איחוד של כל " משפחה ללא קשר דם "-
|
01/04/2022 |
היא עמדה מול המראה בבמרכז חדרה הגדול וסירקה את שיערה הבלונדיני. היא התכופפה אל הארונית הלבנה עם הידיות הזהובות, פתחה את המגירה ולקחה את קרם השיער המועדף עליה. מבחינתי, חשבה לעצמה, שכל המגירה תהיה מלאה בבקבוקים רק של הקרם הזה. לא צריכה עוד קרמים, הוא הכי מושלם. כהרגלה, לחצה על כפתור הבקבוק פעמים רבות עד שיצאה כמות נדיבה ביותר של קרם כמו שאהבה. כשהחלה למרוח הרגישה שהשיער שלה, במקום להבריק ולהסתדר כמו שתמיד קרה אחרי שמרחה את הקרם, התקשה ושיערות רבות קפצו ממנו היא הוציאה עוד מתכולת הקרם כדי להבין מה הבעיה. אולי הקרם פג תוקף והמרקם השתנה? "מה זה?!" צעקה כשראתה שמה שיצא מהקרם היא לא אחרת ממשחת השיניים הלבנה שלה עם הפסים הכחולים. "מי החליף את קרם השיער שלי במשחת שיניים?!!!" לפתע שמעה קולות צחקוק. היא הביטה בחלון חדרה ממנו באו הצחקוקים, וראתה את חבורת הילדים שכל כך תיעבה עומדים מתחת לחלונה ומתפקעים מצחוק. היא כל כך זעמה. "אני לא מאמינה!" צרחה. "אתם הולכים כל כך לשלם על זה! חכו שאספר לאבא שלי מה הילדים המופרעיים מהפנימייה שלו עשו!!!" באחת השתתקו כולם והפסיקו לצחוק. הילי הייתה גאה בעצמה כשראתה איך חיוכם ירד. "מה קרה? שמעתם שיש סיכוי שאבא שלי יעיף אתכם מהפנימייה ולא יהיה לכם לאן ללכת אז השתתקתם?" התגרתה בהם. "פתאום אתם לא כאלה אמיצים, מה?" "מה קורה פה?" קראה קורל ששמעה את הצעקות עד לחדרה, "מה את צורחת ככה?! משוגעת! אני באמצע שיחה עם איידן, !" החבר שלך ממש לא מעניין אותי, השיער שלי הרבה יותר חשוב!" קורל הביטה בה בשנאה מופגנת וכשראתה את שיערה ואת הקרם שמה שיצא ממנו שדמה מאוד למשחת שיניים החלה לצחקק. הצחוק הפך מרגע לרגע גבוה יותר. "מה את צוחקת, יא סתומה?" כעסה הילי. "תראי איך את נראת!" אמרה והמשיכה לצחקק. "אין, אם אני שולחת את זה בקבוצה של השכבה, לילה הזאת יכולה להמשיך לחלום שהיה תמשיך להיות הכי מקובלת והכי מעניינת! חכי פה, לא לזוז! אני הולכת להביא את הטלפון", אמרה ורצה אל חדרה. הילי עמדה בכעס מול החלון וגבה אליו. היא הסתובבה וראתה שהילדים כבר לא שם. "יש להם מזל", מילמלה. היא ניקתה את משחת השיניים וזרקה את הקרם לפח. לא נורא, חשבה. אבא כבר יקנה לי חדש. "היי, הילי, סתכלי לפה!" הילי הסתובבה וראתה את קורל עומדת מולה עם טלפון ומצלמת אותה. "רגע, יצא מטושטש, עוד אחת!" קראה והמשיכה לצלם. "סוף סוף את מועילה במשהו, יא אחות קטנה ומעצבנת!" "עופי לי מהחדר!" צעקה הילי. "תרגעי, אני מחוץ לחדר, אני לא אשמה שהדלת פתוחה". הילי טרקה את הדלת על קורל. "ככה יותר טוב?!" צרחה. ***
