×

   
קהילה - היצירות של אברסט2006
אברסט2006
81
356

המסע לאוצר האמיתי/סיפור לכתב אורח 21/07/2021

המסע לאוצר האמיתי:

פרק ראשון: משפחת אייסון

"סופי ,סופי קומי! את חייבת לקום לארוחת הבוקר! אני בסוף לא אוכל להתאפק ואוכל את האוכל שלך. את יודעת מה אמא הכינה לארוחת הבוקר? חביתה! את יודעת שאני אוהב מאד חביתה!" העיר אותי רוקי, אחי התאום.
"לא בא לי לקום, במקום לעמוד ליד הדלת לך לאכול. הרגע חלמתי חלום ממש טוב ואתה הרסת אותו!" אמרתי וחזרתי לישון.
רוקי לא ויתר, הוא זרק לעבר ראשי כדור פלסטיק.
"אאוץ זה כאב!" צעקתי ונגעתי בראשו לבדוק שהכל בסדר.
"ישנונית אחת קומי! מעצבנת!"
"לא בא לי"
"קומי מיד!"
למה? אני רוצה לישון!"
"מה למה? אמא ביקשה ממני להעיר אותך אז אני מעיר אותך. נו באמת? אני הולך ביי!" רוקי יצא וטרק את הדלת בחוזקה.
"מישהו פה כועס." מילמלתי.
קמתי, התארגנתי וירדתי במדרגות לכיון המטבח.
כרגיל למטה בשולחן חיכו לי אבי, אימי, רוקי וסבתא.
"סוף סוף היפיפיה הנרדמת התעוררה." רוקי הקניט אותי.
התעלמתי ממנו, אמרתי "בוקר טוב" לאמא, אבא וסבתא והתחלתי לאכול את ארוחת הבוקר.
"כמו שחשבתי תמיד הבלונדיניות קמות מאוחר ועם תאבון גדול." רוקי ירד על צבע שערי.
"הי! רוקי תגמור לאכול ותפסיק לדבר שטויות!" גערה בו אימי.
רוקי שתק והמשיך לאכול.

טוב זאת משפחתי...
משפחת אייסון.
אז קצת עלי, אני היא סופי, בת 14 בעלת שיער בלונדיני ועיניים ירוקות. אני מאד אחראית ,יצירתית וכנה.
ויש את אחי התאום שאותו כבר הכרתם: רוקי, בעל שיער חום ועיניים ירוקות, הוא די בעיתי ושובב, הוא אוהב לפתור חידות ,אוהב לקרוא ספרים שמדברים על הרפתקאות והכי הוא אוהב לרכוב על סקייטבורד.
אנחנו גרים יחד עם סבתי ,אמי ואבי.
הבית שלנו מאד קטן! למה? טוב זה מכיון שחסר לנו המון כסף, ואבא ואמא לא מוצאים עבודה. זה די מאתגר עבור כל המשפחה. הלוואי שנוכל כמו פעם לחיות בבית גדול.
"רוקי, סופי היום תיכננתי לעשות סדר במחסן למעלה בעליית הגג. בואו לעזור לי בבקשה." סבתא אמרה.
"אוקי" אמרתי.
"היום? אבל אין לי כח! מה יש במחסן הישן הזה כבר?" סירב רוקי.
"רוקי חמודי, אל תזלזל במחסן הקטן של סבתא, תמיד יש שם הפתעות שמובילות להרפתקאות." סבתא אמרה והצליחה לסקרן את רוקי וגם אותי.
רוקי השתכנע ועלינו שלושתינו לעליית הגג.

פרק שני: מפת האוצר

התחלנו לסדר את המחסן היו שם כל מני דברים מוזרים וישנים כמו שעונים, תמונות, מזכרות ועוד הרבה חפצים.
"סבתא!!!!" צעק בחוזקה רוקי.
"מה? מה קרה?" סבתא נבהלה
"סבתא, סופי תראו מה מצאתי!" רוקי החזיק בידו חצי דף נייר ישן.
"זה סתם דף ישן, עזוב את השטויות ותמשיך לנקות." אמרתי והמשכתי לנקות.
"זה לא סתם דף, זה חלק ממפת אוצר! אני בטוח בזה!" הוא התעקש.
"הוא צודק, זה מפת אוצר ישנה שמצאתי שהייתי צעירה. יצאתי לחפש את 3 החלקים החסרות אבל לא מצאתי. זה מחזיר אותי לימים שבהם הייתי רודפת אחרי הרפתקאות." סבתא אמרה.
"סבתא את אומרת שהמפה אמיתית נכון? מה שאומר שאני וסופי נמצא את החלקים החסרים של המפה ונשיג את האוצר במקומך!" התרגש רוקי.
"מה? אני לא הסכמתי לזה!" כעסתי עליו.
"עכשיו כן, בואי נבקש אישור מאבא ואמא ונלך לחפש את האוצר." הוא אמר וירד במדרגות לכיון אמא ואבא.
"חכה לי." צעקתי וירדתי במדרגות.

