קהילה - היצירות של Worstlove
|
|
|
|
|
בואו תכירו את שומרת הערים האבודות!!
|
06/12/2021 |
אוקי אז לא מצאתי תמונה חח XD
העלתי את זה פעמיים
טוב מקווה שתהיה לכם קריאה מהנה :)
ספר 1
שומר הערים האבודות
מאת שאנון מסנג'ר
( זה עם כמה טעויות קטנטנות וזה... )
הקדמה
זכרונות מטושטשים ושברים שחו במוחה של סופי, אבל היא לא הצליחה לחבר אותם יחד. היא ניסתה לפקוח את עיניה ומצאה רק חושך. משהו מחוספס נלחץ על פרקי ידיה ונרסוליה, מסרב לתת לה לזוז.
גל של קור פרץ דרכה כשההבנה המחרידה עלתה בדעתה.
היא הייתה בת ערובה.
מטלית על שפתיה חנקה את זעקתה לעזרה, וארומה מתוקה של סם הרגעה עקצה את אפה כששאפה, מה שגרם לראשה להסתחרר.
הם עמדו להרוג אותה?
האם הברבור השחור באמת יהרוס את היצירה שלהם?
אז מה הטעם בפרויקט מונארק? מה הטעם ב"אברבלייז"?
הסם הרגיע אותה לעבר שכחה חסרת חלום, אבל היא השיבה מלחמה – נאחזת בזיכרון היחיד שיכול להאיר נקודה זעירה של אור בערפל העבה והעכור. זוג עיני אקוומרין יפות.
העיניים של פיץ. חברתה הראשונה בחייה החדשים. החברה הראשונה שלה אי פעם.
אולי אם היא לא הייתה שמה לב אליו באותו יום במוזיאון, כל זה לא היה קורה.
לא. היא ידעה שזה היה מאוחר מדי גם אז. השריפות הלבנות כבר בערו – התעקלו לעבר עירה ומילאו את השמיים בעשן דביק ומתוק.
הניצוץ לפני השריפה.
אחד
מיס פוסטר!" קול האף של מר סוויני חתך את המוזיקה הרועמת של סופי כשהוא שלף את האוזניות שלה בחוטים. "האם החלטת שאתה חכם מכדי לשים לב למידע הזה?"
סופי פקחה את עיניה בכוח. היא ניסתה לא להתכווץ כשהפלואורסנטים הבהירים משתקפים מהקירות הכחולים ומלאי החיים של המוזיאון, מגבירים את כאב הראש הפועם שהיא הסתירה.
"לא, מר סוויני," מלמלה, מתכווצת תחת מבטם של חבריה לכיתה בוהים כעת. היא משכה את שערה הבלונדיני באורך הכתפיים סביב פניה, מייחלת שתוכל להסתתר מאחוריו. זה היה בדיוק סוג תשומת הלב שהיא יצאה מגדרה כדי להימנע. למה היא לבשה צבעים עמומים וארב מאחור, נחסם על ידי הילדים האחרים שהיו לפחות רגל גבוהה ממנה. זו הייתה הדרך היחידה לשרוד כתלמיד תיכון בן 12.
"אז אולי אתה יכול להסביר למה הקשבת לאייפוד שלך במקום ללכת יחד?" מר סוויני הרים את האוזניות שלה כאילו היו ראיות לפשע. למרות שלו, הם כנראה היו. הוא גרר את הכיתה של סופי למוזיאון להיסטוריה של הטבע בפארק בלבואה, בהנחה שתלמידיו יתרגשו מהטיול שנמשך כל היום. נראה שהוא לא הבין שאם העתקי הדינוזאור הענקיים לא התעוררו לחיים ויתחילו לאכול אנשים, לאף אחד לא היה אכפת.
סופי משכה ריס רפוי – הרגל עצבני – ובהתה ברגליה. לא הייתה שום דרך לגרום למר סוויני להבין למה היא צריכה את המוזיקה כדי לבטל את הרעש. הוא אפילו לא שמע את הרעש.