"מארי, תקראי לי בבקשה לניקי דביר", אמר אלכס אל תוך שפופרת הטלפון החוטי שהיה מונח על שולחן בתוך משרדו המרווח. כעבור כמה דקות עמדה הנערה השובבה בפתח המשרד ולעסה מסטיק בקול. "מה יהיה?" נאנח אלכס. "יהיה טוב, אני מניחה", אמרה. "עוד משהו?" "ניקי!" הפעם הוא היה קצת פחות נחמד. "מה?" היתממה. "מה הסיפור עם הילי? למה כל שני וחמישי אני צריך לשמוע תלונות שאת והחברים שלך מציקים לה?" "גם היא מציקה לנו! את זה היא לא אומרת לך, נכון?" "אויש, נו, ניקי". "מה, למה שהיא תעשה מה שהיא רוצה ואנחנו לא נחזיר לה? תחנך את הבת המפונקת שלך ואז נדבר!" "ניקי!" קרא בכעס. "בכלל, למה כל פעם שיש לנו איזשהו סכסוך איתה, אתה קורא דווקא לי?!" "כי, נו... את יודעת למה. את השטותניקית המובילה והחברים שלך... הם נגררים אחרייך". "סליחה?! זה ממש לא נכון!" קראה. "נו, באמת, ניקי. טוב, אני בטוח שתפתרו בזה ביניכן, את והילי". כן, בטח, חשבה ניקי. "בכל מקרה, זה לא הנושא היחיד שבשבילו קראתי לך לכאן. בואי, שבי", אמר והצביע על כיסא שהיה מונח מולו. היא היססה מעט ואז התיישבה. "ניקי, הבוקר קיבלתי שיחה שקשורה אלייך". "אוקיי", אמרה בסקרנות. "זאת הייתה... אמא שלך". ***
"רונה!" פרץ גל לחדר, מאחורו דין. אך לא רונה קידמה את פניהם, אלא דינה. "דינה..." אמר גל באכזבה קלה. דינה הייתה על מיטתה, מכווצת בעצמה וכאילו מקווה להעלם מעיניהם ושבכלל לא יראו אותה. ובעצם, לא כאילו. בדיוק אז, יצאה רונה משירותי החדר. "גל, דין, מה אתם עושים פה?" קראה אל חבריה שעמדו מחוץ לדלת החדר הפתוחה לרווחה. "ראית את ניקי? אני לא מוצא אותה בשום מקום!" קרא. "לא... למה אתה מחפש אותה?" "סתם, את יודעת, עוד מעט ארוחת צהריים ואם לא נקרא לה ולא ישאר לה אוכל היא תקרע אותנו". "אהמ..." גימגמה לפתע דינה. שלושתם הביטו באחת בנערה הצנומה והשקטה. "אני... כלומר... מקודם מארי הייתה פה, היא קראה לה", אמרה והתנשפה בכבדות כאילו סיימה בזה הרגע תחרות ריצה. "אויש, במה הסתבכנו הפעם?" קרא גל בייאוש. "כבר שכחת מה קרה בבוקר?" התפלא דין. "אה, נו, עם ההילי הזאת. איזו בכיינית! לא מבינה צחוקים". "אנחנו היחידים שהיו אמורים לצחוק מכל הסיפור, לא היא..." אמר דין. "נו, בדיוק! כמו שאמרתי, לא מבינה צחוקים. טוב, יאללה, בואו נלך לחדר אוכל, ניקי כבר תבוא". הם החלו לצעוד אל הדלת ואז לפתע הסתובבה רונה אל דינה. "את לא באה?" שאלה את דינה. "מה? לא. כאילו... אני לא רעבה". רונה משכה בכתפיה ויצאה מהחדר עם שני חבריה. ***
