×

   
קהילה - היצירות של alilina
alilina
36
88

אטירוס- פרק 4 25/06/2024

פרק 4

---

"תזכירי לי, למה אני צריך להסתובב איתך שוב?" שאל אריאן בפעם השלישית ברצף. ליאן באמת ניסתה לשמור על קור רוח, אבל הנער הזה יותר מעצבן מאח שלה, ואח שלה הוא האח הדאגן והפעלולן האולטימטיבי. היא נעצה את עיניה באריאן שנשען על לוקר מוזהב משובץ ביהלומים בוהקים. ממש היה מתאים שלא יהיה לו אכפת מרכוש בית הספר. היא כל כך רצתה להחטיף לו איזו מכה, או להגיד לו איזה תשובה ש-
"ליאן, אנחנו צריכות שהוא יעזור לנו"
אם לילית לא הייתה לוחשת לה באותו הרגע את הדברים האלה, היא כנראה כבר הייתה מתפרעת על הנער המעצבן הזה. "אריאן," אמרה ליאן, משתדלת לשמור על קול יציב למרות שהיא רצתה לצעוק. "כבר הסברתי לך שתי פעמים למה אנחנו צריכות אותך. אני מזהירה אותך שזו תהיה הפעם האחרונה שאסביר, אבל אני לא בטוחה שתרצה שאצטרך להסביר שוב." הוא נרתע קצת, למרות שהיה ניכר שניסה לא להראות זאת.
היא חייכה חיוך שבע רצון. "אנחנו צריכים אותך כי יש לך את הקשרים. אתה מכיר את כל מי שחשוב בבית הספר הזה, ואפילו פגשת את ההנהלה!" פניו של אריאן החווירו.
"רגע, מה אמרת?" אמרה לילית ועינייה הפגועות הביטו בה. "למה לא סיפרת לי?"
פניה של ליאן הצטלבו ברגשות אשם. היא ידעה שהיה אסור להסתיר ממנה את זה שאריאן היה אצל ההנהלה, או על זה שדיברה איתו לפני כן, אבל…
"ליל, זה לא סוד שלי," היא הפנתה את מבטה אל אריאן. "זה שלו." אריאן הופיע בניהן, ושתיהן קפצו בהפתעה. הוא חייך והחליק יד בשיערו השחור והמבריק.
"מה?" שאל. "סוף סוף החלטתן לשתף אותי בשיחה הקטנה שלכן?" אבל אז טונו התהפך "או ששכחתן לגמרי שאני פה?"
"אוליי כי אתה פשוט כל כך בלתי נסבל, עד שיותר טוב להתעלם ממך?"
הוא גלגל את עיניו הכחולות כתשובה. היה נראה שבאמת רצה להשיב לה הקטנה בחזרה, אבל מנע מעצמו לעשות כך. "בכל מקרה," הוא אחז ספר היסטוריה בידו ולחש, "תודה ששמרת את הסוד שלי."
היא התפלאה איך היה יכול אריאן להגיד דבר כזה, אבל אולי היא לא מכירה אותו כזה טוב.
או בכלל. את האמת, שזה ממש, לא התאים לו. היא תמיד חשבה שהוא היה הילד המפונק מהמשפחה העשירה הזאת, שלא אכפת לו מכלום. ולכן היא אמרה משהו שאריאן לא יכל לסרב לו.
"בסדר, אבל אתה יודע, אולי תוכל להרשים את אבא שלך." היא חייכה את החיוך הכי מתוק שיכלה. "אז מה אתה אומר?" שאלה ליאן. "תעזור לנו?"
אריאן נאנח, כאילו הוא עושה לה טובה ענקית. "בסדר," אמר. "אבל אני רוצה משהו בתמורה."
ליאן ידעה שזה יבוא. אריאן אף פעם לא עשה שום דבר בחינם. "מה אתה רוצה?" שאלה.
אריאן חייך חיוך ערמומי. "זה תלוי בך," אמר. "תצטרכי להיות יצירתית."
ליאן רצתה לצעוק עליו שוב, אבל היא ידעה שהיא צריכה לשמור על קור רוח.
"בסדר," אמרה. "נדבר על זה אחר כך. עכשיו, בוא נלך."