פטפוטים מעשרות תיירים הדהדו את הקירות המרופדים במאובנים והתיז סביב חדר המערות. אבל הקולות המנטליים שלהם היו הבעיה האמיתית.
פיסות מחשבות מפוזרות ומנותקות המשודרות היישר למוחה של סופי – כמו להיות בחדר עם מאות טלוויזיות שמשמיעות תוכניות שונות בו זמנית. הם חתכו לתודעתה, והותירו כאבים חדים בעקבותיהם.
היא הייתה מוזרה.
זה היה הסוד שלה – הנטל שלה – מאז שהיא נפלה ונפגעה בראשה כשהיתה בת חמש. היא ניסתה לחסום את הרעש. ניסיתי להתעלם מזה. שום דבר לא עזר. והיא לעולם לא תוכל לספר לאף אחד. הם לא יבינו.
"מכיוון שהחלטת שאתה מעל ההרצאה הזאת, למה שלא תיתן אותה?" מר סוויני שאל. הוא הצביע על הדינוזאור הכתום העצום עם קערה במרכז החדר. "תסביר לכיתה איך הלמבוזאורוס שונה משאר הדינוזאורים שלמדנו."
סופי הדחיקה אנחה כשראשה הבזיק לתמונה של כרטיס המידע מול התצוגה. היא הביטה בו כשנכנסו למוזיאון, והזיכרון הצילומי שלה תיעד כל פרט. כשהיא דקלמה את העובדות, פניו של מר סוויני התעוותו לתוך זועף, והיא יכלה לשמוע את המחשבות של חבריה לכיתה נעשות חמוצות יותר ויותר. הם לא היו בדיוק מעריצים של ילד הפלא המקומי שלהם. הם קראו לה "מכסחי העקומות".
היא סיימה את תשובתה, ומר סוויני רטנה על משהו שנשמע כמו "יודע הכל" כשהוא עקב אחרי התערוכה בחדר הסמוך. סופי לא עקבה. הקירות הדקים המפרידים בין שני החדרים לא חסמו את הרעש, אך הם עממו אותו. היא לקחה את ההקלה הקטנה שיכלה.
"עבודה יפה, סופרפרייק", גארווין צ'אנג – ילד שלובש חולצה שאמר לסגת! אני הולך להפליץ - לוז כפי שהוא דחף אותה להצטרף לחבריהם לכיתה. "אולי הם יכתבו עוד מאמר עליך." ילד פלא מלמד בכיתה על צולע צואורוס."
גארווין עדיין היה מריר ייל הציע לה מלגה מלאה. מכתב הדחייה שלו הגיע כמה שבועות לפני כן.
לא שסופי הורשתה ללכת.
הוריה אמרו שזה היה יותר מדי תשומת לב, יותר מדי לחץ, והיא הייתה צעירה מדי. סוף הדיון.
אז היא תשתתף במכללת סן דייגו סיטי הקרובה הרבה יותר, הקטנה בהרבה בשנה הבאה - עובדה שאיזה כתב מעצבן מצא ראוי מספיק לפרסום בעיתון המקומי יום קודם לכן - עילוי ילדים בוחר במכללה עירונית על פני ליגת הקיסוס - עם תמונת הבוגרים שלה. ההורים שלה נבהלו כשמצאו אותו. "התחרפנתי" אפילו לא הייתה מילה חזקה מספיק. יותר ממחצית הכללים שלהם היו לעזור לסופי "להימנע מתשומת לב מיותרת". מאמרים בעמוד הראשון היו פחות או יותר הסיוט הגרוע ביותר שלהם. הם אפילו התקשרו לעיתון כדי להתלונן.
