|
הבידוד שהציל חיים - סיפור לכתב אורח
|
03/10/2021 |
הבידוד שהציל חיים
---------------------------
הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי שקרא לי בשבועות האחרונים
--------------------------
נעים להכיר
היי, לי קוראים איתי, אני אוהב לשחק כדורגל, ואוהב ממש גיימינג, יש לי שלושה אחים, שני בנים ובת עילאי, יונתן ואורי, אני ילד מקובל ואומרים שאני ילד מצחיק, אנשים תמיד אומרים לי "כבר בגיל 17-18 הוא יהיה קומיקאי" אבל אני בכלל רוצה להיות מדריך,
מדריך בצופים
------------------------
הנה הם באים- הצופים!
"איתי, תמהר!" צעקה אימי מהסלון, תוך כדי שהיא מקפלת את הבגדים שזה עתה יצאו מהכביסה, הבטתי במראה וסקרתי במבטי את עצמי, שערי החום היה מסורק לאחור ועיני הכחולות היו חייכניות כתמיד, סדרתי את מדי החאקי שלי והחלתי לקשור את עניבת הפסים הירוקה- לבנה שלי, בדמיוני רצו מחשבות על סוף השבוע, סוף שבוע שבו אבלה עם חברי לייד הוסטל לילדים עם תסמונת דאון, הם כאלה חמודים! חשבתי לעצמי, "איתי!, השבט שלך לא יחכה לך שעתיים!" צעקה אימי שוב "אמא אל תשכחי שלפני שיוצאים יש ארוחת בוקר בפארק ורק אז נוסעים! יש עוד בערך שעתיים וחצי!" וחזרתי להתעסק בעניבתי, סיימתי איתה והלכתי לחדרי לבדוק אם לא שכחתי כלום, בחדרי שיחקו עילאי ואורי במשחק הקופסא שהוציאו מהתיק שלי, מזל שבאתי לבדוק, אחרת הייתי שוכח את המשחק "מונופול מינימיקים" אספתי את לוח המשחק שהיה ככוכב המינימיקים ואת כל שחקני המשחק שהיו מינימיקים, סגרתי את הקופסא והחזרתי לתיק וסידרתי אותו, בדקתי את רשימת הציוד, מדי צופים חלופיים, יש!, משחקי קופסא, יש!, מברשת שיניים, יש!, חטיפים, אין!, רצתי לארון החטיפים שבמטבח, פתחתי אותו והוצאתי 4 חטיפים, הכנסתי לשקית עם הדפס של הסופר מרקט וחזרתי לחדרי, הכל היה מושלם עד שפתאום
--------------------------------------
אמא מטילה פצצה
"איתי..." היססה אימי, "כן?" פניתי אליה נרגש, ואספתי על גבי את התיק, "אני בדיוק יוצא זה יכול לחכות לטלפון?" אמא שלי הנידה בראשה בהיסוס "אז, זהו ש..." "שמה?" התפרצתי לדבריה "לגבי הטיול.." "כן, כן לא שכחתי שום דבר" אמרתי
"לא, זה לא זה, זה פשוט.."
"פשוט מה?"
"לגבי זה.."
"אני יכול לוותר על חטיף אחד"
"אין צורך, אבל..."
"אבל מה?!" נהיתי חסר סבלנות
"אתה נכנס לבידוד" הייתה שתיקה קצרה ואחריה התחלתי לדבר, או יותר נכון לצעוק "לא נכון!!!" אמרתי, "זה כן נכון מתוק, אבל אל תדא-" "מה לא לדאוג?! פספסתי את הטיול שעליו תמיד חלמתי! למה אני בכלל צריך להיכנס לבידוד?!" אמי פתחה את פיה "שהלכת אתמול לגלידריה, אחד הלקוחות התגלה כמאומת" טרקתי את דלת חדרי זרקתי את התיק שלי בחוזקה על הרצפה וקפצתי למיטתי, וככה שכבתי כשאני ממלא את הכרית שלי בדמעות
--------------------------------
כעס
זמן רב בכיתי לתוך הכרית, ובזמן זה התרוצצו מחשבות בראשי "כל העולם הזה רע!, הצופים! למה הם לא דוחים את התאריך!, חברים שלי!, למה הם לא מתקשרים אלי לנחם אותי, הגלידריה! איך הם נתנו לאדם הזה להיכנס! למה הוא לא נזהר! למה הוא הגיע בדיוק באותו זמן כמוני! כעסתי על כל העולם, תלשתי את הפוסטר "תחשוב טוב יהיה טוב" בזעם וקרעתי אותו וגם את הפוסטר "הכל לטובה" שום דבר לא טוב! איך זה טוב שנכנסתי לבידוד?! חשבתי טוב ושום דבר לא היה טוב! כעסתי על מי שיצר את הקורונה, ואת כל האנשים שנדבקו, את כל האנשים שלא שמים מסכות במרחבים סגורים, על כולם כעסתי! ידעתי ששום דבר טוב לא יצא לי
