|
יש בי אהבה והיא תנצח - סיפור לכתב אורח
|
13/12/2023 |
פרק 1 - הקדמה - הבעיה:
שלום. קוראים לי לאונרדו (או בקיצור לאו), אני תושב ישראל. בפרוץ המלחמה, הייתי בחיק משפחתי המורחבת בארגנטינה. חגגנו את חג הסוכות בשמחה ובצהלה רבה. כבר התכוננו לקראת השיבה ארצה, אלא שאז קיבלנו בשורה מרה...
התבשרנו על המצב בארץ, אשר היה מתוח, ועל כך שכל הטיסות בוטלו. משפחתי הייתה בהלם. לא האמנו לפשר הדבר, אך יותר מכל דאגנו כולנו, ובעיקר אני. מדוע? קודם כל למדינה, ושנית, ידענו כי סבי, איש זקן ימים, מצוי לבד בארץ בקיבוץ הדרומי ניר עם, מה עלינו לעשות?
פרק 2 - הפתרון:
שיחת טלפון קטעה את חוט מחשבתי. זה היה סבי. הוא טען שהמצב מחמיר ושנשקפת סכנה לחייו. בשלב זה, לא תיארתי מה פשר הדבר. סברתי שהטיסות ארצה יחזרו במהירות. התקשרתי לרשות שדות התעופה בארגנטינה, על מנת לברר מתי ישנן טיסות, אך נוכחתי לשמוע שכל הטיסות בחודש הקרוב בוטלו. הרגשתי מבואס, אך בו בזמן נחוש להילחם ולהגן על סבי ועל יתר משפחתי בארץ. בתקציבי היו 1,000 שקלים, אשר תכננתי לשמור עד לאירוע בר המצווה שלי. ביררתי בנוגע לטיסות בסכום הכסף שבחזקתי. הטיסה היחידה האפשרית הייתה לאוסטריה, היום בחצות. בחלוף השעות, ארזתי את המזוודות, מוכן ומזומן ליציאה, אלא שאז...
פרק 3 - המסע מתחיל:
"אל תעזוב אותנו, מסוכן שם בחוץ!" גערה דודתי כשכבר הייתי בפתח הדלת. "אל תדאגו. אני אדאג לעצמי. אינני יכול להישאר פה כשנשקפת סכנה לקרובים אליי. אני חייב לסייע להם". דממת אלחוט שררה. בסוג של כניעה, דודתי אמרה: "אוקיי. תשמור על עצמך. מאמינים בך". הלכתי כתריסר דקות, אל עבר שדה התעופה בעיירה הסמוכה. שש שעות של טיסה חלפו, והגעתי ליעד הראשון שלי בדרכי ארצה - ווינה שבאוסטריה. בארנקי נותרו 50 שקלים. במחציתם השתמשתי כדי לרכוש מים, מזון ובובה, כאמצעי עידוד למסע. גשם התחיל, ולא פסק עד הזריחה. למזלי, הסתתרתי בתחנת אוטובוס. לפתע פתאום, אימי התקשרה. היא יידעה אותי שאבי גויס ואני צריך לחזור על מנת לשמור על אחיותיי. התקשרתי אף לסבי, והוא נשמע מודאג מתמיד...
פרק 4 - העבודה מתחילה:
כדי שאתקדם ליעד הבא, אצטרך להשיג כסף. בתרמיל הגב שלי היו המים, המזון והבובה שרכשתי. בנוסף להם, הייתה גיטרה בסגנון קלאסי, עם אקורדים שלא הוחלפו כבר כמה עשורים טובים. זאת הייתה הגיטרה של סבי, אותה אני לוקח לכל מקום. חשבתי וחשבתי על דרך באמצעותה אשיג כסף, עד שהבנתי - הפתרון נמצא מתחת לאף! הגיטרה! אמנם סבי לימד אותי את החוקים הבסיסיים בלבד, אך זוהי האפשרות היחידה שלי, בעודי צמא וגווע ברעב. התחלתי לנגן בפינת הרחוב. תחילה, השגתי שקלים בודדים והרגשתי מיואש, עד שהגיע אליי אדם זר. הוא שמע את הנגינה שלי והתלהב. סיפרתי לו את הסיפור שלי, ודמעות זלגו מעיניו. הוא העניק לי 100 יורו וכרטיס טיסה לאיחוד האמירויות, עם בקשה בודדה - "תעביר את זה הלאה"...
