×

   
קהילה - היצירות של לוליו59
לוליו59
85
93

הסיפור לתחרות של לקלואי וריפולוש! 02/09/2021

בס"ד
פרק ראשון
היי, אני נועם, אני בת 12.
אני רוצה לספר לכם על הפעם שעברתי דירה, ובית ספר.
הייתי בטיסה לאמריקה. מאחוריי, ישב ילד ממש מעצבן שבעט בכיסא שלי.
מלפניי, ישבה אישה שכל הזמן צרחה לטלפון.
שמתי את כיסוי העיניים שלי וניסיתי לישון.
כשהתעוררתי, לא הייתי בטיסה. הייתי במיטה בבית שלי.
הדלת נפתחה, ואמא שלי נכנסה לחדר.
"בוקר טוב, נועמצ'וק." היא התיישבה לי על המיטה.
"אמא, כמה פעמים אמרתי לך??" אמרתי לה, "נועמצ'וק לא נשמע טוב. תקראי לי נועם!"
"אוי נו, נועמצ'וק, נועמצ'וק נשמע מעולה."
"לא נכון."
"טוב, בכל מקרה, יש לי חדשות מרגשות!!" היא התרגשה.
"אבל אני אגלה לך כשתחזרי מהבית ספר, שלא תתרגשי יותר מדי."
"טוב."
לא הספקתי לקום מהמיטה וכבר אמא שלי לא התאפקה, "אוקיי, אוקיי, אם את מתעקשת. אנחנו עוברים דירה! ועיר! ומדינה! ו-"
"תכף תגידי שעוברים גלקסיה...
רגע מה???
עוברים דירה? ועיר? ומדינה?? וגלקסיה???"
"כן!! טוב, קרוב... עוברים לאמריקה! טסים עוד חודש! תתחילי לארוז!"
בבת אחת התעלפתי.
טוב, קרוב, הלכתי למטבח ושפכתי על עצמי כוס מים.
בבקשה שזה חלום! בבקשההההה!
אני לא יכולה לעבור לאמריקה.
"אבל אמא!" עניתי לה, "אני לא יכולה לעבור לאמריקה!
אני גרועה באנגלית! ואני לא יכולה לעזוב את מיקי! ו-"
"די, נועמצ'וק, את כבר בכיתה ו'! יהיה בסדר!"
נכון. יהיה בסדר. בסך הכול, לא יהיו לי חברים, כי אני לא אבין אף אחד שם. יהיה בסדר.

