר לו: אין על ירושלים!. מכונת הזמן נראתה פתאום כתיק יד.
מופתעת ונרגשת החלתי לפסוע בכוונה לטייל בעיר, אבל המכונה שנראתה כמו תיק יד החלה למשוך אותי לכיוון סמטה. כך רצתי בהתלהבות עד שחשתי כי רגליי כבר לא נושאות אותי. התיישבתי מתחת לעץ אלון גדול ובכיתי, אני רוצה לחזור הביתה! לפתע שמעתי קול רך: מה קרה, ילדה? ניגבתי את פניי מן הדמעות והבטתי אל האיש. הוא היה נראה זקן יחסית וזקן עבות עיטר את סנטרו. הבטתי בו. מי...מי....מי אתה? גמגמתי. האיש הביט בי בלבביות ואמר: יעקב מאיר, נעים מאוד. רק רגע. אמרתי בביטחון גובר משנייה לשנייה. אתה הרב יעקב מאיר! עכשיו כבר נצצו עייני מהתרגשות. למדנו עליך בכיתה! ו...ו...ו... תגיד, אני יכולה לעשות איתך סלפי? הרב הביט בי בשאלה. דפקתי לעצמי על המצח ונזכרתי שפעם לא היו מושגי סלנג שכאלה. תוכל בבקשה לקחת אותי לביתך? מיהרתי לשנות את נושא השיחה. בשמחה! הוא חייך חיוך לבבי והציע לי סוכריה אדומה. הבטתי בו. נזכרתי בכל ההזהרות שנתנו לי לא לקחת סוכרייה מאיש זר. אבל הוא לא היה איש זר. הוא היה הרב. לקחתי את הסוכרייה והגענו לביתו. התיישבנו ליד השולחן במטבח והוא החל לספר: הוא סיפר איך כבר בגיל 16 נישא לרחל, איך עזר להקים בית חולים. ואז עצר ואמר: עכשיו אני הולך לספר לך רעיון חדשני ביותר שלי! נשאתי אליו עיניים בסקרנות. אלא שפתאום נשמע קול רועם שאמר: הסתלקי! איננו רוצים אותך בעבר. בבהלה רצתי החוצה. אנשים הקיפוני. לחצתי על כפתור במכונה, הכל נהיה סגול, וחזרתי הביתה. המומה חשבתי, וואו! אולי זה היה בכלל חלום. על השולחן היו ש"ב מוכנים. חייכתי.
סוף
|
|