"אמא אבא אתם מרשים לי ולסופי ללכת ולמצוא את האוצר?" שאל אותם רוקי.
"נשמע נחמד אבל אני פוחדת שתלכו לאיבוד." אמא דאגה.
"אמא אל תדאגי אנחנו כבר גדולים! ואני אשמור על סופי." הוא ניסה לשכנע אותה.
"אני חושב שזה רעיון נהדר אבל נגדיר לכם זמן כדי שתחזרו בזמן לארוחת הערב." אבא הציע.
"רעיון טוב אני מסכימה, אז יש לכם הגבלה של 4 שעות בלבד! השעה עכשיו 13:00 תחזרו ב17:00 מובן?" אמא הזהירה.
"אוקי" אני ורוקי ענינו ביחד.
"בהצלחה." אמא, אבא וסבתא איחלו לנו.
הרגנו תיק עם אוכל, מים,טלפון וכל מני דברים שיעזרו לנו במסע.
יצאנו לדרך!

פרק שלוש: ארץ אמידיה

"רוקי חכה לי!" צעקתי.
רוקי כבר התקדם במהירות לכיון היער.
"רוקי תעצור! יש לנו רק רבע מהמפה ולכן אנחנו יכולים ללכת לאיבוד."
"אוקי אוקי תרגעי אני אחכה לך." הוא צעק לעברי.
רצתי לעברו וחטפתי מידו את חתיכת המפה.
"היי מה את עושה? אני זה שמצאתי את המפה ולכן היא שלי!" הוא התעצבן
"תרגע רוקי אני רק בודקת איפה אנחנו נמצאים." הסברתי.
"נו אז מה המפה אומרת?" הוא שאל.
"היא אומרת שנתקדם ישר ואז נראה מפל ענקי ואז נמשיך ישר." עניתי.
"טוב אז בואי נתקדם ונחפש את המפל."
"אוקי."
התקדמנו ישר וראינו את המפל הגדול שהמפה הראתה.
"הגענו." הכרזתי.
"טוב עכשין צריך להתקדם יש- רק רגע אחד! להתקדם ישר זה לא אומר שעלינו להיכנס למפל?" רוקי תהה.
"מוזר... הרי אי אפשר להיכנס למפל, אולי המפה התכוונה להתרטב במים ואז נמצא את החלק השני של המפה." הצעתי.
"רגע אחד, תסתכלי מה כתוב בצד השני של המפה." הוא הפך את המפה וראינו כתב חידה:

לתוך המפל בצבע הרקיע
תמהר להגיע,
בצד השני ארץ קסומה,
צריך רק לומר את הסיסמה:
שלוש פעמים אמידיה.

"זה מוזר... מה זה אומר?" שאל רוקי
"בעצם השורות הראשונות אומרות שעלינו להיכנס לתוך המפל והשורות האחרונות אומרות שבכדי להיכנס אל המפל עלינו לומר את הסיסמה, שלוש פעמים אמידיה." עניתי.
"אוקי אז למה אנחנו מחכים?" רוקי תפס בידי וצעק לעבר המפל: "אמידיה" שלוש פעמים.
ניכנסנו לתוך המפל.
בהתחלה הרגשתי שכל המים נכנסים לי לעיניים.
ואז לאט לאט הרגשתי שהמים נעלמים.
פקחתי את העיניים וראיתי מחזה מדהים שלא ראיתי בחיים שלי!
אני ורוקי נכנסנו למפל והגענו לצידו השני.
הצד השני היה יותר מקסום!
הכל היה כך כך יפה: היו עצים בכל מני צורות, זנים שונים של חיות היו בכל פינה, הכל מכוסה דשא, יש מלא שדות של פרחים, ציוצים של ציפורים ומזג אוויר נעים.
"וואו! לאן הגענו?" שאל רוקי בפליאה.
"אני חושבת שהגענו לארץ אמידיה." השבתי.
"זאת הארץ הכי יפה אי פעם! אני רוצה להשאר כאן לנצח!" הוא ממש התלהב.
"טוב אז מה עכשיו?" הוא שאל.
"בואו נראה מה כתוב בבית השני ואחרון בחתיכת המפה."
הסתכלנו על הבית השני והיה כתוב עוד כתב חידה:

יופי הטבע מלווה בשמחה
חיות ופרחים חיים בשלווה,
אך גם סכנות עורבות בדרך
השמרו, גם דברים יפים,
עוד בכם יפגעו.
לכו לעץ הזמן,
ביער הקטן.

