|
אטירוס- סיפור לכתב אורח- פרק 1 משוכתב
|
27/05/2024 |
זה שכתוב של פרק אחד, היה מלא טעויות. אתם לא חייבים לקרוא, אבל הוספתי מידע וממש חשוב שתקראו:)
מקווה שאהבתם:)
קריאה מהנה!
פרק 1
זה היה עוד יום שמשי בעיירה הקטנה ג'רואב.
השמש זרחה, הפרחים פרחו, ובאמת, הכל היה מושלם.
זה הסיפור אם אתם לא מדברים על ילדה בשם ליאנה.
ליאנה קמה כרגיל, כמו פרצופה שהיה כאילו קם כאילו מהמתים . לא, רציני.
שיערה החום המקורזל התפזר ונשר על כל מיטתה הססגונית, שכבר לא ממש נראתה ככה... עיניה החומות עם שקים שלמים וכהים מתחתיהם. איכשהו, היא הרגישה שזאת הייתה השינה הכי גרועה שהייתה לה עד היום.
היא פיהקה קלות, ופתחה את ארונה הקטן והמבולגן. כמעט היה נראה שביקש מאלוקים: "בבקשה, שחרר אותי מייסוריי!" אך לחוסר מזלו, נראה שגורלו היה להיות מבולגן שוב, כמו בכל פעם מחדש, או אפילו גרוע יותר.
ליאנה דחפה את בגדיה, נחושה למצוא את מדי בית הספר החדש שלה. לפתע, הרגישה בצל של מישהו גבוה, שעומד מאחוריה.
היא הסתובבה באיטיות אל הצל, ואז היא ראתה מישהו שציפתה לא לראות.
זה היה אחיה הגדול המעצבן, אך המושך, ג'יידן.
ג'יידן היה מקובל בקרבת בנות וגם בנים. הוא בעצם היה כל מה שהיא לא הייתה, כמעט ההפך הגמור ממנה, כך חשבה. היא קינאה בו במקצת, למרות שלא יכלה אלא להעריץ אותו ולהסתכל עליו כאילו היה איזה כוכב רשת משפיעני.
"מה שלום אחותי הקטנה והמתוקה?" הוא העביר את ידו בשיערו הבלונדיני שהיה נראה מטופח, אפילו אחרי שינה.
הוא סרק את בגדיה בהתבוננות רבה, כאילו היה מעצב אופנה מוסמך מהממשלה. הוא חייך.
"וואו, את מכוערת יותר מהשטן"
"אוף! מספיק כבר!" ענתה לו בעודה מרימה את ראשה למעלה, בעקבות פער הגובה בניהם.
היא קיוותה שילך כבר מהחדר הכל-כך לא מסודר שלה, כי היא כבר עמדה לתכנן איך תתנקם בו על כך. הוא הפנה את ראשו ממנה בעקבות תחושה לא ברורה שהרגיש, אך אחרי בערך שנייה וחצי, הופיע עוד חיוך על פניו. "כשאני חושב על זה, את גם מתנהגת כמוהו" הוא אמר זאת אמנם בשקט ובמלמול, אך מספיק כדי שליאנה תוכל לשמוע אותו ולהשתגע. כתגובה, היא החזירה אליו את הפרצוף "אני-אשרוף-אותך-כמו-מרשמלו-בל"ג-בעומר" שיכלה. הוא נשף בדרמתיות. "לא משנה! אה, אמא קוראת לך למטה." הוא המשיך ופניו הרצינו בטיפה.
"כדאי לך לבוא מהר" כבר לא היה נשמע בקולו שום ציניות.
"יש משהו שאמא רוצה לספר לך."
—
ליאנה אף פעם לא ראתה את אחיה כל כך רציני לפני כן. זה הפחיד אותה.
היא ירדה במדרגות העבות הלבנות, מתעניינת ברגליה הקטנות. מה אמא שלה יודעת?.
ליאנה ראתה את אימה ליד הכיור קטן. החדר היה כל כך שקט, שזה גרם לה להרגיש לא בנוח. היא ראתה את דמותה היפה של אימה מסתובבת אליה באיטיות, מרימה נייר שליאנה ידעה כל כך טוב.
"מה זה אמור להיות?" שאלה אימה, בעודה מחזיקה את המבחן הנכשל שלה בגאוגרפיה. "אה, זה? כ- כלום!" היא התחילה ללכת לכיוון הדלת בצעדים קטנים ומהירים, אך שקטים.
