|
להתגבר על הפחד- סיפור לכתב אורח
|
06/07/2021 |
היי קוראים לי שירה ואני בת 11 ועולה לכיתה ו׳. הכל התחיל ביום ההולדת של שני בנים מהכיתה שלי - אריאל ודולב - והם חיכו בפארק חבלים. יולי שההיא החברה הכי טובה שלי, חפרה לי כל הנסיעה (היא ילדה מאוד פטפטנית) על כמה כיף שם. הכי הלהיב אותי המתקן שבו אתה רוחב על אופניים על קורת עץ. כשסוף סוף הגענו לא האמנתי כמה גדול המקום הזה! היו שש קומות (חמש עם מחסירים את הקומה הראשונה שהייתה רק לילדים עד גיל שש) והיו מלא מתקנים בכל קומה. כשנכנסנו עשו לנו הדרכה איך לחבר את ״הידיות״ שהיו מחוברות למין משהו כזה ששמים עלינו כדי שלא ניפול. בסוף התחלקנו לקבוצות. אני הייתי עם יולי החברה הכי טובה שלי ילדה בעלת שיער חום שתמיד אסוף בצמות, עיניים חומות וקצת נמשים. הייתי גם עם אוריאן, עוד חברה טובה שלי ילדה בעלת עור מעט שזוף ושיער שחור מתולתל ועיניים חומות. והייתי גם עם רונה ילדה גבוהה עם שיער קצר בצבע חום ועיניים חומות- דבש. אני הייתי עם שיער חום כהה, עיניים כחולות בהירות, ושיער קצר. החלטנו להתחיל מקומה שלוש. יולי כבר הייתה בפארק הזה בעבר, אז היא התחילה כדי להדגים לנו איך עושים את המתקן הראשון. היא הגיעה לסוף של המתקן. אחריה רונה הצליחה בלי בעיה, ואז אוריאן, ורק אני נשארתי. המתקן נראה לי קצת מפחיד והיה לי קצת חשש לעשות אותו. תמשיכו בלעדיי. אמרתי לבנות. נועה אנחנו לא עושות את זה בלעדייך, אמרה יולי. בואי כבר! אבל לא הייתי מוכנה לעשות את זה. אז יולי חזרה אליי והציעה שנעשה את זה ביחד יד ביד. הסכמתי והתחלנו ללכת על המסלול. הלך די בסדר אז שעשיתי טעות והסתכלתי למטה. זה הרגע שבו קלטתי שיש לי פחד גבהים. אני פחדתי פחד מוות לזוז, ופשוט נשארתי במקום ולא הייתי מוכנה לעשות צעד אחד. יולי ראתה שיש לי בעיה אז היא מהר סיימה את המתקן והלכה למדריכה. כעבור רגע באה עליי המדריכה וניסתה לגרום לי לרדת. היא אפילו הציעה שהיא תבוא ותעשה איתי יד ביד אבל מרוב פחד פשוט לא הייתי מסוגלת לזוז. המדריכה פשוט באה והציעה שהיא תרים איתי משם. הנהתי. משום מה, זאת נראתה לי האפשרות הכי פחות מפחידה. זה הייה ממש מביך שמדריכה הרימה אותי כיאלו אני ילדה בת שש. כמה בנים שראו את זה התחילו לצחוק עליי ואני לא עמדתי בזה. פשוט ברחתי משם. אני חושבת שיולי קלטה שברחתי ובאה מיד אחריי. מה קרה? שאלה אותי יולי. למה לא עשית את המתקן? פחדתי ו- מילמלתי. היי תרגיעי. אמרה יולי. הלכנו על ספסל קרוב. עכשיו את יכולה להגיד לי מה קרה? שאלה יולי בעדינות. אני פחדתי לעשות את המתקן. אמרתי בשקט. יש לי פחד גבהים ואני פשוט לא הייתי מסוגלת, ואז הבנים התחילו לצחוק עליי ו- התחלתי שוב לבכות. תקשיבי רגע. אמרה יולי. על תקשיבי לבנים, הם סתם מגעילים. חוץ מזה גם אני פחדתי פעם ראשונה שעשיתי את זה. ואז פשוט אמרתי לעצמי שאני אעשה את זה, לא משנה מה, ופשוט עשיתי את זה ולא הסתכלתי למטה. את חושבת שאת מסוגלת לנסות שוב? שאלה יולי. הנהנתי וחיבקתי אותה. זה מה שאני אוהבת ביולי. היא תמיד מצליחה לגרום לי להרגיש יותר טוב. נסעתי עוד הפעם את המתקן. וכמעט הצלחתי. ואז שניה לפני הסוף, מעדתי ונפלתי. למזלי, החוט שחיבר אותי למתקן החזיק אותי וזה היה הרגשה ממש טובה. זה הרגיש ממש כמו לעוף. ואז במאמץ אחרון, הרמתי את עצמי בחזרה למתקן וסיימתי אותו. הרגשתי ממש טוב. ואז עד שנמכרה היום הולדת הספקנו לעשות את כל המתקנים ואני חייבת להודות: זה היה ממש כיף. זאת הסיבה שבגללה אני כבר לא פוחדת מגבהים, וכל פעם שיש לי פחד דומה למה שהיה לי, אני זוכרת לנסות להתגבר עליו ולא להסתכל למטה.
|
|