"עוד חידה? אין לי כח!" רוקי כבר השתעמם.
פתאום שמענו צעדים מתקרבים לעברנו.
"עצרו במקום פושעים! ואז לא נפגע בכם." שמענו קול מהדד לקראתנו.
ומתוך הצללים של העצים ראינו שתי דמויות.
פחדנו. מי הם? מה הם רוצים מאתנו?

פרק רביעי: ג'ק ואליס

"מי שלא תהיו, אני לא פוחד מכם, אולי אחותי פוחדת אבל אני לא." צעק לעברם רוקי.
לאט לאט הדמויות יותר התבהרו ואפשר היה להבחין בהם: אחד היה ילד בערך בגילי בעל שיער חום ועיניים חומות ולידו עמדה ילדה מעט נמוכה, בעלת שיער חום ועיניים כחולות.
הם כלל לא היו נראים לי מפחידים.
" מי אתם? ומאיפה אתם? מי שלח אותכם?" הילד שמלפנינו התחיל להפציץ אותנו בשאלות.
"וואו אחי קודם כל תרגע. קוראים לי רוקי ולאחותי התאומה שעומדת לידי קוראים סופי. אף אחד לא שלח אותנו, אנחנו פשוט נכנסנו דרך המפל הקסום. אנחנו באנו מכפר קטן ששוכן בצד השני של הארץ הזו... נו איך קוראים לה? אמידיה נראלי." רוקי ניסה להרגיע את האווירה.
"ג'ק הם לא נראים לי מאיימים. הם סתם שני ילדים רגילים." אמרה הילדה שעמדה ליד הילד.
"אוקי אז נעים להכיר אותכם סופי ורוקי. מצטער על האי-נעימות שגרמתי לכם. אני הוא ג'ק רובין אני בן 14 וזאת שעומדת לידי היא אליס, אחותי הקטנה בת 12. " ג'ק הציג אותם.
"טוב אז עכשיו שהכרנו... מה אתם עושים פה?" שאלה אליס.
"אנחנו הלכנו לאיבוד." ענה רוקי.
אני שונאת שהוא משקר!
"אנחנו מחפשים את האוצר." עניתי.
"היי! למה את צריכה לספר להם את זה?" שאל רוקי.
"כי אתה שיקרת! ואני שונאת שאתה משקר!!"
"טכנית לא שיקרתי באמת הלכנו לאיבוד!"
"אבל אנחנו זקוקים לעזרה אולי הם יעזרו לנו?"
"למה שהם יעזרו? הם גם רוצים כסף וזהב לא?"
"נו אז?"
"אני מתנגד!"
"אוף אתה מעצבן!"
"הייי! תרגעו!" גער בנו ג'ק.
"אני וג'ק נעזור לכם לחפש את האוצר הזה, כי אתם נראלי תזקקו להרבה עזרה. אני וג'ק מכירים את ארץ אמידיה הרבה." הציעה אליס
"באמת?" רוקי ואני שאלנו.
"ברור!" ג'ק חייך לעברנו.
"אז נתחיל?" הם שאלו.
"כן!"

פרק חמישי: יער המוזיקה

סיפרנו לג'ק ולאליס על הכל!
"אז אתם אומרים שיש לכם רק רבע מהמפה המלאה ועליכם לאסוף את שלושת החלקים החסרים?" שאל ג'ק.
הנהנו בראשנו.
"טוב אז מה כתב החידה הבא?" שאלה אליס.
הקראתי להם:

יופי הטבע מלווה בשמחה
חיות ופרחים חיים בשלווה,
אך גם סכנות עורבות בדרך
השמרו, גם דברים יפים,
עוד בכם יפגעו.
לכו לעץ הזמן
ביער הקטן.

"יש לי תחושה שזה מדבר על יער הזמן... ג'ק אתה לא חושב?" שאלה אליס.
"אני מסכים, ללא ספק! אבל זה די מסוכן ללכת לשם." הוא הזהיר.
"כל עוד נשאר ביחד נוכל לנצח! אז קדימה מאיפה ללכת?" שאל רוקי.
"ימינה ואז רק ישר, עד שנגיע לגשר." ענתה אליס.
"אז למה אנחנו מחכים?" שאל רוקי.