השלישיה הלכו מהר ככל שיכלו במסדרונות המפוארים המוזהבים. שיעור היסטוריה מתחיל בעוד שלוש דקות. ליאן ידעה שאסור לה לפספס את השיעור הזה. השיעור האהוב עליה. "את באמת חושבת שהמורה יגיע כזה מהר?" שאל אריאן, מביט ברצפה, "הוא תמיד מאחר."
ליאן נעצה בו מבט. "ומה לגביך?" שאלה ליאן בבטחון. "אתה בכלל לא מבריז ומאחר, ואבא שלך ממש לא מתעצבן עליך לגבי זה." אריאן חרק את שיניו. צעדים שקטים נשמעו במסדרון. היה נראה שצללית שחורה עברה מול עיניהם. היא בטח סתם דמיינה את זה. לילית, ששמה לב למתח בין ליאן לאריאן, פתחה את פיה כדי לומר משהו, אבל פשוט לא הצליחה. "היי, ליל?" שאלה ליאן "קרה משהו?" לילית הסתכלה על ליאן והסתכלה עליה עמוקות.
"נראה לי מצאתי משהו לגבי הספר הזהוב."

—
"את חייבת להראות לי מה מצאת. בואי נלך בהפסקה!" אמרה ליאן, עינייה מוארות מהתרגשות. לילית ואריאן החליפו מבטים. מבטה של לילית ניצב על ליאן לרגע לפני שדברה.
"את יודעת, לין, אני שמחה שאנחנו עושות את זה ביחד" פניה של ליאן אורו עם חיוך. "תודה לילית! את תמיד כל כך תומכת," ליאן נעצה את מבטה ברצפה המפוארת בעודם ממשיכים ללכת. אריאן העביר את מבטו בניהן, מבט מעוצבן מוצב על פניו היפות. "כן, כי את כל כך מושלמת, לילית." עיניה של לילית בערו מעצבנות, אבל היא השאירה את קולה יציב ורגוע. "אריאן, אני מנסה לנהל שיחה פה. ואתה כל כך שלילי לפעמים." שתיקה מרה עברה בין השלושה בעודם צעדו לשיעור שלהם. אבל כל מה שליאן הרגישה זה שמשהו מאוד רע עומד לקרות.

