|
אחותי, נועם - סיפור לכתב אורח
|
06/08/2023 |
התעוררתי בבוקר, ולא הרגשתי את הרגליים. על מה חלמתי? אימצתי את זכרוני ונזכרתי שחלמתי על זה שחוטפים את אחותי, נועם. זה היה פשוט נורא. נועם ניסתה לברוח, אבל הוא היה חזק, ומשך אותה לתוך האוטו. אבל עכשיו, החלום הזה נראה לי מטופש. אין סיכוי שבאמת היו חוטפים את נועם, כי היא כרגע בבית החולים. מה השעה? הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה תשע בבוקר. כן, ככה זה כל יום מאז שהתחיל החופש הגדול... הנחתי שאמא לא בבית, אלא בבית החולים, ושאבא בבית, אבל לא באמת. הוא פשוט תמיד איתי כאן בלב, למרות שהוא הלך מזמן, כשהייתי ממש קטנה.. עכשיו אני בת 10 וחצי, ובכל זאת, אני זוכרת אותו. הוא הכי אהב לבשל. נועם הכירה את אביה עד גיל שנה. הוא נפטר בתאונת דרכים. זה היה פשוט נורא. ידעתי שנועם חוגגת מחר יום הולדת 6, וקניתי מכספי מלא בלונים כדי לשמח אותה.
עליתי על אוטובוס לכיוון בית החולים, וכשהגעתי, הרופאים נתנו לי להכנס בלי שבדקו אם אני מכניסה משהו שאסור להכניס. הרופאים כבר הכירו אותי, כי אני הולכת לבקר את נועם כל יומיים. תמיד היא סיפרה לי סודות, כמו זה שהיא מאוהבת בילד מהמחלקה ממול. אבל ידעתי שהיא עוד קטנה מידי מכדי להיות מאוהבת במישהו באמת, אז תמיד ליטפתי לה את הראש ואמרתי לה שכשהיא תגדל היא תבין. אבל באמת, אני גם לא ממש בטוחה שאני מאוהבת באורי. בפעם האחרונה שדיברתי איתו הוא אמר: "רונה, תקשיבי, אני לא יכול להיות חבר שלך, אם לזה את מתכוונת". היא לא ממש התכוונה להיות חברה שלו, אבל כולם בכיתה ידעו שהיא מאוהבת בו. כאילו, למה להתבייש בזה?
נועם הסתכלה לי בעיניים, כאילו היא מנסה להבין אם אני זוכרת שיש לה יומולדת היום. אבל אז אמא נכנסה עם העוגה הענקית! ראיתי שלנועם היה מרוח על הפנים חיוך ענקי. חיוך שברור לגמרי שאף ילדה רגילה לא הייתה מחייכת. כמו תמיד, הזכרתי לעצמי שצריכים מיוחדים זה לא משהו שמבדיל מהשאר, למרות שרק בגלל זה אין לי חברים. בגלל אחותי. אבל זה ממש לא משנה, כי אני ממש אוהבת אותה. אין לי מה להתבייש בה. הוצאתי את השקית עם הבלון הענקי (שעדיין לא היה מנופח) שהייתה לי בכיס, בלום גדול שכתוב עליו "6". ניפחתי אותו, נועם לא הפסיקה לחייך ולמחוא כפיים, כאילו כדי לעודד אותי להמשיך לנפח. ידעתי שאני צריכה להצליח, כי אמא הייתה כבר חלשה מידי לעשות את זה לבד. בסופו של דבר הצלחתי. היה לי כל כך כיף להרים את נועם על הכיסא עם שאר הרופאים, ולאכול מהעוגה, שכמובן גם אותה אני אפיתי. האמת, מאז שאני זוכרת את עצמי, אני עושה הכל בבית. אני מנקה, אני מסדרת ואני מכינה אוכל. גם בשביל אמא שלי.
אמא שלי עובדת בבית החולים. היא אחראית על דלפק קבלה אחד מתוך מאות דלפקים, שאני אף פעם לא יודעת איפה היא בזמן העבודה שלה. אני עצמי הייתי בייביסיטרית, ושמרתי לפעמים על תינוקות לימים שלמים בשביל כסף. בקרוב נועם תצטרך לעבור ניתוח גדול, שאם היא לא תעבור אותו הגוף שלה יקרוס בעוד היא בחיים. אבל אסור שזה יקרה, כי אז היא לא תוכל לאכול, ואז היא תמות. אבל אין לנו מספיק כסף, והרופאים הורידו לנו קצת את המחיר, אבל עדיין אין לנו מספיק, ואין מה לעשות. לאסור לנועם למות. ובשביל שנועם לא תמות, אני צריכה ללכת להשתתף בתחרות של בית הספר, תחרות אקרובטיקה, שמתקיימת בעוד יומיים. מי שמציג את הטקס הכי יפה, מקבל 10000 שקלים, בדיוק אותם עשרת אלפים שחסרים לניתוח. אני יודעת שאם אני לא אזכה, נועם תמות. אז אני אזכה.
הנה, הגיע היום הגדול של התחרות. באמת שזה הלחיץ אותי, אבל ידעתי שאני יכולה. קטע אחר קטע, הגיע הקטע שלי. עליתי על הבמה, והסתכלתי על המבטים הנעוצים בי. עשיתי גלגלון, ומיד אחריו גשר לאחור, לעמידת ידיים. זה היה פשוט כיף, אבל לא נראה שמישהו התלהב.
השופטים נעמדו והכריזו: "המנצחת שלנו היא..." החזקתי אצבעות... "ליה!!" אוי לא!!!! נועם... לא, זה לא יכול להגמר ככה. היא לא תוכל להיות בת יחידה!
ליה באה אליה. "למה השתתפת אם את לא יודעת לעשות עמידת ידיים?" שאלה. "בשביל אחותי, אם אני לא זוכה בכסף היא תמות", אמרתי. היא הביטה לי בעיניים, ואז היא הגניבה לי את הכסף ליד וחייכה. "עשיתי מעשה טוב!" היא אמרה, והלכה. הבטתי בכסף שבידי. כן, נועם תחייה.
כשהגעתי לבית החולים, הראיתי לאמא את הכסף, ואמרתי לה שזכיתי בתחרות הכשרונות. היא חיבקה אותי חזק. נועם עברה את הניתוח, ועכשיו היא בבית, והלוואי שזה יהיה ככה לנצח.
__________________
היי כולם!!!
אז זה הסיפור שלי לכתב אורח!!!
מקווה שאהבתם, ומקווה לזכות!!!
ביוש!!
|
|
מוקדש
ל כולם | |
|
|