התארגנתי והלכתי לבית ספר. כשהגעתי, חיכיתי למיקי.
מיקי זאת החברה הכי טובה שלי.
הכרנו כשהיא הגיעה מהודו בכיתה ג'.
כל הילדים בכיתה רצו להיות חברים שלה, כי היא הייתה כזאת יפה ונראתה נחמדה, אבל דווקא אני מצאתי חן בעינייה.
והיא באמת הייתה נחמדה. ומאז אנחנו יודעות כל דבר אחת על השניה. אנחנו יכולות להשלים משפטים אחת של השניה.
אנחנו יכולות להבין מבטים אחת של השניה. וזה ממש שימושי.
למשל, פעם אחת המורה אמרה שאנחנו צריכים להתחלק לזוגות ולבחור נושא ולעשות עליו חיבור.
אז הזמנתי אותה לבית שלי כדי להכין את החיבור, אבל בסוף שכחנו מזה לגמרי והכנו מילקשיק מגלידה, שוקולד, קצפת ואבוקדו.
(האבוקדו בגלל שהיא רצתה להוסיף סוכריות צבעוניות אבל בדיוק אמא שלי חתכה אבוקדו ורצתה להתקרב אלינו לראות מה אנחנו עושות והיא נתקלה במגדל שאחי הקטן דוד בנה לפני שעה והאבוקדו עף באוויר, עשה סלטה ונחת בתוך המיקסר.)
למרבה ההפתעה, זה היה טעים למיקי (היא אמרה שזה מזכיר לה מרק שהיא אכלה פעם).
אז בסוף, כשהיינו אמורות להגיש את החיבור, הבנתי את המבט שלה שאמר, בואי נגיד שהנושא שלנו יצא אותו נושא כמו של הזוג הקודם ונעתיק.
וזה עבד! קבלנו תשעים (הם קבלו שמונים ותשע כי הם שכחו להוסיף שמות משפחה).
אז חיכיתי לה. וחיכיתי לה. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. ואז קלטתי שהיא יושבת מאחוריי כבר חצי שעה.
היא ראתה שאני מסתכלת עליה ואמרה, "היי נועם, יש לי משהו לספר לך."
אז הסתובבתי ואמרתי לה, "לא, יש לי משהו לספר לך. אני עוברת לאמריקה."
ציפיתי שהיא תהיה עצובה, או שהיא תכעס עליי, אבל היא פשוט חייכה.
"מה את מחייכת? אני עוברת לאמריקה!" כעסתי עליה.
ציפיתי שהיא תגיד, "מה?? אוי, לא! מה אני אעשה בלעדייך? לאאא אל תלכייי!!" אבל היא פשוט חייכה. כעסתי עליה כל כך שפשוט חזרתי למקום שלי בלי להוסיף מילה. היא לא עצובה בכלל שאני עוזבת?
פרק שני
למחרת, בבית ספר, עדיין כעסתי על מיקי אבל פחות.
היא התנהגה אליי רגיל, באה למקום שלי והתחילה לדבר,
"היי, נועם, זוכרת את העבודה בזוגו-" אבל אני קמתי מהמקום ויצאתי מהכיתה. היא הבינה את הרמז, ונראתה עצובה כל היום.
כשנגמרה ההפסקה, המורה הגיעה ואמרה, "אוקיי, כולם להוציא את העבודה בזוגות שאמרתי לעשות מהשיעור הקודם. " היא בדקה ברשימה שלה והוסיפה, "נועם ומיקי, אתן ראשונות."
סובבתי את ראשי אחורה. נועם הסתכלה עליי במבט שאומר, "אמרתי לך... מה נעשה עכשיו ?"
נלחצתי קצת אבל בסוף קמתי מהמקום שלי ואמרתי למורה, בקול, שמיקי תשמע, "שכחנו."
חזרתי הביתה והרגשתי קצת רגשות אשמה.
טוב, נו, מגיע לה! חשבתי, היא לא עצובה בכלל שהחברה הכי טובה שלה עוזבת.
אמא נכנסה לחדר שלי ואמרה, "נועמצ'וק, את מתחילה לארוז? אה, ואני אביא לך מורה פרטית לאנגלית, כי אמרת שקשה לך באנגלית." "כן אמא" אמרתי מתוך הרגל והתחלתי לארוז.
התחלתי בדברים הפחות חשובים שיש לי בחדר. היו לי תמונות, פסלונים קטנים, ומיליון ואחת מתנות ליום הולדת ממיקי. עטפתי את הפסלונים השבירים בפצפצים ונייר ושמתי בארגזים. את התמונות גם עטפתי ושמתי בארגז אחר.
ובמתנות של מיקי העפתי מבט בכל אחת וזרקתי לארגז אחר.
לפתע דמעות החלו לזלוג מעיניי. קפצתי על המיטה ובכיתי לתוך הכרית.
למה הייתי חייבת לכעוס עליה? עכשיו אנחנו לא נדבר עד שאני אעזוב לאמריקה?
תמיד, כשרבנו, אני הייתי מתחילה את הריב והיא הייתה מסיימת אותו ומבקשת סליחה, למרות שהכול היה באשמתי בכלל.
ועכשיו בטח נמאס לה מזה והיא לא תבקש סליחה לעולם, ולא האשמתי אותה.
ארזתי עוד דברים לא חשובים ממש בחדר והתארגנתי לישון.
התחשק לי להירדם מוקדם.
נכנסתי למיטה ועצמתי עיניים. לקח לי הרבה זמן להירדם,
אבל לבסוף נרדמתי.
חלמתי איך אני עוזבת לאמריקה בלי לדבר בכלל עם מיקי, ואיך אחרי שאני עוזבת היא שמחה, כי נמאס לה ממני.
פרק שלישי
בחודש שנשאר לא הצלחתי בכלל לבקש ממיקי סליחה.
כל השיעור הסתובבתי אליה, פתחתי את הפה, אבל מילים לא יצאו ממנו.
בשיעור אחרי זה גם ניסיתי, אבל זה לא עבד.
בהפסקה החלטתי לגשת לשולחן שלה ופשוט להגיד את זה.
נגשתי לשולחן שלה, בגב זקוף, פתחתי את הפה, אבל לא הצלחתי לומר מילה. היא הסתכלה עלי, במבט המבולבל שלה, ואני בהיתי בה שתי דקות ואז קלטתי שהיא מסתכלת עליי ואני מסתכלת עליה וכלום לא קורה, אז התכופפתי לרצפה ואמרתי "אוף, איפה זה?" כאילו נפל לי משהו ליד השולחן שלה.
בימים שנשארו לעזיבה שלי ארזתי את כל החדר, הבגדים, הרהיטים וכל מה שנשאר, ובכל יום ניסיתי לדבר עם מיקי אבל לא הצלחתי.
לבסוף, ביום הפרידה, נגשתי אליה, רק רציתי כבר להגיד לה, "אני מצטערת, אני מבינה אותך שאת רוצה שאני אלך... ביי." אבל כל מה שהצלחתי לומר היה רק המילה האחרונה.
כשעליתי לטיסה הכול ממש לא היה כמו שחששתי שיהיה.
היה שקט, לא ישב ילד מעצבן מאחוריי אלא איש מבוגר.
מלפניי לא ישבה אישה שצרחה אלא ילדה שקטה.
הטיסה עברה לי מהר, ישנתי רוב הזמן, וכשהגענו, נורא התרגשתי.
כל המקום היה יפה ומלא אנשים, מכוניות ובניינים.
הגענו לדירה שלנו ופרקנו חלק מהארגזים.
היה כבר מאוחר והלכנו לישון. בקושי הצלחתי להירדם מהגעגוע לנועם, אבל בסוף הצלחתי.
למחרת, אמי לקחה אותי לבית ספר החדש שלי.
המקום היה די יפה, הבניין היה גדול עם חצר.
נכנסתי לכיתה וכולם בהו בי. "זאת הילדה החדשה שדברתי אתכם עליה." אמרה המורה באנגלית. "ברוכה הבאה!"
"היא אומרת, ברוכה הבאה, נועם," תרגמה לי אמי.
"כן, אמא, אני יודעת אנגלית."
"טוב, אז תסתדרי מפה?"
"כן אמא."
"יופי. ביי!"
היא הלכה. המורה התקדמה אליי ושמה לי יד על הכתף.
"את רוצה לשבת ליד מיקי?" היא הצביעה על פינה בכיתה, "היא בקשה שאת תשבי לידה."
הסתכלתי על הילדה שהיא הצביעה עליה.
זאת היתה מיקי.
כן, מיקי החברה הכי טובה שלי.
בהיתי בה בפה פעור והלכתי אליה לאט.
"היי," היא אמרה לי בחיוך.
"מה-את-עושה-פה" סוף סוף הצלחתי לומר לה משהו חוץ מביי.
"אה לא אמרתי לך? גם אני עברתי לאמריקה! ומסתבר שלאותו בית ספר..."
"מה?"
זוכרת שספרת לי שאת עוברת? התכוונתי גם לספר לך אותו דבר.
האמת שישבתי לפניך בטיסה, את ישנת כמו איזה דוב,"
היא אמרה לי וצחקה.
חיוך גדול התפשט על פניי.
"וואו, מה הסיכויים?" אמרתי.
"אני רואה שאתן כבר מסתדרות, אבל אסור לדבר בשיעור!"
אמרה המורה והשתיקה אותנו.
"טוב, אז את באה אליי להכין היום מילקשייק גלידה, שוקולד וקצפת?" לחשתי לה.
"ואבוקדו," היא ענתה לי.

