|
מציאות מזוייפת פרק שני
|
08/10/2023 |
אז הנה פרק שני :)
דרך אגב, אני אעשה ספיישל מיוחד כשנגיע ל400 עוקבים, מה שלא כל כך רחוק :)
הנה הפרק, תהנו!
פרק שני
הדבר הראשון שראיתי כשהתרגלתי לאור, היה מיטת בית חולים, שבה שכבתי, ונערה שנראתה בת שש עשרה בערך- אולי פחות, אולי יותר- יושבת בקצה שלה, עם גבה אליי. היא נראתה מוכרת, אבל פשוט לא הצלחתי להבין מי היא.
''מה קורה פה?'' מלמלתי. ''איפה אני?''
הנערה שישבה על קצה המיטה הזיזה את ראשה במהירות לכיווני.
''את... ערה'' היא אמרה בתדהמה, ואז רצה מהחדר.
היא חזרה כעבור כמה שניות, מלווה ברופא ובשני אנשים מבוגרים שלא הכרתי.
כולם הסתכלו עליי כאילו קרה איזה נס.
לפני שהספקתי להבין מה קורה, הנערה שראיתי על קצה המיטה שלי רצה אליי וחיבקה אותי.
''אוי איימי, אני כל כך, כל כך, מצטערת. כל זה קרה באשמתי'', בכתה הנערה.
לא היה לי מושג על מה היא דיברה, ולא היה לי מושג מי היא בכלל.
אז למה היא מחבקת אותי? זה לא בסדר. היא לא אמורה לחבק אנשים זרים בלי ההסכמה שלהם!
בטח כל האנשים האלה מבלבלים אותי עם מישהי אחרת. זה ההסבר ההגיוני היחיד. יש עוד מישהי בשם איימי, שהיא ממש דומה לי, ובטעות החליפו בינינו.
אבל זה לא הרגיש כמו האמת. זה גם לא יסביר איך הגעתי לבית חולים הזה.
כן הרגשתי קצת מסוחררת. אולי התעלפתי בדרך לבית העץ עם ריין, והיא קראה לאמבולנס?
אבל אם ככה, איפה היא עכשיו? ואיפה ההורים שלי ומילי?
הנערה הפסיקה לחבק אותי, והלכה טיפה אחורה.
שני האנשים המבוגרים שהיו בחדר (חוץ מהרופא) הלכו אליי כאילו גם הם רוצים לחבק אותי, אבל הדפתי אותם לפני שהם הספיקו להתקרב לטווח שיאפשר להם את זה.
''מי אתם בכלל?'' שאלתי, טיפה מפוחדת. ''איך הגעתי לכאן?''.
שני המבוגרים הסתכלו אחד על השני בדאגה. ''איימי, את לא זוכרת אותנו? אנחנו ההורים שלך''.
''בבקשה תגידי לי שאת זוכרת אותי, איימ'' הוסיפה הנערה. ''אני אחותך''.
ההורים שלי?? לא, ההורים שלי הם לא הם! הם אפילו לא נראים כמוהם! ומי זאת הייתה הנערה שטוענת שהיא אחותה? זאת לא אחותה! מילי היא אחותה!
''אתם לא ההורים שלי!'' קראתי. ''ואת,'' הצבעתי על הנערה, ''את לא אחותי! אני מכירה את אחותי, ואת לא היא! ואתם, אתם לא ההורים שלי!''
הרופא הסתכל עליי בדאגה. ''חששתי שזה אולי יקרה''.
''שאולי מה יקרה??'' שאלתי, עכשיו באמת מפוחדת.
''יש לך אמנזיה, איימי'', הוא ענה.
''לא, אין לי! אני זוכרת את המשפחה שלי טוב מאוד, והם לא המשפחה שלי!
אז איך הגעתי לכאן בכלל?''
הרופא נאנח. ''איימי, המשפחה שאת טוענת שיש לך, את זוכרת אותם במדויק?''
''ברור שאני זוכרת אותם!'' אמרתי בכעס. אבל עכשיו שחשבתי על זה, אני לא באמת זכרתי אותם במדויק. פתאום פרטים מסויימים נראו לי מטושטשים, או שפשוט לא זכרתי אותם.
''לפי המבט על הפנים שלך, אני מבין שאת לא זוכרת אותם כל כך טוב'' אמר הרופא.
''אולי לא, אבל זה הגיוני! אני בדיוק התעלפתי'' אמרתי בהתנגדות. ''או לפחות, אני חושבת שהתעלפתי'' הוספתי בשקט.
''איימי, את לא התעלפת'' ענה הרופא.
''אז איך הגעתי לכאן?'' שאלתי.
הרופא נשם נשימה עמוקה, כאילו הוא שוקל את המילים הבאות שלו.
''איימי, את לא התעלפת. או לפחות, את לא התעלפת מתי שאת חושבת שהתעלפת''.
''למה אתה מתכוון? ההסבר ההגיוני היחיד הוא שהתעלפתי, אולי לכמה ימים, אבל לא באמת יותר מזה. אני לא נראית גדולה יותר''.
''זה מה שחשבתי'' נאנח הרופא. ''איימי, את היית מעולפת ליותר מכמה ימים. בעצם, את היית בקומה במשך שמונה שנים''.
-------------
הקדשתי את הסיפור לכל מי שכתב תגובה בפרק הקודם :)
|
|