"גברתי הצעירה, את לא זזה מפה עד שאת מסבירה את התוצאה הזאת!" היא הסתכלה עליה במבטה. אכזבה נראתה בעיניה הכחולות והצלולות. היא ידעה שלא משנה כמה תנסה, היא בחיים לא תוכל להתנגד למלאכית בדמות אדליין אימה, ואי אפשר לשכוח גם את יופייה; שיער חום גלי המבריק שלה שמגיע כמעט עד המותניים, נמשים חמודים וקטנים, שפתיים ורודות בצורת לב וריסים ארוכות. היא הייתה נראית כמו דוגמנית.
"את יודעת שאנחנו גם ככה מוגבלים כלכלית ובקושי יכולים לשלם עבור בית הספר שלך…" זה היה נכון. הם אפילו לא היו קרובים להיות מפורנסים כמו שאר הילדים בבית ספרה.
בית הספר הארוליין איי. בי נחשב לבית הספר חטיבת הביניים והתיכון היוקרתי ביותר לנערים בהצבעה האחרונה ב193 המדינות. רוב התלמידים שם לא רק אינטליגנטיים, אלא גם נחשבים משפיענים בשל מעמדם הגבוה של הוריהם. ולא רק זה! בבית הספר נמצאים המורים הכי טובים בעולם למקצועם. כאשר ליאנה קיבלה את הזמנתה לבית הספר שכל כך מעל הליגה שלה, היא כל כך שמחה שיכלה להתפוצץ. משפחתה חגגה לה את זה מושלם, אך לא כמו שחגגו לג'יידן. איכשהו, גם הוא התקבל לפני 3 שנים לבית ספרה. ובכל זאת, ליאנה קיבלה שם מלגה זמנית, ולכן נאלצה להתאמץ יותר משאר הילדים כדי להישאר בבית הספר. בין אם היא רוצה או לא, נראה שתמיד היא תכשל בגאוגרפיה, שלא באשמתה.
"תראי, אמא." היא לקחה נשימה עמוקה. "אני יודעת שלא מתאים לי לקבל נכשל, או להסתיר את זה ממך, אבל יש לי סיבה ממש טובה לכך. אני אחזור הבייתה ואגיד לך, טוב?" היא זרקה את התשובה הכי הגיונית שעלתה לה בראש.
אדליין נאנחה. "אל תבואי מאוחר הביתה, בסדר?" ליאן הנהנה והרימה את תיק הגב הכבד והמגושם שלה.
"אל תגרמי לבעיות בבית הספר!" היא המשיכה, מחייכת חיוך קטן ומושלם. ליאן התקדמה לעבר הדלת, אך קולה של אימה עצר אותה. "חכי," היא מיהרה לצד השני של המטבח הלבן, וחזרה עם משהו שמריח נהדר בידיה. "הנה, הכריך האהוב עליך." היא הושיטה לה את התערובת האלוהית של הכריך עם הגבינה והרוטב המיוחד שאמא שלה הכינה.
"תודה, אמא! נתראה אחרי הלימודים!" אדליין נופפה לה לשלום. כשראתה את ליאנה כבר מחוץ לטווח עיניה, היא פנתה אל ג'יידן ללא החיוך המקסים והמלאכי שהיה לה עוד מלפני כמה שניות. "ומה איתך, בחור צעיר? אתה חושב שאתה יכול לעשות מה שמתחשק לך?" היא הביטה בו במבט מרתיע.
"בסדר, בסדר, אאאאני הולך…" הוא דחף את הדלת כשטיפת זיעה נזלה על לחיו.
ליאנה הייתה בדרכה בפעם הראשונה להארוליין איי. בי.
היא הלכה לבד.
לא עם אחיה, לא עם לילית
לבד.
לילית הייתה החברה הכי טובה שלה וגם הילדה היפה ביותר שראתה אי פעם בכל העולם, ואולי הבחורה הפופולרית ביותר בבית הספר. זה יכול להיות כמעט מגוחך בגלל בחור שליאנה שנאה עד כדי כך, שלא סבלה לראות את פניו עוד יום אחד.
אריאן. הבחור המעצבן בכל העולם. וראוי לציין שהיה מאוד, אבל מאוד, מפונק. כאילו, הילד חושב שכל העולם כולו שייך רק לו. אריאן גדל במשפחה עשירה ומפורסמת בשל מעמדה הגבוה. הוא אפילו היה קרוב משפחה של האנשים שהקימו ותכננו את בית הספר שלה. וכמה ששנאה אותו, היא לא יכלה להתעלם מהמראה הייחודי ומושלם שלו. שיער שחור כעורב, מבריק, קצת יותר ארוך מהרגיל לבנים, עיניים כחולות יפות, גומות שהופיעו בכל פעם שחייך, וחיוך כובש בכל פעם שחייך. לא היה שווה להתעסק איתו, או עם חבורת הקופים שלו. למרבה הצער, אף אחד לא אמר לה את זה בשבוע הראשון שלה לבית ספרה, לפני שהתעמתה איתו בתקרית הפצע הענק. מאז, אף אחד לא התקרב אליה. היא לא ידעה אם זה בגלל ששידר פחד בכולם, או בגלל שהקופים שלו הפיצו שמועות עליה (שלא היו נכונות בעליל, לדייק!).