העורך נראה אומלל כמו שהם היו. הסיפור פורסם במקום מאמר על המצית שהטיל אימה על העיר – והם עדיין ניסו להבין איך קרתה הטעות. שריפות מוזרות עם להבות לוהטות ועשן שהריח כמו סוכר שרוף קיבלו עדיפות על פני הכל. במיוחד סיפור על ילדה קטנה ולא חשובה שרוב האנשים יצאו מגדרם כדי להתעלם.
או, הם נהגו.
מעבר למוזיאון, סופי ראתה ילד גבוה וכהה שיער קורא את העיתון של אתמול עם התמונה המביכה בשחור-לבן שלה בחזית. ואז הוא הרים את מבטו ובהה בה היישר.
היא מעולם לא ראתה עיניים בגוון כחול מסוים כזה לפני כן - צהבהב, כמו חתיכות חלקות של זכוכית ים שהיא מצאה על החוף - והם היו כל כך בהירים שהם נצצו. משהו הבהב על פני ההבעה שלו כשהוא תפס את מבטה. אכזבה?
לפני שהיא יכלה להחליט מה לעשות עם זה, הוא משך בכתפיו את התצוגה הוא נשען על וסגר את המרחק ביניהם.
החיוך שהוא הבזיק היה שייך למסך קולנוע, והלב של סופי עשה דבר מוזר ומרופט.
"זה אתה?" שאל והצביע על התמונה.
סופי הנהנה, מרגישה קשורה בלשון. הוא היה כנראה בן 15, ובחך ספק הילד הכי חמוד שהיא ראתה אי פעם. אז למה הוא דיבר איתה?
"כך חשבתי." הוא פוזל לתמונה, ואז חזר אליה. "לא ידעתי שהעיניים שלך חומות."
"אה. . . כן," היא אמרה, לא בטוחה מה לומר. "למה?"
הוא משך בכתפיו. "אין סיבה".
משהו הרגיש כבוי על השיחה, אבל היא לא הצליחה להבין מה זה היה. והיא לא יכלה למקם את המבטא שלו. סוג של בריטי, אבל שונה איכשהו. קריספר? מה שהטריד אותה – אבל היא לא ידעה למה.
"אתה בכיתה הזאת?" שאלה, מייחלת שתוכל למצוץ את המילים בחזרה ברגע שהם יצאו מפיה. כמובן שהוא לא היה בכיתה שלה. היא מעולם לא ראתה אותו. היא לא הייתה רגילה לדבר עם בנים – במיוחד בנים חמודים – וזה גרם למוח שלה להיות קצת רגשני.
חיוכו המושלם חזר כשאמר לה, "לא". ואז הוא הצביע על הדמות הירוקה הענקית שהם עמדו מולה. אלברטוזאורוס, במלוא תפארתו הענקית והלטאה. "תגיד לי משהו. אתה באמת חושב שכך הם נראו? זה קצת מגוחך, לא?"
"לא ממש," אמרה סופי, מנסה לראות מה הוא ראה. זה נראה כמו טי רקס קטן, פה גדול, שיניים חדות, זרועות קצרות עד כדי גיחוך. נראה לה בסדר. "למה? איך אתה חושב שהם נראו?"
הוא צחק. "לא משנה. אני אתן לך לחזור לכיתה שלך. היה נחמד לפגוש אותך, סופי."
הוא פנה לעזוב בדיוק כששני סוגים של גני גן נכנסו לתערוכת המאובנים. הגל המוחץ של קולות צורחים הספיק כדי להפיל את סופי צעד אחד אחורה. אבל הקולות המנטליים שלהם היו תחום אחר לגמרי של כאב.
המחשבות של הילדים היו עקיצות, מחטים גבוהות – וכל כך הרבה בבת אחת היו כמו קיפוד כועס שתוקף את מוחה. סופי עצמה את עיניה כשידיה נעו על ראשה, משפשפת את הרקות שלה כדי להקל על הדקירות בגולגולתה. ואז היא נזכרה שהיא לא לבד.
