|
אטירוס- סיפור לכתב אורח
|
24/05/2024 |
זה היה יום שמש בעיר הקטנה ג'רואב. השמש זרחה, ורדים יפים אדמדמים פרחו, והכל היה נראה מושלם.
זה המקרה אם אתם לא מדברים על בחורה בשם ליאן.
זמן: הווה
___________
ליאן התעוררה כרגיל. שקיות מתחת לעיניה החומות והעייפות. מפהקת, היא פתחה את הארון הקטן שלה, מלא הבגדים, והלא מאורגן בעליל. זה היה כמעט כאילו הוא התפלל: "עזור לי בבקשה, אלוקים!" למרבה הצער עבור הארון, זה נראה היה היעוד שלו להיות מבולגן שוב, בדיוק כמו בכל פעם אחרת, או אפילו גרוע יותר.
היא דחפה את הבגדים שלה לצד, נחושה למצוא את המדים של בית הספר שלה. היא פתאום ראתה מישהו לפניה.
זה היה אחיה הגדול, מעצבן, אבל הכל כך יפה ג'יידן.
ג'יידן היה פופולרי בקרב בנים ובנות. הוא היה כל מה שהיא לא הייתה בעצם. זה גרם לה לקנא באחיה, למרות שהיא לא יכלה אלא להעריץ אותו. זה רק אחד מתוך עשרת אלפים ושמונה מאות שלושה סיבות שהיא שנאה אותו.
“איך אחותי הקטנה והמתוקה?” הוא סרק את הבגדיה מראש עד רגליים כאילו היה מראיין אופנה מוסמך על ידי הממשלה. הוא חייך.
"השטן נראה יותר טוב ממך".
“אוף, מספיק כבר!” היא ענתה, והסתכלה למעלה, בעקבות הפער הגבוה ביניהם. היא מקווה שהוא מבין למה התכוונה שעשתה זאת, כי אם הוא לא היה זז באותו הרגע, היא הייתה פוגעת בו ולא הייתה משאירה אותו ללכת עד שהוא היה מתעלף. הוא הפנה את ראשו הצידה, בעקבות האווירה הרעה שהוא הרגיש, אבל אז הוא קיבל רעיון למשפט מוחץ.
"כשאני חושב על זה, גם את מתנהגת כמוהו," הוא מלמל, מסתיר חיוך קטן. “מה אמרת?” היא הסתכלה עליו עם המראה "אני אשרוף אותך" שהיא יכולה. הוא אנח באופן דרמטי. “בכל מקרה, אמא קוראת לך למטה-”
"-וכדאי לך לבוא מהר," הקול שלו פתאום נשמע פחות ציני יותר רציני. "יש משהו שאמא רוצה להגיד לך."
ליאן מעולם לא ראתה את אחיה רציני כל כך. זה הפחיד אותה. היא עקבה אחריו במדרגות העבות, מסתכלת רק על רגליה הקטנות. מה אמא שלה גילתה?
היא ראתה את אמא שלה ליד הכיור הקטן. החדר היה כל כך שקט שזה הפריע לה. אימה הסתובבה לאט, בעודה מחזיקה נייר שליאן הכירה כל כך היטב.
“מה זה אמור להיות?” אמא שלה שאלה, מחזיקה את מבחן הגיאוגרפיה שלה נכשל.
"זה? זה כלום – כלום!” היא הלכה אל הדלת בצעדים מהירים אך שקטים.
"גברת צעירה, את לא זזה מכאן עד שתסבירי את התוצאה הזאת!" אימה הסתכלה עליה. לא היה כעס בעיניה הכחולות, אלא אכזבה. היא לא יכולה להתנגד לאמא שלה, גם אם היא מנסה. למה כל הדברים רעים קורים רק לה?
"את יודעת שאנחנו כבר מוגבלים כלכלית בקושי יכולים לשלם עבור בית הספר שלך", היא המשיכה. זה היה נכון. הם אפילו לא היו קרובים להיות כמו כל הילדים בבית הספר שלה.
בית הספר הארוליין איי.בי נחשב לבית הספר הטוב ביותר לילדים בכל רחבי הארץ. רוב התלמידים שם הם לא רק אינטליגנטיים, אלא גם נחשבים משפיענים חשובים בגלל מעמדם הגבוה. כאשר ליאן קיבלה את הזמנתה לבית הספר שהיה כל כך מעל לליגה שלה, משפחתה חגגה מחדש. אחיה התקבל לבית הספר הזה לפני כמה שנים, גם, איכשהו. ליאן קיבלה שם מלגה זמנית, ולכן היא נאלצה להתאמץ יותר מכל ילד אחר כדי להישאר בבית הספר. אבל בין אם היא רוצה או לא, נראה שהיא תמיד תיכשל בגאוגרפיה, לא משנה מה.