כעבור 10 דקות ארבעתנו הגענו לגשר.
חצינו את הגשר וניכנסנו לתוך היער.
היער היה יפיפה, מלא בצבעים, בפרחים יפיפים ועצים גדולים.
"היער כל כך יפה." התלהבתי.
"את צודקת." הסכימה אליס.
"תזהרו, תזוזו הצידה!!" צעק רוקי.
ישר אני ואליס זזנו הצידה ולמזלנו לא נפגענו מהענף המוזר הזה,שניסה לתפוס אותנו.
"זה היה קרוב." אמר רוקי.
"כן.. אגב מה זה היה?" שאלתי.
"זה אחד מ"ענפי העוקץ" שחיים ביער. "ענפי העוקץ" הם ענפים שזזים בעצמם ואוהבים לתפוס בני אדם." הסביר ג'ק.
"ולכן עלינו להזהר!" אליס הוסיפה.
המשכנו ללכת לאט, לאט. היינו פקחים לכל סכנה שבאה: בדרך תקפו אותנו פרחים טורפים, "ענפי עוקץ" , סנאים כועסים וציפורים רוגזות.
"די אין לי כח! הרגליים שלי מתו! " רוקי התנשף וישב על אחד האבנים.
"נו באמת רוקי? אנחנו עוד מעט נגיע ל"עץ הזמן" ונמצא את החלק השני במפה." אליס נסתה לעודד.
"הגענו לעץ הזמן!" ג'ק הכריז.
העץ היה ענק! היה בו מקום אפילו לשבת!
"ואוו זה העץ הכי גדול שראיתי!" רוקי התפעל והתחיל לרוץ בכל חלל העץ.
"מה קרה לבחור שכאבו לו הרגליים לפני שתי שניות?" הקטנתי אותו.
"הוא נעלם." רוקי השיב.
"אני בשוק שהגענו לכאן!" ג'ק הופתע.
"דרך אגב למה קוראים ליער הזה יער הזמן? ולמה קוראים לעץ הזה עץ הזמן?" התעניינתי.
"טוב זה בגלל האגדה. אומרים שהעץ והיער הזה זוכרים את כל מה שקורה בארץ אמידיה!" אליס הסבירה.
"מגניב!" רוקי התלהב.
"יש לי תחושה שהאגדה הזו יכולה לעזור לנו למצוא את החלק השני." אמר ג'ק.
"אוקי אז אליס תוכלי לספר לנו את האגדה?" ביקשתי.
"לפני שנים רבות היה זקן אחד שבליבו תמיד היה חלום, לנטוע עץ שישמור את כל הזכרונות שלו. ולכן הזקן לא התיעש ויצא למסעות ארוכים ומפרכים. ואז הוא מצא שורש מיוחד, לשורש קוראים "שורש הזמן". הזקן התלהב ,לקח את אותו שורש,הוא נטע את השורש ודאג יום יום להשקות אותו ולתת לו כל מה שהוא צריך. מספרים שכל שבוע העץ גדל בצורה בלתי רגילה, כל שבוע מטר אחד ולאט לאט העץ התרחב. כעבור 4 שנים העץ יכל לשמש כבית לזקן ואכן הוא עבר לגור שם. יום אחד הזקן ראה שהעץ מתחיל לזהור, הוא התקרב למקור האור וראה סיפור, סיפור מוקרן על הקיר, סיפור שמכיל את כל הזכרונות שלו. הזקן בכה מהתרגשות, מישהו יוכל לזכור אותו. כעבור שנה הזקן נפתר אבל העץ נשאר. כל הזכרנות שהיו אי פעם תמיד שומרים בתוכו. זהו כך האגדה מסתיימת."
"וואוו." אני רוקי התפעלנו.
"אז יש לכם רעיונות איפה החלק השני של המפה אמור להיות?" שאלה אליס.
"אולי בשורשים?" שאלתי.
"אני מניח שזאת האפשרות הכי טובה. אלך לקומה האחרונה בעץ-הבית הזה ואבדוק איזה שורש זוהר. אני חושב שב "שורש הזמן' נמצא את החלק השני." הציע ג'ק.
הסכמנו כולם וחיכנו שהוא יחזור.
כעבור 6 דקות, ג'ק רץ לכיוננו וצעק:
"מצאתי את החלק השני!!! בואו!"
כולנו רצנו ובאמת בידו היה החתיכה השניה של המפה.