ניקי הסתכלה סביבה באי נוחות. היא לא ידעה כיצד להגיב. היא לא הייתה בקשר עם אימה מאז שהייתה בת 12, כשנטשה אותה לבד בבית אחרי שאביה נפטר. היא כל כך שנאה את האישה הזאת. בכל פעם שהועלה הנושא על ההורים בשיחות עם חברייה הייתה מייד מעבירה נושא. היא שמחה שסוף סוף יצאה אמא מחייה, הרי גם כשהייתה בהם היחס ביניהן היה קודר כל הזמן ותמיד הייתה אימה מזלזלת בה ולועגת לה. מה פתאום היא מתקשרת? באיזו זכות? שוב היא באה כדי להרוס לי את החיים? אני לא מעוניינת בזה, תודה! עד שסוף סוף סבבה לי עם החברים, עם אלכס, עם מארי. אפילו להילי ולאחותה המשוגעת אני כבר מתרגלת. אז בשביל מה? בשביל מה היא הייתה צריכה להתקשר? אלכס המתין בסבלנות למוצא פיה של ניקי. "מה היא רצתה?" שאלה לבסוף. "היא אמרה לי שהיא כבר מחפשת איפה את נמצאת המון זמן, וכשסוף סוף מצאה היא מייד התקשרה אליי, למשרד. היא אמרה שהיא מאד מצטערת על כל מה שקרה ושהיא מתחננת לשיחת טלפון איתך", אמר אלכס. ניקי שיחקה באצבעותיה בעצבנות. "ומה אמרת לה?" שאלה. "אמרתי לה שזה ממש לא עובד ככה. לא נוטשים וחוזרים אחר כך לקחת בחזרה. הפניתי אותה למשרד הרווחה, שתשגע אותם, לא אותי", רטן בעצבנות. אלכס לא היה אדם כזה, ממש לא. הוא פשוט כל כך כעס על האישה הזאת שעוללה דבר כזה לביתה, ל... לניקי. ניקי שהוא כל כך אוהב. ניקי שהיא כמו הבת שלו. הוא הרגיש כאילו פגעו בו. לא בה. "אוקיי", אמרה ניקי וקמה מהכיסא. "סיימנו פה?" שאלה. הוא הינהן בראשו והיא הסתובבה ויצאה מהמשרד. *** "אני לא מבין, אז היא בקטע שלך או לא?" "אני לא יודע, בגלל זה אני מתייעץ איתך!" "אבל למה אתה חושב שהיא בקטע שלך?" "נו, אחי, אתה לא מקשיב? היא כל הזמן צוחקת מהבדיחות שלי!" "כולם צוחקים מהבדיחות שלך, אז כולם מאוהבים בך?" "לא, דביל! איתה זה אחרת... היא צוחקת צחוק חמוד כזה". "אולי כי זה הצחוק שלה...?" "מה, אחי, אתה בכוונה מנסה לגרום לי להבין שהיא לא בקטע שלי? כי אני אומר לך שהיא כן!" "אז בשביל מה לעזאזל אתה מתייעץ איתי?!" "כדי שתגיד לי אם לפי דעתך היא בקטע שלי או לא!" "אבל אמרתי!" דין וגל המשיכו למלא אוכל בצלחותיהם מהשולחנות בחדר האוכל ולהתווכח ביניהם.
ניקי נכנסה לחדר האוכל, שקטה מבדרך כלל. "ניקוש!" קראה רונה בחיוך והתקדמה לעבר ניקי ששמה לעצמה פסטה ברוטב עגבניות. "היי, רונה", אמרה ללא חיוך. "מה איתך? איך היה אצל אלכס?" "מאיפה את יודעת שהייתי אצל אלכס?" שאלה בתמיהה והפסיקה למזוג מהפסטה. "סתם, דינה אמרה לנו". "דינה? זאת שאיתנו שבחדר?" שאלה וזקפה את גבותיה בפליאה. "כן, היא". "ממתי היא מדברת איתכם? ובכלל עם מישהו בעולם הזה?" "לא יודעת... אבל היא דווקא נחמדה, לא? "איך אני יכולה לדעת אם היא נחמדה או לא אם היא אף פעם לא מדברת?" "צודקת. טוב, את באה לשולחן? דין וגל מחכים לנו", אמרה ומשכה את ניקי איתה אל אחד משולחנות חדר האוכל. ***