פרק 5 - העניינים מסתבכים:
נחתי בדובאי. על מנת לטוס ארצה, הייתי צריך להשיג עוד 100 יורו. ניסיתי לנגן בגיטרה, אך כשלתי כישלון חרוץ. התקשרתי לסבי. הוא סיפר לי שהוא מודאג ומחכה לחזרתי, אך לפתע אירע דבר לא צפוי...
שוטר במדים התקרב אליי ולקח את טלפוני. כששאלתי מה פשר הדבר, נוכחתי לגלות שיצא חוק חדש בעיר, האומר שכל תייר חייב לשלם למדינה 1,000 יורו בנוסף לשהותו. לא היה לי את הכסף, אז נאלצתי לוותר על "מכשיר הקשר" שלי.
ישבתי בסמטאות הרחובות, מפורק מפנים ושבור מבחוץ, עד עלות החשכה. קיבצתי 20 יורו מתושבי העיר שריחמו עליי. השתמשתי בחלקם על מנת לקנות מזון ומים.
ישנתי למשך כשלוש שעות, עד ששמעתי איש חסר בית גווע ברעב. הענקתי לו את הכסף שנותר לי. לאחר כשעה, הוא חזר אליי, עם בשורה משמחת ומפתיעה...
פרק 6 - חוזרים הבייתה(?):
האיש טען שהוא כוכב רשת, שעשה אתגר לפלטפורמות החברתיות, ובו חי כהומלס למשך כיממה, עם הבטחה - מי שיעזור לו, יקבל 100 יורו. הייתי באקסטזה. לא ידעתי כיצד להגיב. הודיתי לו בעבור נדיבותו והלכתי לשדה התעופה, נחוש לחזור ארצה. רכשתי כרטיס טיסה, עליתי על המטוס, כבר הייתי משוכנע שאחזור סוף סוף, אחרי המסע המייגע הזה, הבייתה, אלא שאז, תקלה...
קברניט הטיסה הודיע שאחד המנועים חדל מלפעול, ושתתבצע נחיתת חירום במצרים. הייתי בהלם, אך התבשרתי שמטוס אחר יטיס אותנו ארצה, כעבור יממה, בשעה שש בבוקר. "אולי המסע יתעכב בטיסה, אך עדיין אחזור לביתי ולסבי היקר", חשבתי לעצמי, אולם לא ציפיתי לידיעה המרעישה אשר אהיה עתיד לשמוע.
בשלטי החוצות בקהיר, בירת מצרים, הייתה תמונה של ראש הממשלה נתניהו. מתחת, נכתב: "ראש ממשלת ישראל אומר: 'הכניסה לישראל תיאסר החל מחצות'". אני לא אספיק לטוס ארצה! הרגשתי מצוברח.
בחלוף השעות, בעודי מנסה לחשוב על פתרון, ללא כסף בחזקתי, ראיתי בחורה. היא נראתה לי מודאגת, ואז נזכרתי - היא ישבה לידי במטוס! הלכתי אליה כדי לברר מדוע היא מודאגת, היא סיפרה לי: "אני אלה, אוקראינית מלידה. בתחילת המלחמה בארץ שלנו, הטיסו אותי למספר מקומות בעולם, על מנת להימלט, בעוד שמשפחתי נשארה במדינה. אינני יודעת מה עולה בגורלם. האפשרות היחידה שלי לשוב כרוכה בטיסה חד פעמית מישראל למולדתי. אני מחכה לראותם". גם אני...