"טוב החתיכה בידנו, בואו נלך!" הורה לנו ג'ק.
"רעיון טוב, אני לא רוצה להיות אוכל ל"ענפי העוקץ" האלו." צחק רוקי.
התקדמנו ארבעתנו ליציאה מהיער ובסוף הגענו לגשר.

פרק שישי: דרקון האש

התישבנו בספסל שהיה ליד הגשר וחיכנו שג'ק יקריא לנו את החידה הבאה, כדי שנוכל להמשיך במסע.

"אני מקריא עכשיו את החידה." הכריז ג'ק

"בתוך העמק שוכן בו,
מגן על הילדים שלו,
חזק, פיקח ומהיר
ובעל ניצוץ אש יהיר,
דאג לו, תן חיבה
והוא יתן לך את החתיכה החסרה."

"מה זה אומר?" שאלתי.
"רגע אחד- ג'ק אסור לנו ללכת לעמק!" הזהירה אליס.
"מה? למה?" רוקי שאל.
"יש בכפר שלנו מן חוק כזה, אבל הוא כבר פג, הרי כל "אבני הקשת" שבונים את הכפר שלנו מבואים משם." הסביר ג'ק.
"אאה, אוקי אז איך מגיעים לשם?" שאל רוקי.
"פשוט ממשיכים ישר." אליס ענתה.

הלכנו הליכה כ20 דקות ואז הגענו למקום פתוח, רחב, כולו מחוסה צבע אפור, עמוק, כולו אבנים וחול, שקט וטיפה מפחיד.
"הגענו אל העמק." הכריז ג'ק.
"טוב אז מה עכשיו?" שאלתי.
"צריך לחפש את הדרקון!" ענה רוקי.
"שניה אחת דרקון???" שאלתי
"כן דרקון." הוא ענה.
"מאיפה אתה יודע רוקי?" שאלתי.
" מהחידה : " ניצוץ אש יהיר" את לא מקשיבה לחידות אה?" רוקי הראה את חוכמתו.
"הוא צודק, יש לנו שמועה בכפר שמספרת על "דרקון האש" אומרים שהוא די חזק, ומסוכן, האש שלו יכולה לשרוף ארצות שלמות!" סיפר ג'ק.
" אז אנחנו צריכים לתת למפלצת הזו אהבה וחיבה ואז הוא יתן לנו את חצי המפה?" רוקי שאל.
"בערך, צריך לזכור גם שיש לו את הילדים הדרקונים הקטנים שעדין לא בקעו מהביצה, אסור לנו להכעיס אותו." אליס הזהירה.
"טוב אז קדימה נחפש אותו!" צעק רוקי.
פתאום נשמעה שאגה.
"נראלי שהוא מצא אותנו קודם." אמרתי.
פתאום מהמערה יצא דרקון עצום בצבע אדום. הדרקון התחיל לעוף ואז נחת ישר על הקרקע, כאילו שיש משהו שלא נותן לו לעוף.
"טוב אז עלינו טיפה להתקרב אליו, לא?" שאל רוקי.
הנהנו בראשנו והתקדמנו לעבר הדרקון.
שוב נשמעה שאגה אבל השאגה נשמעה די עצובה.
שהיינו מספיק קרובים התחבנו מאחורי אחד הסלעים הגדולים שהיו שם.
פתאום שמנו לב שאחד מבייצי הדרקון (מסתבר שהדרקון הוא דרקונית) התחיל להתגלגל מהקן.
פתאום אליס התחילה לרוץ במהירות לכיון הביצה שהתגלגלה ובשניה שכמעט הביצה נפלה לתהום אליס הספיקה לתפוס אותה.
הדרקונית הסתכלה על אליס ולקחה מידה את הביצה.
אליס חזרה אלינו והסתכלנו ארבעתנו על הדרקונית.
"תראו!" הצבעתי לכנף של הדרקונית.
"מה קרה?" שאל רוקי.
"בכנף שלו תקוע מן ענף כזה." הסברתי.
"נכון, זה ממש כמו שנתקע לנו קוץ ביד." הסכים ג'ק.
"מסכן קטן." לחשה אליס.
הרגשתי שאני חייבת לעזור לדרקונית ולכן התקדמתי לעברה בשקט.
שהייתי שתי מטר ממנה היא פתאום התחילה להשתולל. פחדתי! אבל לא התיאשתי! תפסתי את הכנף שלה והוצאתי את הענף ממנה.
פתאום הדרקונית נרגעה והתחילה ללטף אותי, היא פתאום התחילה לעוף והתרגשה, עכשיו היא יכולה לעוף!
שמחתי שיכלתי לעזור לה.
פתאום נפל משהו מהגב שלה, זה היה נראה מרחוק כמו פיסת דף.
תפסתי את הדף וגילתי שזה החתיכה השלישית מהמפה.
חזרתי אל החברים שלי והראתי להם, כולנו שמחנו ויצאנו מהעמק לכיון הפארק הקרוב.