מארי המזכירה שמחה שסוף סוף יש לה שקט בזמן ארוחת הצהריים והילדים אינם מסתובבים במסדרונות, עד שלפתע הילי נכנסה. "מארי! מה נשמע?" מארי הרימה את ראשה מהמחשב והשתדלה לשמור על קור רוח. "היי, הילי. צריכה משהו?" "אני צריכה את אבוש. הוא בחדר שלו?" "לא, הוא יצא לפגישה. הוא יחזור בעוד חצי שעה. טוב, חמודה?" אמרה וחזרה למחשב. "אין בעיה. אני אחכה פה איתך". מארי גילגלה את עיניה ושמרה על איפוק. "אז, מארי, תגידי, מה הקטע של המשקפיים האלה? כאילו, אני מבינה, את לא רואה טוב וכאלה, אבל אם כבר משקפיים אז משקפיים יפות! למה המסגרת הורודה המזעזעת הזאת?" "אני אוהבת אותה", ענתה בקוצר רוח. "נו, בסדר, כי את מהניינטיז. לזה הורגלת. אבל חבל, מה, יש לך עיניים יפות, למה להרוס אותן עם משקפיים כאלה? ותגידי, למה את לא שמה מסקרה? זה יכול ממש להחמיא לך! גם איזה גלוס לא יזיק. תגידי, את בכלל מתאפרת? ואת השיער את מסרקת בבוקר? מפה אני רואה את הקשרים! חבל, יש לך שיער מהמם. כאילו, כמעט מהמם. רק תעשי החלקה והוא פצצה!" מארי נשמה עמוק וניסתה להרגע. איך לעזעאזל אני אעביר איתה חצי שעה עכשיו?! חשבה במרירות. ***
"תגידו, בנות, מה אתן חושבות על סהר?" שאל גל. "אחי, לא דיברנו על זה כבר?" נאנח דין. "שתוק. אני שואל אותן, בתור בנות". "מי זאת סהר?" שאלה רונה. "נו, היפה הזאת עם הצחוק החמוד", אמר גל. "'היפה הזאת עם הצחוק החמוד'?" שאלה ניקי והרימה גבה. "הכל בסדר, גל?" "רגע, אתה בקטע שלה???" הופתעה רונה. "לא אמרתי!" התגונן גל. "אבל נראלי שהיא בקטע שלי". "מאיפה לך?" גיחכה ניקי. "אפילו דין חושב ככה! נכון, דין?" "אני בחיים לא אמרתי דבר כזה", אמר דיןת "סורי, גל, אבל לא נראה לי שהיא בקטע שלך", אמרה רונה בשקט. "מה זאת אומרת? למה לא?" התעניין גל. "ראיתי אותה ועוד איזה מישהו מהפנימייה מסתובבים כמה פעמים ביחד. נראלי שיש ביניהם משהו", ענתה רונה. "שמעת על המושג 'ידידים'?" רטן בעצבנות. "שמעתי, אבל זה לא נראה שהם רק ידידים". "ממתי את מבינה באהבה בכלל, אה?" התפרצץ גל בכעס. "גל!" קראה ניקי. "סליחה, נו..." התנצל גל. "זה בסדר", אמרה רונה. הם המשיכו לאכול בשתיקה ולא הוסיפו עוד מילה בנושא. ***
"וואי, איזו פגישה מעייפת. מארי, תכיני לי כוס תה ותביאי לי למשרד, טוב?" ביקש אלכס והתחיל להתקדם אלעבר דלת משרדו אלא שאז עצרה אותו הילי שהייתה בפינה והוא לא הבחין בה. "אבוש!" הוא הסתובב לאחור, מבוהל. "הילי! מה את עושה פה?" "אני מחכה לך כבר חצי שעה שתחזור מהפגישה". "אה, מותק. משהו דחוף? אני רוצה קצת לנוח במשרד". "אבוש, אם אני אומרת לך שחיכיתי חצי