היא הביטה סביב כדי לראות אם מישהו הבחין בתגובה שלה ונעלה את עיניה עם הילד. ידיו היו על מצחו, ופניו לבשו את אותו הבעה כואבת שהיא דמיינה שהיו לה רק כמה שניות לפני כן.
"האם אתה פשוט ... . לשמוע את זה?" שאל, קולו השתתק.
היא הרגישה את הדם מתנקז מפניה.
הוא לא התכוון. . .
זה היה חייב להיות הילדים הצורחים. הם יצרו הרבה רעש בעצמם. צווחות וצווחות וצחקוקים, בתוספת שישים קולות בודדים בערך מפטפטים.
קולות.
היא התנשפה ולקחה צעד נוסף אחורה כשהמוח שלה פתר את הבעיה הקודמת שלה.
היא יכלה לשמוע את המחשבות של כל מי שהיה בחדר. אבל היא לא יכלה לשמוע את קולו המובהק והמדושט של הילד אלא אם כן הוא דיבר.
המוח שלו היה שקט לחלוטין.
היא לא ידעה שזה אפשרי.
"מי אתה?" לחשה.
עיניו התרחבו. "עשית - לא?" הוא התקרב, נשען פנימה כדי ללחוש. "אתה טלפת?"
היא נרתעה. המילה גרמה לעור שלה לגרד.
ותגובתה הסגירה אותה.
"אתה! אני לא מאמין," הוא לחש.
סופי נסוגה לכיוון היציאה. היא לא עמדה לחשוף את סודה בפני זר מוחלט.
"זה בסדר," הוא אמר, מושיט את ידיו כשהוא מתקרב, כאילו היא איזו חיית פרא שהוא ניסה להרגיע. "אתה לא צריך לפחד. גם אני כזה."
סופי קפאה.
"קוראים לי פיץ," הוסיף, כשהוא מתקרב עוד יותר.
פיץ? איזה מין שם היה פיץ?
היא למדה את פניו, וחיפשה סימן כלשהו שכל זה היה חלק מבדיחה.
"אני לא צוחק," הוא אמר, כאילו הוא יודע בדיוק מה היא חושבת.
אולי הוא עשה.
היא התנדנדה על רגליה.
היא בילתה את שבע השנים האחרונות בהיחלתה למצוא מישהו אחר כמוה – מישהו שיוכל לעשות מה שהיא יכולה. עכשיו שהיא מצאה אותו, היא הרגישה כאילו העולם נטה הצידה.
הוא תפס את זרועותיה כדי לייצב אותה. "זה בסדר, סופי. אני כאן כדי לעזור לך. אנחנו מחפשים אותך כבר 12 שנה."
12 שנים? ומה הוא התכוון ב"אנחנו"?
שאלה טובה יותר: מה הוא רצה ממנה?
הקירות נסגרו והחדר התחיל להסתובב.
אוויר.
היא הייתה זקוקה לאוויר.
היא ברחה וברחה דרך הדלת, מעדה כשרגליה הרעועות מצאו את הקצב שלהן.
היא נשאבה נשימות ענקיות כשהיא רצה במורד המדרגות מול המוזיאון. העשן מהשריפות שרף את ריאותיה ופיסות אפר לבנות עפו בפניה, אבל היא התעלמה מהן. היא רצתה כמה שיותר מרחב בינה לבין הילד המוזר.
"סופי, תחזרי!" פיץ צעק מאחוריה.
היא הרימה את הקצב שלה כשרוצה בחצר בבסיס המדרגות, עברה על פני המזרקה הרחבה ומעל כר הדשא אל המדרכה. אף אחד לא עמד בדרכה - כולם היו בפנים בגלל איכות האוויר הירודה. אבל היא עדיין יכלה לשמוע את צעדיו צוברים עליה.
"חכה", קרא פיץ. "אתה לא צריך לפחד."