—

מר תומס, מורה להיסטוריה בעל תשוקה שאין שני לה, התפרץ אל כיתת ההיסטוריה המפוארת, שערו הג'ינג'י סבוך כמו סופת אש שהשתוללה לילה שלם. אור השמש הבוקר חדר דרך חלונותיה הרחבים, מלטף את שולחנות העץ המשובח שהונחו בשורות ישרות, כאילו צבא של אבירים עתיקים התכנסו לישיבה חשובה. בכל פינה, מוצגים היסטוריים לחשו סיפורים מימים עברו, פסלים עתיקים הביטו מטה בעיניים אבן חכמות, ומפות עתיקות פרשו עולם של הרפתקאות על לוח השעם.
"בוקר טוב, כיתתי הנאמנה!" קרא אדון תומס, עיניו החומות החמות נוצצות כמו מטבעות זהב בשמש. קולו, עמוק ומהדהד כמו פעמוני קתדרלה עתיקה, מילא את החדר באנרגיה מידבקת.
התלמידים התעוררו מיד, מרימים ראשים סקרנים לקראת המורה האהוב. "היום, ילדיי," הכריז אדון תומס, קולו רועם כמו רעמים, "לא נסתפק רק בקריאת ספרים ובלימוד תיאוריות יבשות! לא, היום אנחנו יוצאים למסע אל תוך ההיסטוריה עצמה!"
הכיתה פרצה בהתפרצות של התרגשות. צעקות שמחה הדהדו בין הקירות, ותלמידים קפצו ממקומם בכיסאותיהם. סוף סוף, הגיעה ההזדמנות שלהם לחוות את ההיסטוריה מקרוב, לגעת בעבר ולגלות את סודותיו.
"בשבוע הבא," המשיך אדון תומס, חיוך רחב נסמך על פניו, "ניסע לטיול שנתי למוזיאון התרבויות העתיקות! שם, בין כתליו המפוארים, נוכל להביט מקרוב בתצוגות מרהיבות של חפצים היסטוריים, שרידים של תרבויות שהיו ואינן עוד. נלך בעקבותיהם של קיסרים וגיבורים, נגלה את סודותיהם של פרעונים וכמרים, ונבין איך חיו האנשים בעבר הרחוק."
עיניה של לילית נצצו בהתלהבות. "את מאמינה, ליאן?" לחשה. "אנחנו באמת הולכות לראות את כל המומיות והחרפושיות האלה מקרוב?"
ליאן חייכה, עיניה בורקות לא פחות. "אני יודעת! זה הולך להיות מדהים!"
אריאן, לעומת זאת, חש גל של קנאה מציף אותו. הוא רצה גם הוא להיות חלק מההתרגשות, לחוות את ההיסטוריה מקרוב לצד ליאן. אבל הוא ידע שאין לו סיכוי. לילית מעולם לא שמה לב אליו, תמיד שקועה בעולמה עם חברתה הטובה.
"אבל זה לא הכל!" הכריז אדון תומס, קולו מתגבר עוד יותר. "במהלך הטיול, גם נעבוד על פרויקט קבוצתי מרתק. כל קבוצה תצטרך לבחור תרבות עתיקה אחת, לחקור אותה לעומק וליצור מצגת שתציג את ממצאיה בפני הכיתה."
הכיתה געשה שוב. תלמידים החלו לדבר ביניהם, לתכנן אסטרטגיות ולרקום קשרים עם חבריהם לקבוצה. לילית חייכה שוב, עיניה בורקות מהאתגר.