פרק שביעי: געגוע הענק.

הגענו לפארק והתישבנו על הדשא הרך.
"נו אז מה כתב החידה שעל הפיסה השלישית של המפה?" שאלה אליס.
"אני אקריא לכם." השבתי.

"הגובה שלו לא מתאים לגילו,
חובתך זה למלא את בקשתו.
הוא יבכה אך אתה תגרום לו לצחוק,
תמצא אותו בכפר הרחוק.
עליך להשיג את החצי האחרון,
שנמצא אצלו בסינרון,
ואז תמצא את המטמון."

"אני יודעת! זה מדבר על כפר הענקים!" אליס אמרה.
"ענקים? אבל זה לא מפחיד?" שאלתי.
"טוב הענקים הם לא ממש ידידותים... אבל אם מדברים איתם בהגיון הם מקשיבים לכול." השיב ג'ק.
"טוב לי אין את כל היום, אני מתקדם." אמר רוקי והתחיל להתקדם שמאלה.
"אבל אתה טועה, הולכים ימינה." אליס צעקה לעברו.
"אה באמת? טוב אז קדימה אחרי!" רוקי לקח את המנהיגות.
"אמ.. צר לי לאכזב אותך רוקי, אבל אתה לא מכיר את המקום הזה, אני מכיר אותו יותר טוב ממך ולכן אני צריך ללכת לפניך." ג'ק עקף את רוקי.
"מי צריך לדעת את הדרך עם יש מפה?" נלחם רוקי.
"אתה צודק שיש מפה אבל בשביל מה להתעכב על סרטוטים עם יש לנו מוח?" שאל ג'ק.
"טוב יש משהו בדבריך." רוקי נכנע.
בדרך היו הרבה נופים יפים.
"הארץ הזו באמת יפה וקסומה." לחשתי לרוקי.
"את צודקת." הוא השיב.
"כל כך נחמד כאן." אמרתי.
"נכון אבל- אני מתגעגע לעולם הישן שלנו: לאמא ולאבא, לסבתא, לחברים שלי, לבית ולסקייטבורד שלי." רוקי ממש היה נשמע מתגעגע.
"וואו במשך 14 שנה שאני חיה איתך אף פעם לא ידעתי שאתה כזה רגיש." ירדתי טיפונת עליו.
"שלא תנסי לעצבן אותי." הוא הזהיר.
צחקתי.
"היי מה כל כך מצחיק?" הוא התעצבן.
"אתה לא שמת לב שהיחסים ביננו התחזקו? כלומר עכשיו אנחנו שוב מאוחדים כמו פעם, בלי מריבות. הרגשתי שהמסע הזה מחזק את הקשר ביננו." אמרתי.
"טוב אולי את צודקת." הוא הסכים.
"הגענו." הכריזה אליס.
הסתכלנו אני ורוקי סביב וראינו בתים בגובה השמים.
"מגניב!" התלהב רוקי.
"טוב אז עלינו לחפש ענק שבוכה?" שאלה אליס.
"אני מניחה שכן." עניתי.
פתאום שמענו קול בכי שמגיע מן העצים מאחורנו.
"מה זה?" שאלתי.
"אני מניחה שמצאנו את מה שחיפשנו." אמרה אליס.
"אז בואו נברר יותר מקרוב." הציע רוקי.