שעה אז כנראה שזה דחוף, לא???" "צודקת. מצטער. בואי, נלך למשרד. מארי, תכיני גם להילי תה, טוב?" הם נכנסו יחד למשרד. אלכס סגר את הדלת והתיישב במקומו. הילי התיישבה מולו. "כן, הילוש, מתוקה? מה את צריכה מאבא?" שאל. "אני צריכה כסף. אני יוצאת מחר עם ליאנה, שי-לי ועוד כמה חברים". אלכס מצמץ את עיניו בפליאה. "בשביל זה חיכית לי חצי שעה?" "ברור, אבא. זה חשוב!" "אוקיי, אוקיי. אז, כמה כסף את צריכה?" שאל והוציא את הארנק מהמגירה. "150-200". "לא הבנתי. מאה חמישים או מאתיים?" "אוף, אבוש. לא למדת נימוסין? אם בנאדם מבקש ממך משהו בין מספר כלשהו לשני, אתה מביא את המספר הגבוה יותר!" "אז מאה חמישים?" שאל "לא, אבא. מאתיים!" "בסדר, בסדר. הנה, קחי", אמר והושיט לה שטר של מאתיים שקלים. "תודה, אבוש. יאללה, ביי". "ביי, מותק". אחח, איזה יום, חשב לעצמו. לא תזיק לי איזו תנומה קטנה. בדיוק כשתיכנן לעצום את עיניו ולשקוע בשינה קלה, הדלת נפתחה. "רגע, אבוש, מה עם התה שלי?" זאת הייתה הילי. "התה? אה, כן. תבקשי ממארי, היא תביא לך". היא שוב יצאה מהמשרד. הוא סידר קצת את המשרד כדי שיוכל לנום בראש שקט. ואז הדלת נפתחה שוב. "אבוש, מארי ביקשה ממני להביא לך את התה. אם זה היה כל אחד אחר, אין סיכוי, כן? זה התפקיד שלה הרי, לא? אבל בגלל שזה אתה, אבוש, התפשרתי", אמרה והושיטה לאביה את התה בסיפוק. "תודה, מאמי". "אה, אבא, חשבתי על זה, ואני לגמרי חושבת שבמקום תמונות של נופים מוזרים במשרד שלך, יכולות להשתלב יופי יופי תמונות של הבת המהממת שלך. אבל בלי קורל, כן? היא תהרוס את המשרד היפה שלך. אה, ותנקה פה קצת. ממש מלוכלך, אתה לא חושב? אולי תביא לפה גם את עוזרת הבית? מה זה, האבק פה חונק. אה, ויש איזו שאלה במתמטיקה שלא הבנתי אז חשבתי שבטח אתה תעזור לי! נכון, אבוש? טוב, חכה פה, אני הולכת להביא את המחברת". אלכס נאנח והבין ששנ"צ, הוא כבר לא יקבל היום. ***
היא התיישבה על הכיסא בפינת החדר ונאנחה. אני כבר לא יודעת מה לעשות, חשבה. התקשרתי למשרד הרווחה, ועד שסוף סוף ענו לי, אחרי שהסברתי מה אני רוצה ניתקו לי בפרצוף. מה כבר ביקשתי, לראות את הבת שלי?! זאת הבת שלי! שלי בלבד! וזה שעכשיו היא גרה באיזו פנימייה מוזנחת, לא הופך אותה לבת של מישהו אחר! דמעות זלגו מעיניה והיא ניגבה אותן במהירות עם שרוולה לפני שתפרצוף בבכי. אני אתקשר שוב למנהל, חשבה. אם הוא כל כך נחמד בשביל לקחת ילדה 'מסכנה' לבעלותו, אז אולי הוא גם כל כך נחמד כדי להקשיב לאישה שאין לה כלום, חוץ מהבת שלה, שגם אותה לקחו לה. היא הקלידה את המספר והתקשרה.
כשסיים אלכס לעזור להילי בשיעורי הבית, והתכוון לנוח סוף סוף, הטלפון צלצל.