ואפילו שהיה לה את הדבר הזה מעל הראש, היא בחרה להתעלם מכל זה. היא החליטה להתמקד בקשיים שכבר היו לה על הראש, כמו: איך לא לאחר לבית הספר פרק 101?
היא הלכה ברחוב הססגוני היפהפה. היא ראתה את הילדים רצים, ומשחקים בשמחה בגינה היפה. זה העלה זיכרונות טובים בראשה על איך היא ולילית נפגשו לראשונה. כשהיא המשיכה ללכת, היא עברה את הגשר, שמתחתיו היה נהר כל כך בהיר ויפה. באותו רגע, כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו היה המים השקטים והבהירים. עד שהאח שלה היה צריך להרוס את הרגע. היא תהתה אם הוא היה עומד מאחוריה כל הזמן. אז זה למה היא שמעה כל הזמן התנשפויות מאחוריה. כמה נחמד ומשעשע.
"ליאנה.. למה את.. צריכה.. ללכת כל כך מהר?!" הוא התנשף והתנשף, "אני לא צוחק, רצתי 3 מטר רצוף!" לינה התעלמה ממנו והמשיכה ללכת הכי מהר שיכלה. לרוע מזלה, לג'יידן היה רגליים ארוכות ומהירות משלה, והוא עבר אותה בלי שום בעיה. "נו באמת! חכי לי!" הוא צעק אליה, ועצר, כדי לסדר את נשמתו.
—
ליאנה וג'יידן המשיכו בדרכם לבית הספר הארוליין איי. בי. במשך עשר הדקות האחרונות, שקט מוחלט ומטריד היה בין השניים, גם אם היו זמנים שבה אחיה הסתכל אליה עם חיוך על פניו הנאות.
"יו! תראי, אפשר לראות את הבית ספר מכאן!" הוא הצביע על בית הספר, שמאיפה שעמדו נראה בגודל של בית ספר נורמלי, ולא עצום כמו שהיה.
"יש לי עיניים, ג'יידן."
הם הגיעו לשערי בית הספר העצום. צבעי השערים היו נראים כל כך יקרים וחדשים כאילו קנו אותם רק הרגע. צבעי זהב מבריק השתקפו בעיניה החומות של ליאנה. שני שומרים שנראו בסביבות גילם השלושים סרקו אותם ואת תלבושתם האחידה, וביקשו לראות את כרטיס התלמיד שלהם. מכיוון שבית הספר הארוליין איי. בי היה בית הספר הכי יוקרתי בכל העולם כרגע, אנשי הצוות היו מודאגים מפני גניבות שיקרו, או בלאגן מכל סוג שהוא, ולכן, כל מי שקיבל הזמנה, או שנמצא בבית הספר, קיבל כרטיס סטודנט של כניסה.
כרטיס הסטודנט לא רק חשוב לכניסה ויציאה ממקומות לבית הספר, הוא מייצג גם את דרגת המשתמש בבית הספר. זה הייתה טכנולוגיה מאוד מתוחכמת שהמורה שלהם לשיעור "השפעה טכנולוגית" המציאה לגמרי בעצמה. ככל שהדירוג שלך יותר גבוה, כך תוכל להתקדם בבית הספר ולהגיע למקומות שמוגבלים לדרגות מסוימות וגבוהות בלבד. ליאנה אף פעם לא הבינה איך אחיה שבקושי לומד, הגיע לדרגה עשרים ושמונה, כמעט הדרגה הכי גבוהה בבית הספר.
ג'יידן הוציא את הכרטיס המדורג והמוזהב שלו, וחיוך מוזר הופיע על פניו. ליאנה חיטטה עמוק בתיקה, אך לא מצאה דבר מלבד ספרים.
לא, לא, לא, לא, לא, לא , לא!
אחיה פרץ בצחוק באותו בורח, כמה שיותר רחוק ממנה.
השומרים נתנו לו לעבור.
עורקיה בערו מכעס.