התקרבנו למקור הבכי וראינו דמות ענקית לבושה בבגדים של תינוק(בגודל ענקי) וסינר. הדמות החזיקה בפיה מוצץ.
"וואוו ענק- תינוק בוכה!" הופתעה אליס.
"אבל למה הוא בוכה?" רוקי שאל בתמימות.
"אולי תשאל אותו?" הצעתי.
רוקי הקשיב לי ופנה אל הענק-תינוק ושאל אותו בנחמדות מה קרה.
"אמאאאאאא הלכההההה! איפה אמאאא?? אתה לא ממה שלי!" הענק-תינוק ענה.
"הוא איבד את אמא שלו!" אמרתי.
"אוקי יש לי רעיון, ג'ק ואליסה לכו לחפש את אמא שלו, בנתיים אני וסופי נרגיע אותו וננסה לעכב אותו." רוקי גילה אחריות.
כולנו הסכמנו והתפצלנו, רוקי ואני עם הענק-תינוק ואליס וג'ק מחפשים את ההורים של התינוק.
"רוקי אני פוחדת! הוא יכול לדרוך עלי!" פחדתי.
"אין לך למה לפחד, אומנם הוא ענק אבל תזכרי שהוא רק תינוק! צריך לתת לו חיבה ואהבה לא משנה מה!" רוקי אמר וחייך אל התינוק.
הוא הראה רגישות כלפי התינוק.
התינוק המשיך לבכות ורוקי התחיל לרקוד ולעשות תנועות מוזרות שגרמו לי לצחוק אבל אני לא היחידה... התינוק התחיל להרגע ולצחוק.
"מי התינוק הכי חמוד וגדול בעולם??" רוקי עשה פרצופים ואמר משפטים כאלה לתינוק.
כעבור 5 דקות אפשר לראות שהתינוק התחיל לשכוח שאיבד את הוריו ושהוא היה עצוב, התינוק ממש צחק והיה מאושר!
"אאאה קוקו! אאאה קוקו!" פנה רוקי לתינוק.
התינוק מחא כפיים וציוה:
"עוד פעם!"
רוקי חזר על התנועות שלו שוב ושוב והתינוק לא הפסיק לחייך!!
"אמא אני אוהב אותך." התינוק נתן חיבוק מוחץ לרוקי הקטן.
רוקי הוריד דמעה ואמר לתינוק:
"אני לא אמא שלך אני אהיה אח שלך הגדול! מה דעתך?"
"אולי אחיו התינוק." הקטנתי אותו.
"היי!" רוקי עשה פרצוץ מעוצבן.
פתאום הרגשנו רעידת אדמה.
"חזרנו!" צעקו אליס וג'ק שמאחוריהם עמדו אמא ואבא של התינוק, הם היו ענקים!!
התינוק רץ לאמא ואבא שלו ונתן להם חיבוק.
חייכנו כולנו.
פתאום התינוק ניגש לרוקי ולקח מהסינר שלו דף והביא לרוקי בחיוך.
"ביי ביי." התינוק עשה שלום והלך עם אבא ואמא שלו.
"רוקי התינוק ממש אוהב אותך אאה?" אמרתי.
"טוב זה הדדי." השיב רוקי.
"טוב זה החתיכה האחרונה של המפה נכון?" שאלה אליס.
" כן, קדימה בואו נצא מהמקום הזה לפני שהענקים ידרכו עלינו." אמר רוקי.
יצאנו מכפר הענקים וישבנו בספסל שנמצא בפארק.