***
"'פנימיית בית היתומים של אלכס', שלום", דיקלם אלכס אל תוך הטלפון. "היי, שלום", ענה קול של אישה מעבר לקו. "עם מי יש לי הכבוד?" "זאת שוב אני. טל יערי". הוא נאנח בתגובה. "אני... אני מבינה שאני שוב נופלת עליך. אבל בבקשה, אתה חייב לנסות להבין אותי". "אני לא חייב לך שום דבר", ענה באדישות. "אלכס, אני מתחננת. תן לי לפחות שיחה איתה. מאיפה לך לדעת בכלל שהיא לא רוצה לדבר איתי?" "טל, לידיעתך, אחרי השיחה שלנו, אני שוחחתי איתה". "באמת? נו, ומה היא אמרה?" "מה את חושבת?" "מה, היא לא מתגעגעת אליי?" "אני לא חושב, טל. את נטשת אותה". "אני לא סתם נטשתי אותה! זה מה שסיפרו לכם! אתה לא יודע את כל הסיפור". "טוב, טל, השיחה הזאת מיותרת. אני מנתק". "לא, אלכ..." הוא ניתק את השיחה ונאנח בכבדות. ***
"דינה!" דינה נרתעה לאחור והעיפה את הספר שקראה מידיה. "אויש, הבהלתי אותך? סליחה", אמרה רונה בחיוך מנומס. "מ... מה את צריכה?" "אני, ניקי, דין וגל יוצאים לסיבוב ליד הפנימייה. באלך להצטרף?" "זה לא... זה לא נחשב להסתבך עם אלכס?" "שטויות. אז את באה?" "ב... בסדר. אוקיי".
"יש לי רעיון לתעלול חדש", אמר גל בשובבות כשהתהלך עם חבריו מחוץ לשערי הפנימייה. "נו?" פיהקה ניקי. "מה 'נו'? קודם תשאלו למי!" אמר גל. "נו, למי?" שאל דין בסקרנות מעושה. "לאחת ויחידה, הילדה הכי מעצבנת ביקום, הילי גורדון!" הכריז גל. "מה חדש?" שאלה רונה וגלגלה עיניה בחיוך. "אין לי כוח להסתבכויות שלך, גל", אמר דין. "לא צריך!" קרא גל. "מי כן בעד?" רונה וניקי הרימו את ידיהן בחיוך משועשע. מה איתך, דנה?" שאל גל. "קוראים לה דינה", תיקנה רונה. "נו, בסדר, היא לא צריכה שתהיי הדוברת שלה. יש לה פה, לא???" קרא גל. "אני לא בטוחה", עקצה ניקי והחניקה צחקוק. גל ודין לא התאפקו וגיחכו. דינה הסמיקה מבושה וסובבה את ראשה הצידה. "דיי, זה לא יפה!" קראה רונה. "צוחקים, מה יש?" ליגלג גל. "עזבי, דינה. אל תתייחסי. הם סתם מטומטמים", אמרה רונה והביטה בחבריה בזעף. "יאללה, רונה, מה נהיית קשה? שתלמד לקבל צחוקים. לא אשמתנו שהיא נעלבת משטות כזאת", אמרה ניקי. "זה לא סתם צחוקים, זה צחוקים על חשבונה!" אמרה רונה בכעס. "טוב, טוב, מה שתגידי", אמרה ניקי וגילגלה עיניה. ***
מארי דפקה על הדלת ונכנסה אל תוך המשרד. "היי, אלכס", אמרה בחיוך. "מארי?" "רק רציתי לבדוק שהכל בסדר. לא מילאת את הטפסים של התורמת החדשה". "יש לנו תורמת חדשה?" "כן, מהיום בבוקר. לא קיבלת את הטפסים ששלחתי לך במחשב?" "לא. מה שם התורמת?" "עינב רז. דיברתי איתה בטלפון". "אוקיי. טוב, תשלחי לי את המספר שלה, אני אשוחח איתה". "היא אמרה לי שאינה מעוניינת לבצע עוד שיחות טלפון, אלא רק דרך המייל שלה". אלכס מיצמץ את עיניו בהפתעה. "מה זאת אומרת? למה לא?" "אני לא יודעת. היא לא פירטה לי את הסיבה. רק אמרה שככה היא רוצה וככה נוח לה וזהו". "אוקיי... טוב, אז תעבירי לי את המייל שלה?" "העברתי לך אותו יחד עם הטפסים". "אוקיי. טוב, תודה, מארי. אני אעבור עליהם". "בסדר", הינהנה בראשה ויצאה מהמשרד. ***
דין התאמן בכדורסל במגרש של הפנימייה ולפתע הבחין בניקי יושבת באחד הכיסאות ומכונסת בעצמה. "ניקי?" קרא. היא הרימה את ראשה בהפתעה.
קרדיט לגלי2נדירה!
|
|