|
לפעמים - סיפור
|
26/07/2021 |
יום למחרת אני הלכתי ליום הראשון שלי בבית ספר. אני בכיתה ז'4.
כשנכנסתי לכיתה היה את השולחנות האלה שיש בסרטים אמריקאים או בריטים. היו כל מני חבורות שהיו ליד השולחנות האלו. ואני התיישבתי בכיסא שהיה פנוי. חיכיתי איזה 15 דקות עד שהמורה שלי אליזבת' תגיע . וכשהיא הגיעה, כולם נעמדו, ואליזבת' אמרה " אתם יכולים לשבת". היא נראת דווקא נחמדה.
"אז תלמידים, יש לנו היום תלמידה חדשה, נועה, בואי עליי". באתי עלייה בביישנות.
"תכירו את נועה , את רוצה להציג את עצמך?"
"אוקיי" עניתי "אז קוראים לי נועה, ואני מישראל" ואז ילד שישב לידי אמר "היי סליחה רגע שאני מפריע, אז עם את מישראל, זה אומר שאת יהודייה ? לא שיש לי בעיה עם זה כן".
אז עניתי לו "כן אני יהודייה"
"ומאיפה את?" שעלה ילדה אחרת
"אני מראש העין"
"ולמה עברת לפה?" שעל ילד אחר
"אני עברתי לפה בגלל שאמא שלי קיבלה פה הצאת עבודה"
"כמה אתם במשפחה?"
"שלושה , אני אח שלי דן ואמא שלי"
"טוב חברים" אמרה המורה "תמשיכו לדבר עם נועה בהפסקה , בינתיים תפתחו חוברת חשבון בעמוד 44"
בהפסקת אוכל מישהי באה לדבר איתי .
"היי" היא אמרה
"היי"
"אני אמילי"
"נועה"
"נעים להכיר"
"גם אותך"
"מה את אוכלת?"
"חביתה עם בייקון"
"חשבתי שליהודיים אסור לאכול בייקון"
"היהודיים הדתיים והחרדים לא , אבל אני לא דתייה ולא חרדיה."
"עכשיו הבנתי . תגידי , למה אתם רק שלושה בבית ? , את לא חייבת לענות עם את לא רוצה"
"הכול בסדר . אבא שלי מת לפני שנה מסרטן"
"אוי , אני מצטרעת לשמוע"
"תודה"
"איפה את גרה?"
"ממש פה ליד" והצבעתי לה על הבניין שלי
"אני גרה בבניין שליד"
"אומיגאד אנחנו שכנות"
"אומיגאד . אנחנו נאכל להיפגש הרבה פעמים"
"כן"
"אז איזה זמרים או להקות את אוהבת?"
"אני אוהבת את הארי סטיילס , וואן דירקשן , בלאקפינק , נועה קירל"
"יואו גם אני אוהבת את הארי סטיילס וואן דירקשן ובלאקפינק , אבל נועה קירל לא שמעתי שירים שלה , אבל כן שמעתי עלייה"
והשמעתי לה שיר שלה
"היא טובה" אמילי אמרה לי
"כן"
ואז התחלנו לשים את השיר של הארי סטיילס
"golden , golden , golden As I open my eyes"
והמשכנו לשיר לדבר ולצחוק כל ההפסקה.....
בסוף היום כשהגעתי הביתה אמא שעלה אותי איך היה היום הראשון בבית ספר . "היה ממש כיף"
"יופי , אני שמחה , הכרת חברות חדשות?"
"כן הכרתי ילדה ממש נחמדה בשם אמילי"
"שמחה בשבילך. עכשיו בואי תישבי לאכול"
אמא בדיוק סיימה להכין פסטה בולונז.
"איך היה לך ביום הראשון לעבודה?"
"היה ממש נחמד. יש שם אנשים נחמדים."
אחרי דקה דן הגיע מהבית ספר.
"דן מה קורה? איך היה בבית ספר?. בוא תשב לאכול"
אמא שלי שמה בצלחת לדן פסטה ומזגה לו בכוס מים ודן התיישב לאכול.
"היה בסדר"
"הכרת חברים חדשים?"
"כן"
"איך קוראים לחברים החדשים שלך?"
"טום וכריס"
אחרי חמש דקות סיימנו לאכול.
והעברנו את היום מול הטלוויזיה.
הימים הבאים עברו ממש בסדר. הכיתה קיבלה אותי ממש יפה.
יום אחד, כשנכנסתי לכיתה ובאתי להתיישב על הכיסא שלי, ראיתי שעלהשולחן שלי כתוב "יהודייה מסריחה". ועל הכיסא שלי היה קצף. אני לא ידעתי מה לעשות. זה היה כל כך מביך. אני צילמתי את זה והלכתי מהר למנהלת. אני הרעתי לה את התמונה והיא באה איתי לכיתה. בדיוק היה צלצול. נכנסנו לכיתה, אני והמנהלת נעמדנו ליד המורה אליזבת', והמנהלת אמרה לאליזבת' "סליחה שאני מפריעה לך אבל אני צריכה לדבר עם הילדים"
"בטח"
"כשנועה שלנו נכנסה לכיתה היום, היא ראתה שעל השולחן שלה כתוב 'יהודייה מסריחה' ובכיסא יש קצפת. אני לא מוכנה להתנהגות כזאת. אני עומדת לגלות את מי שעשה את זה, כי אני לא מוכנה לאנטישמיות בכיתה הזאת, ובבית ספר הזה בכלל. עם אף אחד לא יודה בזה, הטיול שנתי יבוטל"
היו הרבה צעקות ואני שמעתי ילדים שאמרו "אבל זה לא השמת כלום", "ילדה יהודייה מעצבנת" ו "למה בכלל היא באה לאנגליה".