קרני השמש האחרונות של אחר הצהריים צבעו את שמי בית הספר בגוונים של כתום וסגול, כאשר לילית וליאן צעדו זו לצד זו במסדרון, צחוקן מתגלגל באוויר כמו פעמונים עליזים. הן דנו בהתלהבות בתוכניותיהן לסוף השבוע, חולמות על הרפתקאות וטיולים בטבע. דמיונן צייר תמונות של נופים מרהיבים, שווקים תוססים, טעמים אקזוטיים וחוויות חדשות שמחכות להן.
אך עבור אריאן, שהלך מאחוריהן, העולם היה צבוע בגוונים אחרים לגמרי. צללים אפלים כיסו את עיניו, וחשד כבד העיב על ליבו. הוא לא הצליח להבין את התלהבותן של לילית וליאן מהטיול הקרוב, טיול שהיה בעיניו בזבוז זמן מוחלט ואף סכנה חבויה.
הן הגיעו אל שערי חדר האוכל הענקי, דלתותיו נפתחו בפניהן כמו שער אל עולם של אור, ריחות וטעמים משכרים. שורות ארוכות של שולחנות עץ מלוטשים נמתחו לאורך החלל, וכל אחד מהם היה עמוס תלמידים רעבים וסואנים. אור השמש החודר דרך חלונות ענקיים האיר את החדר באור חם ומלטף, וניחוחות של מאפים טריים, פירות עסיסיים וקפה חזק התערבבו באוויר, מעוררים תיאבון לכל עובר אורח.
לילית וליאן, מלאות ציפייה, מצאו את מקומן הקבוע ליד החלון, שם נהנו מהנוף המרהיב של גינת בית הספר. הן התיישבו זו לצד זו, שקועות בשיחה נעימה על תוכניותיהן לטיול, תוך כדי התבוננות בתלמידים סביבן. קבוצות של חברים צחקו בקול רם, סיפרו סיפורים וחלקו אוכל זה עם זה. זוגות התלחשו זה לזה באהבה, עיניהם בורקות. מורים טיילו בין השולחנות, מפקחים על הסדר ודואגים שהתלמידים יקבלו את הארוחה שלהם.
אריאן, לעומת זאת, התיישב מולם, מבטו החודר לא מש מפניה של לילית. הוא לא שם לב למה שקורה סביבו, שקוע במחשבותיו הקודרות. חשדיו כלפי לילית גברו ככל שהטיול התקרב, והוא לא הצליח להיפטר מהתחושה שמסתתר ממנו סוד אפל.
"אז, לילית," אמר, קולו נמוך ומסוכן כמו נחש ארסי, "שמעתי שאת ממש נלהבת מהטיול הזה."
לילית הרימה אליו עיניים בורקות, ניצוץ של ביטחון עצמי ושלווה פנימית האיר את פניה. "כן," אמרה בקול רך אך חד. "אני…" היא היססה לשנייה. "אני חושבת שזו תהיה הזדמנות מרתקת ללמוד עוד על הספר."
חיוך קר התפשט על פניו של אריאן, חושף שיניים חדות כמו להבים. "ללמוד?" הוא לגלג. "את באמת חושבת שטיול בעיר צפופה עם חבורה של תלמידים חסרי מושג יהפוך אותך לחוקרת מומחית? או אולי את מחפשת משהו אחר בטיול הזה? משהו שאת לא רוצה שנדע?"
לילית לא התייאשה. "אני מאמינה שיש למקום קשר לספר המוזהב," אמרה בתקיפות. "ואני לא הולכת לוותר על הזדמנות שכזו" אריאן נחר בבוז. "את פשוט מסכנת את כולנו בשביל סיפוק עצמי," אמר בזלזול. "טיול מטופש בעיר זרה, בשביל ספר שאף אחד אפילו לא שמע עליו. מה את מסתירה, לילית?"
לילית הביטה בו במבט קר ויציב. "אני לא מסתירה, אריאן," אמרה בקול נמוך אך חזק. "אני פשוט רוצה לנסות לראות מה הספר הזה אומר. הטיול הזה הוא הזדמנות מצוינת עבורינו לעשות זאת, ואני לא מתכוונת לוותר על זה בגלל החשדות המופרכים שלך."
ליאן, שהרגישה את המתח בין חבריה גובר, התערבה שוב. "חבר'ה, בבקשה," אמרה, קולה רועד מעט. "אין צורך בריב. בואו פשוט נתמקד בארוחה שלנו וננסה ליהנות מהזמן ביחד."
אך אריאן לא היה מוכן לוותר. הוא קם מכיסאו בפתאומיות, דחף את הכיסא לאחור בקול רעש, ופנה אל הדלת. "אתן יכולות ליהנות מהטיול שלכן," אמר בזעם. "אני לא הולך."
לילית וליאן הביטו בו בעיניים פקוחות לרווחה, המומות מהתנהגותו. הן לא ידעו מה גרם לו לפרוץ בזעם, ומה הסוד האפל שהוא חושד שלילית מסתירה.
לפתע, צלצול הפעמון המוכר קטע את השיחה. שיעורם השני עמד להתחיל, ולילית, ליאן ואריאן נאלצו להניח את המחלוקת בצד, לפחות זמנית.