היא התעלמה ממנו, שפכה את כל מרצה לספרינט שלה ונלחמה בדחף להציץ מעבר לכתפה כדי לראות כמה רחוק הוא היה. היא עשתה את זה באמצע מעבר חצייה לפני שצליל חריקת הצמיגים הזכיר לה שהיא לא הסתכלה לשני הכיוונים.
ראשה הסתובב והיא נעלה עיניים עם נהג מבוהל נאבק לעצור את מכוניתו לפני שהיא חרשה ממש מעליה.
היא עמדה למות.
|
|
|
|
|
|
157
|
|
|
|
|
|
|
|
|
08/02/2022 17:56 |
קאריןK1 |
14 |
|
יאייי פרק בחינםםםם |
|
|
|
|
|
21/01/2022 12:46 |
פזפגז876 |
13 |
|
מעניין |
|
|
|
|
|
04/01/2022 14:11 |
11צמננ |
12
|
ואי
חפרתתתת
חחחחחחח |
|
|
|
|
|
14/12/2021 15:25 |
Worstlove |
11 |
|
סליחה שאני לא מעלה הרבה :( |
|
|
|
|
|
14/12/2021 15:02 |
בוקובוקו1 |
10 |
קראתי את שומרת הערים האבודותת
לפני כמה שבועות התחלתי את שומרת הערים האבודות גלות:)
איך לומר?
אני שומרת הערים האבודות מתחילה |
|
|
|
|
|
11/12/2021 18:47 |
חייםקפה |
9 |
|
פליז תכתבי את ההמשך |
|
|
|
|
|
07/12/2021 15:44 |
Worstlove |
8 |
קהילה93...
אני שמחה שקראת הכל (•‿•)
זה נחמד לשמוע אבל לא הבנתי מה הקטע של ה- " אז... " |
|
|
|
|
|
07/12/2021 15:02 |
לינדי278 |
7
|
|
תודה על ההקדשה! |
|
|
|
|
|
06/12/2021 20:46 |
קהילה93 |
6 |
וכתבתי למתרגמת מתי יצא ספר חמש
וכתבתי לסופרת (שאנון מסנגר גרה בקליפורניה יש לה תינוקת בת נראלי 32)
והמחברות שלי מעוצבות לפי הספר
יש לי מלאאאאאא ספויילרים
והכנתי סירטון על כל הדמויות
אז… |
|
|
|
|
|
06/12/2021 20:46 |
קהילה93 |
5 |
אוקיי היי, אני מעריצה שרופה של הספר ו…
דבר ראשון אני מאוד גאהההההה באמת כאילו וואו זה ספר מושלם
שתיים אני לא ילדה תחרותית בכלל! אבל בספר כן אז אין סיכוי שאת יותר אוהבת אותו כי:
קראתי את כללללל הספרים ואני לא יודעת אנגלית: יש 8.5 ספרים כן כן 8.5 ויש עד ספר 5 בעברית אבל ספר שש עומד לצאת עוד חודש! עכשיו אני לא יודעת אנגלית אז תירס מתי את כל הספרים בגוגל טרנסלייט!
ויש לי פלייליסט של זה
וכתבתי למתרגמת מתי יצא ספר חמש |
|
|
|
|
|
06/12/2021 18:39 |
שירשירו3 |
4
|
|
ואווו גדול |
|
|
|
|
|
06/12/2021 17:07 |
מיכאל257 |
3 |
|
יפה |
|
|
|
|
|
06/12/2021 16:15 |
פגישתחברות |
2
|
יאוו הפרק הראשוןןן
חברים אתם לגמרי מוזמנים לחפור לי ולסבול את החפירות שלי על שומרת הערים האבודות! לול
תודה על ההקדשה:) |
|
|
|
|
|
06/12/2021 13:44 |
Worstlove |
1 |
|
או-קיי זאת באמת היצירה הכי ארוכה שלי ( לבנתיים) |
|
|
|
|
|
|
|