מוקדש לקלואי, ריפולוש
5
10
58


  הוספת תגובה
שם מיקמק
תגובה
 
 
10/09/2021   10:23 זואי12516 10
שיואוו סיפור מושלםם נהניתי לקרא!
09/09/2021   09:53 לוליו59  9
יואו תודה רבה לכולם
08/09/2021   15:27 טרוליקו123  8
וואו, לוליו59, ריגשת. באמת. מגיע לך כתב אורח!! זה אחד הסיפורים הטובים ביותר שקראתי בחיי, ואני רצינית.
04/09/2021   21:53 אוריה1979  7
מהמם בהצלחה
03/09/2021   18:26 הולי0125  6
יואו מהמם מרגש מצחיק ומפתיע!
כל זה בסיפור אחד?!?!
קראתי הכל היה מעניין מאוד :)
03/09/2021   15:28 לקלואי  5
איזה סיפור יפה! באמת!
אני פשוט כל כך הבנתי את נועם!
והקטע של האבוקדו הוסיף ממש!
את כותבת כל כך יפה! אני מציעה לך לשלוח אותו גם לכתב אורח!
את כל כך מוכשרת!
זה מסוג הסיפורים שבאלי לקרוא שוב
כל הכבוד על המחשבה והכתיבה
מאחלת לך מלא בהצלחה!
03/09/2021   09:01 לילי67867  4
מדהיםםם
02/09/2021   17:18 לוליו59  3
היי אנדי3213 תודה רבה! קראתי את הסיפור שלך הוא ממש ממש קצר כדאי לך להאריך אותו!
תודה חופשששש1!
02/09/2021   15:20 אנדי3213  2
בהצלחה!
סיפור מהמם!
(הסיפור שלי קצר מהקצרים)
02/09/2021   13:13 חופשששש1  1
וואו סיפור מדהים!
בהצלחה!!
אודות החברה           נגישות מדיניות פרטיות תנאי שימוש צור קשר