|
לכתב אורח - כיתה א’, לא תמיד קל.
|
28/08/2023 |
ביפ! ביפ! ביפ!
”סוף סוף זה הגיע! היום הראשון בכיתה א’!!!” קפצתי מהמיטה ולקחתי את הבגדים שבחרתי כבר לפני שבוע. הורדתי את פיג’מת הדינוזאורים שלי ולבשתי את החולצה הכתומה והג’ינס ואת הטייץ האפור שלי. הלכתי לשירותים וציחצחתי שיניים. הברשתי את השיער ואספתי אותו בקוקו. ירדתי במדרגות בהתרגשות.
”או, מתוקה שלי! אני לא מאמינה שאת כבר בכיתה א’! אני חייבת לצלם אותך!” היה נראה שאמא שלי התרגשה כמעט כמוני. אמא הוציעה את הטלפון ואני חייכתי והרמתי את האצבעות לצורה של v. אמא צילמה אותי והורידה את הטלפון. ”את נראית מעולה, מתוקה. בטוח תכירי מלא חברות חדשות!’’. אמא חייכה.
”אמא, כבר יש לי חברות! עדן ואמה. אני לא צריכה עוד חברים חוץ מהן.” אמא הפסיקה לחייך. ”את יודעת מותק, שלישיית חברות זה אף פעם לא נגמר טוב. תמיד בסוף מישהי נשארת בצד. פשוט, תנסי למצוא עוד חברות? אני לא רוצה שתישארי לבד”. אמא שלי לא מבינה כלום. היא לא יודעת כמה הקשר ביני ובן עדן ואמה חזק. אולי לא נפגשנו כל החופש, אבל זה רק עושה את הפגישה שלנו יותר מרגשת. אין לי כוח לשיחחה הזאת עם אמא. אני פשוט אסכים איתה וזהו. ”אוקיי אמא.” לקחתי את הילקוט פרפרים שלי והלכתי לכיוון הדלת. ”ביי, אימוש!” באתי ללכת אבל אמא שלי קטעה אותי. ”אדל! הסנדוויצ’ים!” אמא שלי הביאה לי שני כריכים עטופים בנייר כסף. אחד לעכשיו, ואחד לבית הספר. יצאתי מהבית ונגסתי ביס גדול מהכריך והתחלתי ללכת לכיוון בית הספר. כשהגעתי לשער בית הספר לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי דרך השער. בכניסה לבית הספר הייתה קשת גדולה מבלונים. עברתי בה והלכתי לכיתה. המסדרון היה מלא בילדים נרגשים ומורים. ואז ראיתי דלת עם שלט שכתוב עליו: ”ברוכים הבאים לכיתה א1!” נכנסתי לכיתה והנחתי את התיק שלי על הכיסא שליד השולחן עם השלט שכתוב עליו ”אדל”. ילדה אחת ניגשה אליי בהתלהבות. ”היי! אני גל! איך קוראים לך? רוצה להיות החברות הכי טובות?! בואי נשחק!!” היא אמרה. ”סליחה, אבל אני עסוקה עכשיו. אולי אחר כך”. סירבתי בנימוס. ובדיוק כשהתיישבתי על הכיסא עדן ואמה נכנסו לכיתה. אבל הן לא היו לבד. הן היו צחקו עם שתי ילדות שאני לא מכירה. ”היי עדן! היי אמה! מי אלה?” שאלתי. ”אלה רוני וגאיה. גאיה היא בת דודה שלי ופגשנו את רוני במסיבת פיג’מות שגאיה ארגנה והזמינה אותנו. הן רצו לפגוש עוד חברות לפני הלימודים.” ענתה לי אמה. ”אז.. למה... לא הזמנתן אותי?” שאלתי בחשש. אולי אמא צדקה. חיכיתי שהן יענו לי אבל הן שוב צחקו ביחד. אולי כדאי שאהיה חברה של גל. זה עדיף מלהיות לבד. חזרתי הבייתה בעצבות והלכתי לבכות בכרית. החברות שלי שונאות אותי. אין לי מה לעשות. למוחורת בבית הספר שיחקתי עם גל אבל היה קשה לא להסתכל על עדן, אמה, גאיה ורוני משחקותת קלאס ועל כל הילדים שהן מצרפות עליהן. באותו יום אחר הצהריים אמא שאלה אותי מה אני רוצה לעשות ביום ההולדת שלי. אמרתי לה שאני לא יודעת. אם אני אעשה מסיבה, רק גל תבוא. כל השאר בטח יהיו עם עדן ואמה. הייתי רוצה מסיבה אבל לא הייתי רוצה מסיבה לבד. בערך שבוע אחריי זה, לפניי השיעור השני ראיתי את עדן לוחשת משהו למורה ובשיעור המורה הודיעה שביום שני יהיה מפגש כיתתי בגינה. יום שני זה יום ההולדת שלי. טוב, זה לא כאילו יש לי מסיבה או משהו... בצהריים אמרתי לאמא שאני יודעת מה אני רוצה לעשות ביום ההולדת. ”באמת? מה?” היא שאלה. ”ללכת למפגש כיתתי” עננתי בביטחון. ”מותק. אני לא חושבת ש...” ”אמא, אני החלטתי. אני הולכת למפגש כיתתי וזהו.” וככה זה הסתיים. ביום שני אחר הצהריים לבשתי את החולצה עם הפרח ונכנסתי למכונית כדי שאמא תסיעה אותי לגינה. כשהגעתי אף אחד לא היה שם. נכנסתי לחלק המרכזי בגינה ואז שמעתי בקול: ”הפתעה!!!!!” וכל הילדים בכיתה קפצו מהשיחים עם בלונים, ממתקים, מתנות ועוגה. המסיבה הייתה מעולה! היה ממש כיף! ואז עדן ואמה באו אליי. ”מזל טוב! ורק שתדעי, אף פעם לא החלפנו אותך בגאיה ורוני. תמיד תישארי חברה שלנו אבל גם רוני וגאיה חברות שלנו. אז עכשיו נהיה חבורת החלומות. מה את אומרת?” הם הסבירו הכל. ”ברור שאני מסכימה! אבל חסרה מישהי לחבורה שלנו.” עניתי. ”מי?” הן שאלו. ”גל!”
הסוף.
|
|
מוקדש
לכל_מי-שאכפת_לו | |
|
|
