קהילה - היצירות של אולדי38
|
|
|
|
סיפור לכתב אורח:)
|
24/04/2024 |
שלום אנשים!
אני אדם של ספרים, והחלטתי שאני כותבת לכם סיפור, שחלק מבוסס מעט עלי:)
תגידו לי מה אתם חושבים עליו~~
-
סיפור לכתב אורח - כשמתעלמים
תמיד ידעתי שהייתי בלתי נראת.
בכיתה, התחבאתי בין הצללים של הקירות, מתביישת בשיער החום המגושם שלי ועיניים ירוקות מוזרות, שנראה שאף אחד לא חשב שהם אפילו נאות.
אפילו בבית, היתי ננעלת בחדרי, משלימה את השיעורים במחשבה שהמורה אפילו לא תשים לב שהגעתי לשיעור.
לגמתי מהכוס מעט מים, והבטתי בחלון.
מבחוץ ראיתי ילדים משחקים בגינה, ונהנים. התביישתי.
הפנתי את ראשי לדבר השנוא עלי , מראה בעלת מסגרת נחושת משופשפת אך הזכוכית נקיה ללא אבק, משקפת את מראי הנורא. קמתי מהכיסא והרמתי את השמיכה, וכיסיתי את המראה בעדינות, אני לא אתן לה להרוס את היום שלי. היום אמא לוקחת אותי ואת אחותי נויה למוזאון הלגו הלאומי, ואני לא אתן למראה טיפשית להרוס לי את מצב הרוח. חיוך מצוברך עלה על שפתי כששמעתי זמזום זעיר. הסתובבתי לאחור, ומסך הטלפון שלי נכבה. רצתי אל הטלפון מהר, במחשבה שסוף סוף שמו לב אלי, אך ההודעה נמחקה.
היא הייתה ממספר אינו מזוהה, שלא זיהיתי.
בעינים פעורות הסתכלתי על מסך הטלפון שלי מחשיך,
בעודי זורקת אותו על הרצפה בזעם ומנגבת את הדמעות. שמעתי נקישה עדינה על הדלת ונויה נכנסה.
"מה קרה?" היא שאלה אותי, מופתעת למדי.
לא עניתי.
היא הסתכלה על חדרי, וראתה את המראה, המכוסה בשמיכה. נויה הביטה בי, והסירה את גומית השיער משיערי, סידרה אותו מעט וסובבה את הכיסא אל המראה. תכננתי לראות ילדה מוזרה ובלתי נראת, אך במקום זה, ראיתי השתקפות של ילדה סמוקת לחי,
בעלת שיער ברונטי מבולגן ועיניים ירוקות סקרניות, שבאור השמש נראו קסומות.
הסתבובתי לאחותי, אך היא כבר לא היתה שם.
למחרת בבוקר התעוררתי בחיוך מרוצה שעה לפני שכולם קמו, ורצתי אל חדרה של נויה.
על קצות האצבעות לקחתי מעט ממוצרי הטיפוח שלה וברחתי בחזרה לחדרי.
שמתי את בגדי הרגילים, והרמתי את מברשת השיער.
בעדינות, הסרתי את השמיכה מהמראה וסירקתי את שיערי, מתרגשת לפגוש שוב את הילדה היפה שהיתה שם אתמול. הנה היא שוב! חשבתי בהתרגשות.
הרמתי את תיקי ושמתי אותו על הגב.
הבטתי במראה בחיוך מרוצה, ויצאתי מחדרי.
במטבח, אמא אירגנה ארוחת בוקר, ונויה ישבה שם, ממלמלת לאן נעלמו מוצרי הטיפוח שלה.
חייכתי לעצמי. פעם ראשונה הרגשתי שונה.
בחיוך מרוצה התיישבתי בשולחן, מחכה לראות את מבטה המופתע של אמא, למראה החדש.
היא הסתובבה עם המחבת ביד ואמרה לי- " בוקר טוב מתוקה! מה את רוצה בכריך?"
הייתי מעט מופתעת שהיא לא שמה לב לשינוי,
אך ביקשתי חביתה ושמנת כרגיל, ללא היסוס.
לאחר מכן, היא הורידה אותי בבית הספר, מנופפת בידה. בהתרגשות ירדתי מהמכונית, ונכנסתי אל בית הספר. הרגשתי את המבטים עלי כשנכנסתי לכיתה,
והיתי מאושרת. הפעם, ישבתי ליד החלון המואר בשמש,
לא בין הצללים. ילדה אחת קמה והתקרבה אל מושבי.
הרגשתי פחד נוראי בגופי וצמרמורת מילאה אותי,
אך גירשתי את הפחדים.
לילדה קראו רוני, והיא היתה איתי בכיתת אנגלית ושפה.
