|
סיפור לכתב אורח- לב צומח
|
28/08/2021 |
פרק 1
לעבור בית זה לא קל, בייחוד שאתה עובר לצפון בכלל.
ובכלל גרתי בדרום. זה כמעט כמו לעבור מדינה, רק להשאר באותה מדינה.
הדבר הראשון שראיתי שהגעתי לשכונה שלי בצפון, היה בית מכוסה בעלים עם מרצדס מאובקת כזאת של פעם לידו.
"זה נראה כמו בית של פסיכי." אמרתי והצבעתי על הבית. אחותי הכניסה לי מרפק, הכנסתי לה מרפק בחזרה, ואז היא הכניסה לי עוד ואני לה עד שנמאס לי והפסקתי.
יצאנו מהאוטו והלכנו הביתה. הביתה החדש שלנו, שדי מסריח מהסלון. "זה נראה כמו בית מכושף" אמרתי והפעם אחותי לא הכניסה לי מרפק כי זה לא משהו רע, נראה לי. "זה החדר שלך, זה שלי." אמרתי והצבעתי על שני חדרים קטנים ובאופן לא כל-כך מפתיע גם די מסריחים.
הלכתי אל החדר שלי והתחלתי לדמיין בראש שלי איפה כל דבר יהיה.
מהחלון שלי היה אפשר לראות את המרצדס המאובקת. פתאום מתוכה קפץ זקן. נבהלתי נורא. הוא נופף לי. לא ממש אהבתי את זה, פעם שאני ואחותי נופפנו לאנשים זרים מהאוטו בדרום, זה לא היה מפחיד כי לא היינו זקנים קריפיים, בניגוד לכמה אנשים אחרים שלא יזיק להם לגלח את הזקן שלהם. הלכתי לראות את החדר של ליבי, אחותי. אבל היא כבר תלתה על הדלת "אין כניסה".היא בטח שמה על הידית דבק או זמזם חשמלי או משהו. בדקתי עוד חדרים. השרותים היו מפחידים. לא מקום שאני רוצה להשאר שם יותר מחמש דקות.
בערב הלכנו לטייל קצת בשכונה כדי להכיר אותה. ממש קרוב אלינו הייתה גלידרייה ועצרנו בה. הגלידה הכי טעימה שאכלתי בחיים!! המשכנו ללכת אבל אז ראיתי שהשרוך שלי פרום. עצרתי לקשור אותו אבל שהזדקפתי לא ראיתי את אמא ולא את אבא וגם לא את ליבי.
פרק 2
חיפשתי אותם בכל מקום, אפילו שאלתי את הבחור מהגלידרייה אם הוא ראה אותם. אבל הוא רק משך בכתפיים. המשכתי ללכת ושוב ראיתי את הבית של הזקן ההוא. הוא בדיוק השקה איזה עציץ. הוא שוב נופף אליי. הוא שאל אותי אם נאבדתי. אמרתי לו שלא כי לא רציתי שהוא יזמין אותי הביתה.
אבל הוא בכל זאת הזמין אותי הביתה. הוא לימד אותי על כל מיני צמחים וזה בכלל לא עניין אותי.
הייתי שם בערך חצי שעה וכבר התחלתי די להתעניין בזה, אבל אז הוא אמר שאני כן נאבדתי. אמרתי לו שלא אבל הוא אמר שלא יכול להיות כי עכשיו 9, ולא יכול להיות שההורים שלי מרשים לי להיות מחוץ לבית בשעה כזאת. אז ברחתי מהבית שלו.
פרק 3
בחוץ ראתי את המשפחה שלי ואמא נראתה ממש מודאגת וליבי צרחה עליי שהם כמעט הזעיקו את המשטרה. אבל לא היה לי אכפת. רק רציתי ללכת לישון כי הייתי עייף. הזקן קרץ לי מהחלון ואיכשהו ידעתי שהוא אומר לי לבוא אליו שוב מחר.
ולמחרת באמת באתי אליו שוב.
הוא שוב לימד אותי על צמחים והפעם זה באמת ממש עניין אותי. ואיכשהו הוא דחף לשיחה שהאוטו שלו בכלל לא עובד. אז שאלתי אותו "אז למה ראיתי אותך באוטו שלך?" והוא רק אמר, " מה זאת אומרת? כי נסעתי."
כנראה אני לעולם לא אבין את הזקן הזה.
ואז הוא הסביר לי, שאם מכונית לא עובדת, היא לא בהכרח לא נוסעת.
איכשהו בתוך שלושה ימים נהייתי סוג של גאון צמחים.
הוא לימד אותי עוד ועוד עד שזה התחיל שוב לשעמם אותי. אז אמרתי לו שאני רוצה גם להשקות צמחים ולנקש עשבים ודברים כאלה. " ואז הוא הלך לרגע למטבח, וחזר עם דלי. הוא אמר לי, " בחוץ יש צינור, תשקה איתו את כל העציצים." והיו לו 84 עציצים. קקטוסים, יהודים נודדים, (שזה סוג של צמח, לא יהודי נודד באמת.) נענע, וגם מלא פרחים שלא זיהיתי. הם נראו מתים. השקתי את כולם ואחרי כמה דקות, חלקם נראו הרבה יותר טוב.
"העציצים שלך נראים הרבה יותר טובים" אמרתי.
"אתה מתכוון העציצים שלך."
"לא, אני מתכוון שלך."
פתאום שמתי לב שחסרה לו אצבע.
ואז הוא אמר לי, שירו בה שמלחמת העולם השנייה. ורק אז ראיתי שיש לו מספר כזה על היד. חשבתי שזה די מפחיד.
למחרת הלכתי שוב. אבל הוא לא פתח לי.
מישהי שנראית כאילו שהיא אשתו הזקנה פתחה לי את הדלת ובכתה ממש חזק עד שכאבו לי האוזניים והצטערתי שבאתי בכלל אבל אז היא אמרה שהוא מת וכל מיני דברים בצרפתית אבל אני לומד צרפתית בבצפר אז הבנתי מה היא אומרת.
ואז היא אמרה לי שהוא קבור באיזה בית קברות במרחק הליכה מכאן. אז הלכתי לשם והייתי די עצוב אבל לא בכיתי כי בכל זאת אני לא ממש מכיר אותו. אני רק יודע שקוראים לו פרנסואז ושהוא ניצול שואה
ושהוא לא פסיכי.ואז ראיתי חמישה אנשים מוציאים שלט "שמור" מחלקת אדמה ריקה ומתחילים לחפור שם. הגנבתי לשם זרעים של יביסקוס. עכשיו הוא לא מת. עכשיו הוא פשוט צמח.
ומאז אני בא לשם כל יום ומשקה אותו. מדי פעם אני שואל אותו שאלות על איך להשקות צמחים וכמה ודברים כאלה. לא שהוא עונה לי, אבל עם הוא צמח, הוא לא בהכרח מת.
אני מסתכל על התרד שמתלפף על הורדים שהיו במרפסת שלו והעברתי לשלנו, וזה מזכיר לי אותנו. איך שהיינו פעם. בעצם לא פעם. כי הוא עדיין חי- פשוט צמח.
|
|
מוקדש
ל כולם | |
|
|
