|
חיחי סתם סיפור שכתבתי מקווה שתאהבו❤
|
09/11/2023 |
היהיהיהיהייי
אז כשהעלתי את הציור לפני כמה ימים ושאלתי אם אתם רוצים לשמוע סיפור קצר שכתבתי לפני כמה ימים
כולכם רציתםם
אז אני אכתוב חחח
רגע לפני שמתחילים, תתעלמו מזה שהסיפור הזה לא קשור לשום דבר.XD
------------------------------------------------------------------------------------------------
אנבת' קישקשה במחברת שלה בשיעור מתמטיקה, עם המורה חדוה, (יש לציין שלא שמעה שום דבר מלבד בלה בלה בלה) זאתי שכולם שונאים.
אנבת' הייתה ילדה כחושה, בעלת עיניים אפורות ושיער חום כהה וארוך.
היא גרה עם אבא שלה בבית קטן בשדרת הדובדבן, בצפון קליפורניה.
אמא שלה נפטרה כשהיא הייתה בת שנה וחצי, ממחלה קשה שבסוף הובילה למותה.
אז איפה היינו? אה, כן. שיעור מתמטיקה.
אנבת' אהבה לצייר אנשים שהיא מתעבת ולעשות לעם עיוות קטן.
הפעם היא ציירה את חדוה, המורה שלה למתמטיקה, (שמבחינה היא לוציפר השטן בכבודו ובעצמו)
עם שפם צרפתי וכיפה בורדו.
היא פלטה צחקוק חרישי.
"משהו מצחיק אותך?" נשמע קול עצבני מאחור. המורה חדוה.
"תסתכלי עלי כשאני מדברת!!" היא שאגה.
אנבת' קמצה את אגרופיה. היא רצתה להחטיף לה סטירה מצלצלת בלחי.
באיטיות רבה היא הזיזה את מבטה ממחברת החשבון הבלויה שלה, אל מבטה החד והקר של חדוה.
חדוה הייתה אישה נמוכת קומה, עם מעט שיער אפור, בשנות החמישים לחייה. (אף על פי שנראתה יחסית טוב לגילה, צעירה ואופנתית כזאת.)
טוב, היא הייתה יכולה להיות יפה יחסית לולא היא נראצה כאילו משהו הניח גרב מסריחה ובלויה מתחת לאפה.
"לא" ענתה לה אנבת' בקור.
"ככה חשבתי. את נשארת בסוף היום לשעה שמינית. קומה 2, הכיתה של ד'4. ברור לך?" היא אמרה, ספק קובעת, ספק שואלת.
"כן, לוציפר" ענתה לה אנבת' בשעה שכל הכיתה צחקקה.
חדוה עמדה לענות לה אבל הבליגה לבסוף, לא לפני ששלחה לאנבת' מבט של "חכי חכי"
אנבת' גיחכה וחזרה לקשקש.
בסוף היום דחפה אנבת' את כל הספרים העבים והמשעמיים שלה אל התיק השחור שלה.
היא סגרה את הרוסכן של התיק והעמיסה אותו על כתפה.
היא חשבה על להבריז מאותו שיעור שמיני שהצטרכה לשהות בו, כשפתאום נשמע קול זועף: "מחפשת את היעד, ילדונת?"
אנבת' הסתובבה.
מאחוריה נגלה דיויד, המורה שמפחיד את כולם, ואפשר להבין גם למה.
הוא היה איש גדול, עם שיער שחור ומבולגן, ותמיד נראה כאילו הוא זקוק לשינה טובה.
היה לו מבט מאיים ודחוס ששיווה לו מראה של אריה קרפדה, והוא תמיד אהב להעניש תלמידים, בייחוד את אנבת'.
"חדוה סיפרה לי על החוצפה שאליה התנהגת, ועל הריתוק שלך."
הוא עצר רגע כדי לראות איך אנבת' תגיב.
"הוא רק מנסה להתגרות בך, אל תעני, אחרת זה רק יחמיר..." היא חשבה לעצמה.
"כן. אז?" שברה אנבת' את הדממה. "עמדתי ללכת לשם" היא ענתה לו בעצבנות.
"בסדר, רק שלא יעלה לך איזה רעיון מטורלל... להבריז..."
הוא ענה לה וחשף את שיניו הצהובות, העקומות.
"סבבה! אז אם לא אכפת לך, שלום!" היא ענתה לו בתוקפנות ופנתה בסערה אל המדרגות.
"הייתי מעניש אותך על זה, אבל כבר יש לך מספיק עונשים השבוע!" היא שמעה אותו קורא אחריה.
היא חרקה את שיניה.
"למה לא מפטרים את המפגר הזה?" היא מילמלה לעצמה.
"ימות העולם, אין שום סיכוי שאני עוברת עכשיו את הריתוק השביעי זה החודש!"
היא מילמלה שוב לעצמה.
הפעם היה לה מזל, והיא לא פגשה אף אחד בדרך לשער.
הדרך לביתה עברה בשתיקה.
אפילו הציפורים נראו מבוהלות ממצב רוחה העגום, והחליטו לא לצייץ.
כך היה רוב הדרך, עד שהגיעה לרחוב מוכר, רחוב הדובדבן.
והנה הבית שלה, קטן וצהבהב.
היא תקעה את המפתח בפתח המנעול וסובבה.
הדלת נפתחה בחריקה צורמת, ואנבת' נכנסה לביתה המוכר.
הבית היה חשוך, והוילונות היו מוגפים.
היה שם פתק קטן, בו נכתב בכתב יד ובחיפזון: "אחזור בערב, הכנתי לך ספגטי וקציצות. נשיקות!- אבא."
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
כע תתלמדו מזה שאלו שמות יהודים חלקם ושהיא ציירה אותה עם כיפה למרות שזה בקליפורניה.
תגיבו אם אהבתםם אם מישהו בכלל קרא XD
|
|