פרק 7 - הנס:
אמרתי לעצמי: "כל פעם שבה התמודדתי עם בעיה, ניצלתי באמצעות פריט מתרמילי - הטלפון ראשית, לאחר מכן הגיטרה ולבסוף הכסף. הטלפון "נגנב" ממני, הכסף אזל, הגיטרה כבר לא מועילה. מה עוד נשאר לי?". חיטטתי בתיק. בחיפושי, מצאתי קליפת בננה, שארית תפוח ובקבוק מים. מרוב תסכול ועצבים, הוצאתי את הגיטרה והטחתי את התרמיל על הרצפה. לפתע, אלה ניגשה אליי וטענה: "נפל לך משהו". הסתכלתי מאחוריי. כל שראיתי היה - הבובה! הרמתי אותה וניקיתי אותה. היא הייתה בובה של דינוזאור, החיה האהובה עליי. היא הציעה: "אולי תמכור אותה? אני יכולה לסייע". הקשבתי בעצתה והתחלנו ללכת לחנויות ושווקים בעיר, במטרה למכור למישהו את הבובה ואולי להרוויח גמול תמורתה. התקווה שבתוכי התמעטה ככל שהתקרבנו לצוהרי היום. חשנו מותשים. מי ידע שבמצרים חם כל כך? ההליכה המרובה נתנה את אותותיה. נחנו מעט. כשקמנו קלטנו שהשעה... אחת עשרה בלילה! כבר התייאשנו ממסע כבד מנשוא אשר חווינו. כעבור חצי שעה, זר התקרב לחיקנו. הוא טען שהבובה שלי תשלים את האוסף שלו. הסברתי לו את המצב בו אני מצוי. הוא הציע לקחת אותי, באמצעות ספינתו, אל גבול ישראל-מצרים, משם אוכל להיכנס למדינה, בתוספת ל-50 יורו. איזה נס!
פרק 8 - מרוץ נגד הזמן:
התקרבנו אל הארץ. כבר יכולנו לראות את שלטי: "ברוכים הבאים לישראל" והדגלים המתנופפים ברקע. כשבדקתי מה השעה, נחרדתי לגלות שיש לנו עוד... שתי דקות! עכשיו, אנחנו במרוץ נגד הזמן. לשמחתנו הרגעית, הגענו לגבול בזמן, נפרדנו לשלום מהידיד, אולם שוטר עצר אותנו מלהיכנס. "תעודות בבקשה", הוא הצהיר. חיפשתי בתיק, ללא הצלחה, עד שהבנתי - הדרכון נפל כשהטחתי את התיק על הרצפה! הייתי בהלם טוטאלי מהמצב שבו הייתי שרוי - מחוץ למדינתי, ללא אפשרות חזרה אחורה, עם אלה המודאגת. מרוב עצבים, הטחתי בשנית את תרמילי. לפתע, השוטר זיהה את הגיטרה אשר בצבצה לה, ועליה - מגן דוד! בזכותו ניכנס ארצה!
השתמשתי בכסף שקיבלתי מהעמית הזר על מנת לשלם על מונית לבית סבי. נכנסתי. הוא לא היה שם. איפה הוא? יש רק עוד אפשרות אחת...
פרק 9 - הסיום:
רצתי לביתי, במרחק כתריסר דקות. נכנסתי.
בשולחן ישבה אימי, מתרגשת, עם אחיותיי הקטנות ועם... סבי! חיבקתי אותם חיבוק ענק. מחדר השינה הגיע אבי. חיבקתי אותו חזק חזק, בשובו מהמילואים. ישבנו שישייתנו בשולחן האוכל המעוגל, נרגשים. "שום דבר לא יעכיר את הרגע המיוחד הזה!". הצהרתי. אלא שאז, באדן החלון, ראיתי את אלה. היא נראתה אבודה. נזכרתי בטיסה המיוחדת עליה סיפרה. הזמנתי אותה לאכול איתנו ארוחה. בסיומה, רכשתי לה כרטיס טיסה לאוקראינה. היא נותרה חסרת מילים, אך בפי הייתה בקשה אחת בודדה, שסחבתי עוד מהאיש אשר רכש בעבורי כרטיס טיסה: "תעבירי את זה הלאה".
|
|