"ג'יידן! אתה כל כך מת!" אבל לפני שהצליחה לסיים את האיום שלה, הוא כבר לא היה בסביבתה. היא הביטה פעם אחרונה בשערים שלא יכלה לעבור, והסתובבה כמה שיותר מהר לביתה.
אבל היא ידעה שזה לא ישנה דבר.
כי כשהיא תחזור לבית הספר,
היא עומדת לקבל את העונש הגדול בחייה.
—
ליאנה רצה כמה שיותר מהר חזרה הביתה.
הייתה לה תחושה מוזרה שמשהו שונה עם אחיה הבוקר, אבל היא לא חשבה שהוא ירחיק לכת עד כדי כך.
ריצה מעולם לא הייתה המקצוע החזק של ליאנה. היא אפילו נכשלה בחינוך גופני שלוש פעמים ברציפות. היא הייתה חייבת להשתפר, במיוחד לפני שהיא מתמודדת עם המורה שלה לגאוגרפיה, גברת פרינטלה, שאותה היא ממש לא יכלה לסבול.
היא ידעה שכאשר היא תחזור לבית הספר, המורה של השעה הראשונה שלה, כנראה תרתח מכעס.
גברת פרינטלה, שליאנה מעריכה שתהיה בסביבות שנות הארבעים לחייה, הייתה ידועה בדבר אחד שעצבן את כולם יותר מכל. החתול שלה, הלקוט.
היו שמועות בבית הספר שהחתול המפחיד אפילו העביר ילד ברמה חמש לניתוח מסובך. אף אחד לא ידע מה קרה לבית הספר אחר כך. ליאנה לא יכלה להאמין שהמורה הנוראית לא גורשה מבית הספר בגלל זה.
היא כבר חשבה על איזה תירוץ למורתה. שקועה במחשבות, היא לא שמה לב והתנגשה במישהו, ונפלה על הקרקע.
זה כאב…
"א-אני כל כך מצטערת!" ליאנה הסתכלה על הדמות הגבוהה שהסתכלה עליה.
שיער בלונדיני ארוך שקלוע לצמה יפה… עיניים ירוקות ויפות כמו אזמרגד… שפתיים ורודות ויפות כל כך... איש לא היה יכול להתעלם מהמראה היפה שלה. והיא שמה לב באותו רגע, זאת הייתה החברה הכי טובה שלה. לילית!
"באמת, ליאנה. מתי תלמדי להסתכל לאן את הולכת?"
"לילית, איזו הפתעה נעימה…" אמרה במבוכה. היא לא רצתה שהחברה הכי טובה שלה תראה אותה ככה. "בכל מקרה," המשיכה. "מה את עושה כאן? אף פעם לא איחרת לבית הספר לפני כן"
הן שתקו שתיקה למשך כמה שניות שהיו נראים כמו נצח. "בכל מקרה, אני חייבת לזוז, האח הגדול המעצבן שלי שוב שיגע אותי וגרם לי לצרות…" היא אמרה ללילית, והתכוננה לרוץ שוב. יש עוד עשרים דקות עד שבית הספר מתחיל. אם היא לא תמהר, אפילו אם היא תצטרך לרוץ את החיים שלה, היא תאחר, ואפילו…
"אני באה איתך."
"מה?" מחשבותיה נקטעו כששמעה את חברתה.
"שמעת אותי, לא?" לילית חייכה חיוך קטן לעברה. מלאך מספר 2! לילית עברה אותה בריצה.
“היי, חכי לי!”
שתיהן רצו מחויכות מאוזן לאוזן, בדיוק כמו שנהגו לעשות בעבר, אל ביתה של ליאנה.
—
הן הגיעו לביתה מתנשפות.
כמה זמן הן כבר מאחרות?
היא הופתעה לראות שהן עשו את זה בדיוק בחמש עשרה דקות. כל כך הוקל לה, וגם, שיא חדש!
ועכשיו שיש לה כרטיס סטודנט, היא חייבת ללכת לכיתה בהקדם האפשרי.
“תודה, ליל. אני מעריכה את זה". לינה חייכה חיוך גדול. לשמע שם החיבה, לילית חייכה גם היא, הפעם חיוך גדול יותר משנהגה.
לאחרונה, רואים את החיוך שלה רק לעתים רחוקות.
ליאנה רק קיוותה שלא יקרה מה שקרה פעם שעברה.
מה יקרה אם היא לא תצליח להגיע בזמן?
--
סוף שכתוב פרק אחד, אם אתם רוצים לראות את הפלאשבק, פנו לפרק אחד הרגיל בסוף, שדרך אגב, גם בו יש מלא טעויות אבל פשוט לא היה לי כוח..:) |
|
2שתים1