—

קרני השמש החמות של אחר הצהריים פיזרו זהב רך על גינת בית הספר, והציפורים צייצו שיר עליז בין הענפים הירוקים. רוח קלילה נשבה, מלטפת את פניהם של התלמידים ומרעידה קלות את העלים הצבעוניים.
בתוך כיתה מוארת ומרווחת, עטופה בניחוח טכנולוגיה מתקדמת, התקבצו תלמידי הכיתה סביב שולחנות עגולים, מצוידים במחשבים ניידים וטאבלטים נוצצים. אור צבעוני השתפך מהמסכים, האוויריים ומילא את החלל באווירה של יצירתיות וחדשנות.
פתאום, דלת הכיתה נפתחה לרווחה, והגברת אנג'לה, מורה טכנולוגיה נמרצת ומלאת השראה, צעדה פנימה וערמת דפים בידה. "טוב, כיתה! היום אנחנו מתחילים את הפרויקט המרתק שלנו על ההשפעה הטכנולוגית," הכריזה בקולה המתלהב. "חילקתי אתכם לקבוצות, ותעבדו יחד כדי לבנות חידוש טכנולוגי שיעזור לאנושות."
התלמידים הביטו זה בזה בעצבנות, לחישות סקרנות התערבבו עם אנחות חשש. אריאן נאנח בקול רם כששמע את שמה של לילית נקרא מהרשימה. עיניה של לילית הצטמצמו כשהסתכלה על אריאן. "זה בלתי אפשרי," לחשה מתחת לשפתיים. "אני לא יכולה לשתף פעולה איתו."
אריאן חייך עליה בחיוך ערמומי. "אה, אני חושב שזה דווקא מושלם," אמר בלגלוג. "אני יכול סוף סוף לגלות את הצד האמיתי שלך"
לילית גלגלה עיניים בזלזול. "אתה תמיד מחפש הזדמנויות להציק לי, נכון?" אמרה בכעס. אריאן משך בכתפיו. "למה את כל כך חשדנית? אני רק רוצה לעבוד יחד ולראות מה נוכל להשיג," אמר בקול תמים.
פניה של לילית הסמיקו מכעס. "אתה תמיד מנסה לשלוט בכל." אמרה בוויכוח. גברת אנג'לה התערבה, קולה תקיף אך רגוע. "בסדר, בסדר, בואו לא נסחף," אמרה. "לילית ואריאן, אתם תעבדו יחד כדי לבנות חידוש טכנולוגי שיעזור לאנושות כמו כולם. אני מצפה מכם שתעבדו יחד ותתמכו זה בזה לאורך הפרויקט הזה."
במקביל, ליאן הרגישה פרפרים בבטנה כשהיא ראתה את שמה משויך לשם של אודיה ברשימה. אודיה הייתה ילדה שקטה וביישנית עם שיער שחור ועיניים חום-אגוז, וליאן ידעה שהיא יושבת לבד בהפסקות כל יום. "אולי זו הזדמנות להכיר אותה טוב יותר," חשבה ליאן, חיוך קטן התפשט על פניה. ליאן הבחינה בהם משוחחים וצוחקים יחד. היא חייכה בחמימות, לא מודעת לשיחה המסתורית והדוממת בין לילית ואריאן. "היי חבר'ה! מה כל כך מצחיק?" שאלה ליאן, עיניה נוצצות מסקרנות. לילית העלתה חיוך מאולץ על פניה. "אה, סתם מדברים על אסטרטגיית הפרויקט שלנו," אמרה בקול משעמם. אריאן הנהן בהסכמה. "כן, אנחנו ממש נלהבים להתחיל." ליאן קרנה מגאווה. "אני כל כך שמחה שאתם עובדים כל כך טוב ביחד! אני יודעת שכולנו הולכים לעשות את הפרויקט הזה מדהים." לילית ואריאן החליפו מבט קצר לפני שלילית דיברה שוב. "כן, אנחנו כבר מצפים לזה." בדרכם, לילית לא יכלה שלא לחשוב שאולי כל עניין החברות המזויפת הזו לא יהיה כל כך נורא אחרי הכל - כל עוד הם לא צריכים להיות זה סביב זה יותר מדי מחוץ לשעות הלימודים.
ככל שהשיעור המשיך, התלמידים החלו לסער רעיונות לפרויקטים שלהם. לילית ואריאן התקשו להגיע לרעיון שעליו יסכימו שניהם, בעוד שליאן ואודיה גָמרוּ מֵרַעיונות מרתקים. "אולי נוכל ליצור מכשיר שיעזור לאנשים במדינות מתפתחות לגשת למים נקיים," הציעה אודיה בהתלהבות.
"רעיון מעולה!" קראה ליאן בהתרגשות. "נוכל להשתמש בחיישנים ובמסננים לטיהור המים ולהפוך אותם לבטוחים לשתייה."
שתי הבנות המשיכו לשוחח ולסער רעיונות, הרעיונות שלהן זרמו בקלות בעבודת הצוות. בינתיים, לילית ואריאן נתקעו בעולם הקטן והמחלוקת שלהם. הם לא הצליחו להעלות שום רעיון משותף, והתסכול שלהם גדל מרגע לרגע. אורות הכיתה החלו להבהב, מסמנים את סיום השיעור. גברת אנג'לה הזכירה להם שיעבדו על הפרויקט שלהם במהלך השבועות הקרובים. היא עודדה אותם לתקשר זה עם זה ולעבוד יחד כדי ליצור משהו מדהים. כשהתלמידים ארזו את חפציהם ויצאו מהכיתה, לילית פנתה אל אריאן במבט נוקשה.
"זה הולך להיות כמה שבועות ארוכים," אמרה בסימן רע.
אריאן חייך אליה בלעג. "אני כבר מחכה לזה."