"תראי, אמא. אני יודעת שזה מאוד לא מתאים לי לקבל נכשל, אבל יש לי הסבר הגיוני מאוד. אני אגיד לך כשאחזור מבית הספר, בסדר?" היא ענתה את התשובה ההגיונית ביותר שהייתה לה בראש, והסתכלה שוב על פניה של אימה, כדי שתוכל לראות את הכנות בפניה. אימה נשכה את שפתיה.
“אל תבואי מאוחר הביתה, בסדר?”
לינה הנהנה בעודה מרימה את תיק הגב הכבד שנפל לה.
"אל תגרמי לבעיות בבית הספר!" אמא שלה המשיכה, מחייכת חיוך קטן.
ליאן התכוננה לצאת לדרך אבל קולה של אימה עצר אותה.
“חכי” היא מיהרה לצד השני של המטבח הקטן וחזרה עם משהו בידה. "הנה, הסנדוויץ' האהוב עליך" היא נתנה לה את סנדוויץ' הגבינה עם מיץ הפיצה האלוהי.
“תודה לך אמא! נתראה אחרי הלימודים!" בעודה עוזבת את ביתה הקטן, אימה פנתה לג'יידן ללא חיוך.
"מה לגביך, בחור צעיר? אתה חושב שאתה יכול לעשות מה את כל שאתה רוצה?" היא הביטה בו במבט מרתיע.
“בסדר, בסדר אני הולך...” הוא דחף את הדלת, טיפה של זיעה על פניו.
היא הלכה לבד, לראשונה, לבית הספר הארוליין איי.ביי
לא עם אחיה, לא עם לילית.
לבד
לילית הייתה החברה הכי טוב שלה ואולי הילדה היפה ביותר שראתה אי פעם בכל העולם, ואולי הבחורה הפופולרית ביותר בבית הספר.
וזה יכול להיות כמעט מגוחך בגלל בחורה שליאן שנאה מאוד.
אריאנה. הבחורה הכי מעצבנת בכל העולם. וראוי לציין שהיא מאוד, מאוד מפונקת. הילדה חושבת שהעולם כולו שייך לה! אריאנה גדלה במשפחה עשירה מאוד וגם נחשבת במעמדה הגבוה שלה. היא אפילו קרובת משפחה של אנשים שהקימו ותכננו את בית הספר שלה, שלא לדבר על המראה הייחודי ומושלם שלה. שיער שחור כעורב, מבריק, קצת יותר ארוך מהרגיל, עיניים כחולות יפות, ושפתיים שהיו אדומות בצורת לב. זה לא שווה להתעסק איתה. ולמרבה הצער לליאן, אף אחד לא אמר לה להזהר לפני שהיא עצבנה אותה. ובגלל זה, אף אחד לא רוצה להתקרב אליה יותר, וכל השמועות הרעות והלא נכונות בעליל שאריאן הפיצה עליה גם לא עזרו.
אבל, ליאן בחרה להתעלם מכל זה. היא החליטה להתמקד בבעיות שיש לה כבר. היא הלכה ברחוב היפהפה. היא ראתה את הילדים רצים, ומשחקים בשמחה בגינה היפה. זה העלה זיכרונות טובים בראשה על איך היא ולילית נפגשו לראשונה. כשהיא המשיכה ללכת, היא עברה את הגשר, שמתחתיו היה נהר כל כך בהיר ויפה. באותו רגע, כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו היה המים השקטים והבהירים. עד שהאח שלה היה צריך להרוס את הרגע. היא תהתה אם הוא היה עומד מאחוריה כל הזמן. אז זה למה היא שמעה כל הזמן התנשפויות מאחוריה. כמה נחמד ומשעשע.
"ליאן.. למה את צריכה ללכת מהר כל כך!? אני לא צוחק, רצתי 3 מטר ברצף!". הוא התנשף. לינה התעלמה ממנו והלכה מהר יותר. למרבה הצער, לג'יידן יש רגליים ארוכות ומהירות יותר ממנה, והוא עבר אותה בלי שום בעיה.
“נו באמת, חכי לי!” הוא עצר פעם אחרונה כדי לתפוס את נשימתו, ואז שניהם המשיכו ביחד. במשך עשר הדקות האחרונות היה שקט מוחלט ביניהם, גם אם היו זמנים שבהם הוא היה מסתכל עליה עם חיוך על פניו היפות.