פרק שמיני: האוצר האמיתי

"נו קדימה בואו נחבר את כל החלקים ונמצא את האוצר! נשארה לנו שעה אחת!" רוקי זירז אותנו.
חיברנו והדבקנו את כל החלקים ועכשיו סוף סוף יש לנו מפה שלמה!
קראנו את כתב החידה האחרון:

כל החלקים בידך,
האוצר שוכן בלבבך,
לך לספינה הנטושה,
ושם תמצא את התשובה.

"אז לאן אנחנו צריכים ללכת?" שאלתי.
"אני חושב שזה מדבר על "ספינת הטורבו". נכון אליס?" ג'ק אמר.
"כן אני חושבת שכן." הסכימה אליס.
"מי זאת ספינת הטורבו?" שאלתי מהסתקרנות.
"לפני 10 שנים יצאה להפלגה הספינה הגדולה ביותר בארץ אמידיה, היא היתה גדולה ומפוצצת באנשים. בהפלגה שלה בה משום מקום הוריקן והטביע את הספינה, לרוע המזל איבדנו הרבה אנשים אבל רבים שרדו. הספינה שטבעה נסחפה אל החוף ונשארה שם עד עצם היום הזה." הסביר ג'ק.
"אז עלינו ללכת לחוף אמידיה." סיכמה אליס.
הלכנו כולנו לחוף אמידיה.
כשהגענו היה אויר כל כך נחמד, הנוף היה מדהים!
"בואו לספינה נחפש את האוצר!" צעקה אליס.
כולנו רצנו לספינה והתחלנו בחיפושים.
באמצע החיפוש שמתי לב לארון נעול, ניסיתי לשבור והצלחתי בפנים הארון היה האחד והיחיד האוצר!
"מצאתי את האוצר!" צעקתי.
כולם באו לראות ואכן הם ראו שהיתה שם תיבה מיוחדת.
אבל התיבה לא משנה כמה ניסנו לא נפתחה.
"צריך קוד." אמר ג'ק.
אני ורוקי בלי לחשוב פעמים אמרנו 3 פעמים אמידיה ואכן התיבה נפתחה.
כולנו חיכנו בציפיה לראות מה יש בפנים! כמה מטבעות זהב יש וכמה יהלומים... אבל התאכזבנו לראות שבפנים התיבה היה רק מונח דף שכתוב עליו:"האוצר האמיתי הוא בליבך!"
רוקי התחיל להתעצבן ואליס וג'ק היו מבואסים הרי כל המסע שעשינו ובשביל מה? פתק מטופש?
"אני לא מבין את זה! אחרי כל העבודה הקשה שלנו! זה מה שאנחנו מקבלים? ואני עוד חשבתי שיש תקווה בדבר הזה, לעזאזל!" רוקי ממש התבאס.
"אוף אני לא מאמינה!" רגזה אליס.
"רגע אחד... אולי לא היה הכל סתם? " חשבתי בליבי.
אולי יש משהו מעבר לדף הזה! ואז הבנתי.
"חברים, מצאנו את האוצר!"הכרזתי.
"מה על מה את מדברת? אני לא רואה פה אפילו לא מטבע אחד!" כעס רוקי.
" האוצר נמצא פה." הצבעתי על הלב שלי.
"במסע הזה גילנו שכל אחד חשוב ומיוחד, כל אחד גילה שיש לו כוחות יותר גדולים ממה שהוא חושב! " המשכתי.
"ג'ק לדוגמה פיצח את רוב החידות וגם הוא הבין שהפיסה השניה קשורה לאגדה של "שורש הזמן" ג'ק האמין באגדה ולכן הוא מצא את החתיכה השניה." הסתכלתי על ג'ק ואז על אליס:"אליס את הצלת את ביצת הדרקון כי היה איכפת לך מהדברים הקטנים!"
"ורוקי..." ישרתי את המבט לרוקי.
"אתה גילת אחריות ורגישות בכל המסע הזה, גם הסיפור עם הענק-תינוק אתה היית באמת מדהים! וגם גילתי כמה אתה חשוב לי!"
רוקי נרגע,חייך ואמר:
"ואל תשכחי אותך, איך גילת הבנה ואהבה כלפי הדרקונית ואיך הוצאת את הענף ממנה. את בהחלט מגניבה!"
חייכתי והוספתי:
"האוצר האמיתי הוא אינו כסף וזהב, האוצר האמיתי זה האנשים שאוהבים וסובבים סביבך, וגם התכונות והרגשות שלנו."
חייכנו והתחבקנו ארבעתנו.
חזרנו לכפר ואני ורוקי נפרדני מאליס וג'ק ,כמובן שאמרנו שנבוא לבקר.
עברנו במפל ורצנו חזרה לבית שלנו.
"נו מצאתם את האוצר?" שאלה סבתא.
"כן, הוא נמצא פה." הצבעתי ללב שלי.
סבתא חייכה.
חזרנו לחיינו הרגילים אבל למדנו מסר חשוב לחיים! אני כל כך שמחה שזכיתי באח כמו רוקי, בחברים כמו אליס וג'ק ,באמא ואבא הכי טובים בעולם ובסבתא הכי חזקה שיש!

מוקדש ללואי, לואי, יניב, ולכםמיקמקים
9
6
143


  הוספת תגובה
שם מיקמק
תגובה
 
 
22/07/2021   19:20 1קליפוש  6
וואו. פשוט וואו.
22/07/2021   17:12 המופלאה25  5
ואוו זה הכתב אורח הכי יפה בעולם!
ממש יכולתי לדמיין את הכל!
ואוו יש בזה הכל! קומדיה, חברות, משפחה, אקשן, מתח והרפתקאות!
אהבתי!
ממליצה לכולםם
22/07/2021   15:32 5קרמבוביס  4
ואו אדיר מרגש נורא
22/07/2021   14:19 לילי67867  3
ואוווווו כתוב טוב ממשששש
22/07/2021   13:07 אנהשיר444  2
סיפור ארוך אבל מרגש...⁦❤️⁩
22/07/2021   12:15 11מומוקה  1
מהממם זה נראה ארוך אבל זה מסודר וקל לקריאה יש שם הרבה מסרים אין סיכוי שלא תזכי בכתב אורחחחחח
אודות החברה           נגישות מדיניות פרטיות תנאי שימוש צור קשר