--------------------------------
השיחה
על הצג הופיע השם יאיר
לפחות הוא התקשר, היה זה בסוף אותו סוף שבוע, הוא בטח כבר על המיניבוס בדרך חזרה הרהרתי וצדקתי, "היי איתי, מה קורה?" שאל "הכל גרוע!" קראתי ושמץ של עצבנות התגנב לקולי "איך היה לך?" שאלתי וניסיתי להישמע רגוע אף שידעתי שבכל רגע הדמעות עלולות לפרוץ החוצה "היה מאוד כיף, אממ זתומרת היה נחמד, אתה יודע, ברמת חובבנים" אמר, וישר הבנתי שהוא אומר כך כדי לא לאכזב אותי, "אתם עכשיו בנסיעה אז?" שאלתי "כן" ענה בקצרה, אולי כדי שלא פתאום יתחיל לדבר בשטף עד כמה כיף להם במיניבוס, אפילו שמעתי ברקע את כולם שרים מורל, "טוב, נחכה שתגיעו", "כן, נגיע ממש בקרוב" יופי, חשבתי לעצמי, סוף סוף אני לא אהיה היחיד שיושב בבית כשכולם מבלים יחד, "אחי, אחרי שתצא מבידוד נלך ביחד לקולנוע, מתאים לך?" "טוב" עניתי, אומנם זה כיף אבל לא כמו סוף שבוע עם ילדים חמודים בעלי תסמונת דאון "יופי" ענה יאיר בשמחה ואז לפתע בלי שום הודעה מוקדמת נשמע רעש חזק דרך הקו, רעש מחריש אוזניים, נשמעו צעקות ואז שקט, "יאיר?" שמץ של דאגה התגנב לליבי "יאיר?!" קראתי שוב, "הקו אינו זמין כעת, אנא נסו מאוחר יותר" אוקיי, הבנתי, הוא פשוט לא רוצה לדבר איתי, זה באמת משעמם, ושוב עיני הוצפו דמעות
--------------------------------
לחשושים
שכבתי במיטתי ונרדמתי, חלמתי חלום על כך שאיש אחד מתקרב אלי מוקף בקורונה כמו זבובים ולפתע אני נקלע בתוך בועת הקורונה, מצד אחד אמא מבטיחה שהכל יהיה בסדר, ומצד שני יאיר וכל שאר חבריי בורחים ממני ואני נשאר לבד בבועה, עם שקית חטיפים שעליה כתוב "תחשוב טוב, יהיה רע" אך לפתע התעוררתי מחלום הבלהות והתנשמתי בכבדות, מכוסה זיעה, שמעתי לחשושים מעבר לדלת, אבא ואמא דיברו על משהו בדרך כלל אני ישר מצותת, אבל עכשיו לא היה לי כוח, הם בטח דיברו על הפתעה שיעשו לי כשאצא מהבידוד, שמתי לב שאני עדיין לבוש באותם מדים מאתמול בבוקר, הסרתי אותם מעלי ונגררתי אל הדלת, אולי בכל זאת שווה לדלות מידע "שנספר לו?" קרא קול מהוסס שזיהיתי כקולה של אימי "אין צורך, הוא גם ככה יגלה דרך החדשות" אמר אבי "טוווב", שלפתי את טלפוני והדלקתי את החדשות, בראשית הכותרות עמדה כותרת שגרמה לי לשנות את הגישה
------------------------
תחשוב טוב, באמת יהיה טוב
מעל כל הכותרות בכותרת המודגשת ביותר נכתב "מיניבוס סטה מדרכו והתדרדר במורד גבעה, מאורע קשה לצופים" לא הייתי צריך עוד הסברים, ניצלתי! אילו לא הייתי הולך לגלידריה ונכנס לבידוד, הייתי נמצא עכשיו בבית החולים בטיפול נמרץ, הכל התהפך, מקורה לי רק רע, קורה לי רק טוב, משונא את כולם, אוהב את כולם, דאגתי לחבריי, אך כפי שנכתב בכתבה, כולם רק נפצעו קשה, ולפתע הבנתי את המסר, כל אחד הוא רק חלק קטן מהפאזל ואף אחד לא יכול לדעת מה טוב ומה רע, לפעמים מה שנראה רע הוא בעצם טוב ופשוט צריך להבין איך להסתכל על זה, זה הסיפור שלי, סיפור מרגש שלעולם לא אשכח
תודה רבה לנורמן326 (אילישיב)
מעריך ברמותת עזרת מאודדד
|
|
מוקדש
ל נורמן326, המוכשרביותרתודהרבהאחימעריךמאוד | |
|
|