זה היה הדבר המעליב ביותר שקרה לי. התחלתי לבכות. המורה אליזבת' אמרה שהיא תדבר עם ההורים של כולם. המנהלת לקחה אותי לחדר די חשוך. ושמה היו מסכים. במסכים היו מצלמות הבטחה שמשקיפים על כל בית הספר. מצאנו את המצלמת הבטחה של הכיתה שלי. וראינו מי עשה את זה.
קבוצת ילדים סנובים ומעצבנים. את החלק שבו הם עשו לי את זה העברנו לטלפון של המנהלת. מפה לשם הם עפו מהבית ספר. אמילי באה עליי ישר שהצלצול של ההפסקה צלצל.
"נועה, את בסדר?"
"כן" עניתי לה
"אני נשבעת לך שאני לא הייתי קשורה לזה. אני אפילו לא ראיתי את זה. אני באתי שתי דקות אחרי הצלצול וכשראיתי את זה אני חשבתי 'מי יעשה דבר כזה?'"
"על תדאגי אני לא חשדתי בך אפילו לא לדקה"
כשחזרתי הביתה מבית הספר אני סיפרתי לאמא שלי את כל מה שקרה. היא הייתה מזועזעת.
יום למחרת כאשר אני באתי לבית הספר, התלמידים הבריונים האחרים חיכו לי בשער. אני ניסיתי להעמיד פנים שאני לא מכירה אותם או שאני לא רואה אותם. הם רצו עליי, והתחילו להרביץ לי. ככה זה נמשך כל יום וכל הפסקה. הילדים התחילו לאיים עליי שעם אני יגלה על זה למישהו הם יחשפו סוד גדול שלי. איזה סוד אני כבר יכולה להסתיר?!?.
באחת הפעמים אני קיבלתי זעזוע מח מנפילה על הראש. הראש כאב לי ככה הרבה זמן.
בכל פעם ששעלו אותי מה קרה לי, למה אני מדממת ויש לי פנס בעין או מכות, שיקרתי.
עד שיום אחד המנהלת נכנסה לכיתה באמצע השעה השלישית. היה לנו שיעור שלמדנו בו את הברית החדשה והברית הישנה (שזה הספר תורה של הנוצרים, רק שאצל הנוצרים לא קוראים לזה תורה, הם קורים לזה הברית החדשה ו- הברית הישנה. כמו שלמוסלמים יש את הקוראן). זה היה בעניי שיעור מעניין. אני אוהבת ללמוד דברים חדשים. ועכשיו אני יודעת דברים שאני בכלל לא ידעתי על הדת הנוצרית. טוב, בואו נגיע לעיקר. המנהלת נכנסה לכיתה, עמדה ליד המורה דני, והתחילה לצעוק:
"ג'ואי, ברני, רוס ומרשל. אתם מושהים מבית ספר כיוון שנהגתם בהלימות כלפי אחת התלמידות"
"אני לא מבין על מה את מדברת המורה" אמר ג'ואי כמו איזה שחקן גרוע (כי הוא באמת שחקן גרוע)
"ג'ואי, על תחשוב שאני לא יודעת מה אתה והחברים שלך עשיתם. ולא. נועה לא סיפרה לי. קדימה, תארזו את הדברים שלכם ותצאו. הודענו להוריכם."
הם התחילו לארוז, ואז האמהות של ג'ואי, ברני, רוס ומרשל נכנסו לכיתה. הן נראות כל כך כועסות.
"ג'ואי" אמרה אמא של ג'ואי (כמובן, ג'ואי היה ראש החבורה והוא זה שחשב על כל הרעיון של להציק לי) "בריונות?!? הרבצות?!? איפה כל הערכים שלימדנו אותך בבית. אני לא יודעת עם אתה יודע, אבל בוא אני יזכיר לך, ההורים שלך יהודיים. ומה שאומר שגם אתה יהודי. וגם אתה עברת בריתה. בוא לכאן מייד ואתה עומד לעבור לחינוך ביתי"
"אבל אמא"
"בוא!"
וג'ואי הלך. כל אמא נזפה בבן שלה. אבל כל השאר רק הושעו לשבועיים ולא עברו לחינוך ביתי.
הכאב ראש הזה נמשך הרבה זמן, אני ואמא שלי הלכנו לרופא.
אחרי שהרופא בדק אותי הוא הסתכל עליי במבט מופתע.
"בואי תחזרי לשבת ליד אמא" אמר הרופא. אני חזרתי למקום שלי והוא לשלו.
"אז בואו אני יסביר לכן מה קורה פה. בטח את שרונה זוכרת שמלפני 20 שנה הייתה ילדה שקיבלה כוחות על"
"כן אני זוכרת" אמרה אמא שלי
"אז אותה ילדה נפטרה בזמן המלחמה. ומאז אנחנו רק מחכים לבאה בטור שעומדת להציל אותנו מהאויב הרשע הורקס. אשר יכול להפוך לאבן כל דבר שרק זז ונושם. ושיכול להחזיר אנשים לחיים. וברכותיי. את הבאה בתור"
"מה?" אמרתי
"כן חמודה שלי" אמרה אמא שלי "את הבאה בתור"
"את ידעת מזה?"
"כבר באולטראסאונד ראינו משהו מוזר. לא חשבתי שזה מה שזה"
בסופו של דבר הכלתי את זה.
חזרנו הביתה וסיפרנו לדן.
מה?!? אחותי הגדולה היא גיבורת על?!?"
"כן" אמרה אמא שלי
"שקרניות"
"אנחנו לא משקרות" אמרתי
המשך יבוא... |
|