לפי מה שידעתי היא היתה מאוד נחמדה, אך תמיד התביישתי לפנות אליה.
היא בהתה בי, ואז אמרה - " אהבתי את השיער שלך!"
אני התרגשתי נורא, הסמקתי מעט, והגבתי לה בתודה שקטה. במשך השיעור היא חייכה אלי ואפילו שלחה לי פתק! פתחתי את הפתק בסקרנות, ושם היה כתוב מספר שולחן בקפיטריה. עיני נפערו, והסתכלתי על השעון וספרתי את השניות, הצילצול נשמע, ורצתי מהר אל השירותים. רגלי כאבו, אך המשכתי לרוץ, לא שמה לב לכך שהשיער שלי מתבלגן בריצה והפנים שלי הופכות אדומות.
נכנסתי אל השירותים ועמדתי מול האויבת שלי לשעבר, המראה. העברתי יד בשיער המבולגן ונבהלתי.
האם היא לא תרצה להיות חברה שלי יותר?
חשבתי לעצמי בחרדה. בבושה, גררתי את רגלי אל הקפיטריה, אל השולחן בו רוני ישבה עם כל החברות שלה. שפשפתי את הפנים שלי כדי לייבש את הדמעות של המבוכה, והתקדמתי אל השולחן. רוני חייכה והציעה לי לשבת. ישבתי לידה, וכל הבנות נועצות בי מבטים, כמו סיכות. בצמרמורת התחלתי לאכול, מקשבה לסיפורים שלהן ולפעמים מגיבה. גיחחתי על בדיחות שלהן ואפילו לא דאגתי שהילדה היפה מאתמול לא איתי,
הילדה בעלת השיער המקסים והעינים הנהדרות.
נהנתי כלכך, וככה, כל יום, הינו כולנו יושבות ומדברות.
עברו כבר חודשיים, והן החבורה שלי.
יום אחד הזמנתי את רוני הביתה, שנבלה קצת.
חייכתי אליה כששחיקנו מונפול, ואז היא הסתכלה על החדר שלי, ואמרה לי-"איזה חדר יפה יש לך!"
אמרתי לה תודה במבוכה, ואז היא היא העבירה יד על המראה המכוסה בשמיכה, ושאלה אותי , "מה זה?"
עניתי לה ב"סתם מראה ישנה..."
היא הסירה את השמיכה ואור השמש שהשתקף בה סינוור אותי. עיני נעצמו וכאשר פתחתי אותן ראיתי את הילדה היפה מאותו יום, מחייכת אלי. מצמצתי, ואז ראיתי אותי. היופי היה אצלי כל הזמן הזה.
הסתכלתי על עצמי במראה, וכשהסתובבתי, רוני לא היתה שם. פתאום, נויה נכנסה לחדרי ושאלה אותי-" אם מי דיברת כל הזמן הזה? אין פה אף אחד!" הסתכלתי על עצמי במראה ועל השמש הנוצצת שבחלון, ואמרתי לה, עם הילדה שבמראה.
הסוף
|
|
מוקדש
לכולם!:) | |
|
|
|
|
|
|
87
|
|
|
|
|
|
|
|
|
10/06/2024 20:41 |
איזי1688 |
7
|
|
אולדי הסיפור מושלםם שמחה שהתייעצת איתי לגביו ממש מענייןןןןן |
|
|
|
|
|
25/04/2024 11:43 |
הגסימהמיק |
6
|
מהמה, איפה הרוני הזאתי??
הסיפור שלך ממש ממש מעניין(:
אבל רק ממליצה לך להרחיב אותו קצת,
להוסיף עוד פרטים ותאורים(:
עוד שאלה, רק היא ראתה את רוני?
הסוף היה לי כזה מוזר חח, אבל סיפור מהמםם! |
|
|
|
|
|
24/04/2024 23:49 |
2שתים1 |
5
|
|
השתמשת ברקע שלייי:)) |
|
|
|
|
|
24/04/2024 23:49 |
2שתים1 |
4
|
וממליצה לך לשלוח שוב בתור פוסט בלי תמונה,
בגלל ששמים בכתב אורח רק פוסטים... |
|
|
|
|
|
24/04/2024 22:18 |
בוקישה6 |
3
|
|
נחמד |
|
|
|
|
|
24/04/2024 21:03 |
נטעהחדש |
2 |
|
מושלםם |
|
|
|
|
|
24/04/2024 20:29 |
2שתים1 |
1
|
יאו איזה סיפור יפהההה!!✨✨
מתאים לך כל כך להיות סופרתת!!
את בדוק תהיי בכתב אורח!!!!! |
|
|
|
|
|
|
|