"יו! אפשר לראות את בית הספר מכאן." הוא הצביע על בית הספר, שנראה מכאן בגודל נורמלי ולא כל כך גדול כמו שהיה.
“כן, יש לי עיניים, ג’יידן”
הם הגיעו אל שערh בית הספר העצום, שהיו צבע זהב מבריק. שני שומרים בסביבות גיל השלושים הסתכלו עליהם וביקשו מהם להביא את כרטיסי התלמיד שלהם. בית הספר שלה היה מפורסם מאוד, ואנשי צוות היו מודאגים מפני גניבות ופליטים מיותרים בבית הספר, כך שכל מי שהגיע לבית הספר קיבל כרטיס סטודנט כדי להיכנס לבית הספר. אחיה הוציא את כרטיסו, מחייך, אבל לא חיוך רגיל הופיע על פניו. היא חיטטה בתיקה, כדי למצוא את כרטיס התלמיד שלה, אך לא מצאה דבר מלבד ספרים.
לא לא לא לא לא לא
אחיה פרץ בצחוק באותו בורח ממנה.
היא הסתערה בכעס.
"ג'יידן, אתה כל כך מת!!” אבל לפני שהיא יכלה לסיים את האיום שלה, הוא כבר לא היה בסביבתה. היא הסתכלה על השערים שלא יכלה לעבור, והסתובבה כמה שיותר מהר לביתה, מתנשפת.
אבל היא ידעה שזה לא ישנה דבר.
כי כשהיא תחזור לבית הספר,
היא עומדת לקבל את העונש הגדול ביותר בחייה.
ליאנה רצה כמה שיותר מהר חזרה לביתה.
הייתה לה תחושה שמשהו לא בסדר עם אחיה הבוקר, אבל היא מעולם לא ציפתה שהוא ילך כל כך רחוק.
ריצה מעולם לא הייתה המקצוע החזק של ליאן; היא אפילו נכשלה בחינוך גופני שלוש פעמים ברציפות. היא הייתה חייבת להשתפר, במיוחד לפני שהיא מתמודדת עם המורה לגיאוגרפיה שלה, גברת פרינטלה, שאותה היא ממש לא יכולה לסבול.
היא ידעה שכאשר היא תחזור לבית הספר, המורה שלה כנראה היה תרתח מכעס.
גברת פרינטלה, אשר ליאן מעריכה להיות בסביבות גיל ארבעים, הייתה ידועה להביא את החתול המעצבן שלה, הלקוט, לבית הספר. היו שמועות שהחתול גרם לתלמיד לעבור ניתוח מסובך, אבל אף אחד לא ידע מה קרה בהמשך. ליאן לא יכלה להאמין שגברת פרינטלה לא גורשה מבית הספר בגלל זה.
היא כבר חשבה על תגובה הגיונית לתרץ למורה שלה.
בעוד ליאן רצה, אבודה במחשבותיה, היא התנגשה בטעות במישהו ונפלה על הקרקע הקשה.
זה כאב.
“אני כל כך מצטערת!” ליאן אמרה, מסתכלת על הדמות הגבוהה שהיא פגשה.
לדמות היה שיער בלונדיני ארוך שקלוע לצמה יפה, עיניים ירוקות, יפות כמו אזמרגז, שפתיים ורודות ויפות כל כך. איש לא היה יכול להתעלם מהמראה היפה שלה. והיא עכשיו שמה לב, זאת הייתה החברה הכי טובה שלה. לילית!
"מתי תלמדי לראות לאן את הולכת?" החברה הכי טובה שלה הסתכלה עליה בעודה עוזרת לה לקום.
"לילית... איזו הפתעה...” אמרה במבוכה. היא לא רצתה שהחברה שלה תראה אותה ככה.
"בכל מקרה, מה את עושה כאן? מעולם לא איחרת לפני כן", המשיכה ליאן.
"יש כמה... דברים בבית. את יודעת...” לילית אמרה והפנתה את תשומת ליבה על רגליה.
שתיהן שתקו במשך כמה שניות, עד שהיא החליטה לשבור את השתיקה.
“אני צריכה ללכת. אחי המעצבן שוב גרם לי להשתגע ולגרם לבעיות". לינה אמרה כשהיא מתכוננת לרוץ שוב. יש עוד עשרים דקות לפני תחילת הלימודים. היא תצטרך לרוץ כל כך מהר אם תישאר ותדבר יותר.
“אני באה איתך.”
“מה?”
“את שמעת אותי, לא?” לילית חייכה חיוך קטן ויפה ועברה אותה בריצה.
“היי, חכי לי!” היא גם חייכה.
שתיהן רצו מחויכות מאוזן לאוזן, בדיוק כמו שנהגו בעבר, אל ביתה של ליאן.
הן הגיעו לביתה של ליאן מתנשפות.
כמה זמן הן מאחרות?
ליאן הופתעה לראות שהם עשו את זה בדיוק בחמש עשרה דקות. כל כך הוקל לה.
עכשיו שיש לה כרטיס סטודנט, היא חייבת ללכת לכיתה בהקדם האפשרי.
“תודה, ליל. אני מעריכה את זה". לינה חייכה חיוך גדול. לשמע שם החיבה, לילית חייכה שוב, הפעם חיוך גדול יותר משנהגה.
לאחרונה, רואים את החיוך שלה רק לעתים רחוקות.
זמן: עבר
___________
"לילית, תמיד אהבתי אותך, רוצה להיות חברה שלי?" אמרה ילד פופולרי שהייתה כנראה בכיתתה. לילית ניחשה שהוא כנראה בן שמונה, מבוגר ממנה בשנה.
“אני מתנצל, אני לא אוהב אותך...” פניו של הילד השתגעו.
“עזבי! את רק פנים יפות ואין בך שום דבר חוץ מזה! את רק ילדה שכמעט ולא מדברת! "צעק והמשיך. “מה את, חירשת?” אמר באכזריות.
ליליס רצתה לבכות. היא ראתה את עיניה מלאות בדמעות כשהכל הטשטש. זה היה עד שהיא הגיעה.
"היי מה אתה חושב שאתה עושה?” ילדה עם שיער קצר, חום, אמרה.
"ומי את חושבת שאת?" הילד הסתכל על הילדה פעם נוספת ואמר בלעג “רגע, אתה ילד או ילדה?” השפוטים שלו צחקו יחד איתו.
"אני ליאן מרגר! אני לא אעזוב את המקום הזה עד שאתה תעזוב אותה בשקט! אתה לא רואה שהיא נפגעה?" הילדה שעזרה לה, שנקראה כנראה ליאן, אמרה לילדים חסרי הלב. דמעה נפלה על פניה היפות של לילי.
"חוץ מזה," היא המשיכה בביטחון, "היא אפילו לא מכירה אותך! גם לה יש רגשות!" לילית התכווצה על הרצפה. העיניה הגדולות של לילית לא יכלו להכיל את מה שהיא הרגישה באותו רגע. שמחה, צער, כעס, והכי גדול מכולם, שלווה.
היא מעולם לא הרגישה טוב כמו שהיא הרגישה עכשיו. אף אחד מעולם לא עזר לה לפני כן.
הילדה הזאת, לא, ליאן, הייתה היחידה שעשתה את זה.
הבנים נמלטו, כעוסים
“את בסדר?” היא שאלה את לילית בפנים מודאגות והושיטה את ידה אליה.
היא הסתכלה על פניה של ליאן. עיניים חומות חמודות, נמשים קטנים על הפנים העגולות שלה, והפוני המבולגן שמסתיר את מצחה.
"כ-כן תודה לך" היא ענתה בלחישה.
"אין צורך להודות לי". ליאן חייכה חיוך גדול וממשיכה:
“את רוצה להיות חברות? מה השם שלך? איפה את גרה? מה אתה אוהבת...”
בעוד שליאן המשיכה לשאול שאלות, העיניים הנפערות של לילית נצצו. אף אחד מעולם לא ביקש ממנה להיות ידיד שלה. כולם הביטו בה, אבל לאף אחד לא היה אומץ.
היא חייכה בפעם הראשונה מזה חמש שנים.
מאותו רגע, ליאן הייתה כל העולם של לילית. היא לא יכלה לשרוד בלעדיה. ליאן תמיד הייתה לצידה לא משנה מה, לא בגלל איך היא נראית, אלא בגלל האישיות שלה. היא הייתה זו שמלמדת אותה מה חשוב בחיים. לילית עשתה הבטחה מאז. היא הבטיחה שהיא לעולם לא תאפשר לליאן להיפגע על ידי אף אחד. ובכל זאת, היא תמיד הרגישה שמאז ששתיהן עלו לבית הספר התיכון, ליאן הסתירה ממנה משהו.
והיא הולכת לגלות מה קורה.
---
סוף פרק אחד:) |
|
2שתים1