—

בצעדותיהם אל שיעור המדעים האחרון שלהם, לילית ואריאן לא יכלו שלא להחליף מבט סקפטי. הגברת ברי, המורה שלהם, כבר עמדה מלפנים בכיתה, מסדרת את הרשומות והציוד שלה. בניגוד לגברת אנג'לה, שהייתה ידועה בסגנון ההוראה המודרני והטכנולוגי שלה, הגברת ברי הייתה דמות מסתורית יותר. שמועות לחשו על עברה המפואר, על ימיה כמדענית חוקרת מבריקה שעבדה על פרויקטים סודיים במעמקי המכון המדעי המפורסם בעיר. אף אחד לא ידע בדיוק במה היא עסקה, אבל ההילה המסתורית סביבה העניקה לה יוקרה וכבוד בקרב התלמידים. שיערה האסוף הארוך, חום שוקולדי, של הגברת ברי, התנוסס כאַלָה בכל תנועה שעשתה. היא עמדה כבר מלפנים בכיתה, מכינה את הרשומות והציוד שלה.
"טוב, כיתה! היום נעבוד על פרויקט לימודי חווייתי. תעבדו בקבוצות כדי ליצור מסמך שיציג את ההבנה שלכם במושגים מדעיים," הסבירה הגברת ברי.
לילית ואריאן נאנחו בפנימיותם, חוששים מהרעיון להיות שותפים זה של זה. הם החליפו מבט, ולילית לחשה "אוף" לאריאן.
רגע לפני שהתיישבו, הרימו לילית ואריאן את מבטם בו-זמנית וראו את אודיה, חברתן לכיתה, רצה לעברם.
"היי חבר'ה! הגברת ברי אמרה שאנחנו יכולים לעבוד יחד על פרויקט! אני יכולה להיות השותפה שלכם?" שאלה אודיה בהתלהבות.
מבטיהם של לילית ואריאן נפגשו שוב, והפעם שתיהן הביטו זו בזו בחרדה. הם לא רצו להיות תקועות יחד, שלא לדבר על כך שגם אודיה תהיה איתן.
אבל לפני שהספיקו להגיב, ליאן צצה משום מקום, חיוך רחב מרוח על פניה. "היי חבר'ה! שמעתי שאנחנו אמורים לעבוד על פרויקט ביחד גם כן! אפשר להצטרף אליכם? ישמח אותי לעבוד עם כולכם!"
לילית ואריאן בהו אחד בשנייה, פניהם מעוקמות מטרד. ההתלהבות המדבקת של ליאן הייתה קשה להתנגדות.
הגברת ברי קראה את חלוקות הקבוצות, ולילית, אריאן, אודיה וליאן מצאו את עצמם תקועים יחד כקבוצה.
כשישבו בחוסר רצון ליד השולחן שלהם, פנתה לילית לאריאן ומלמלה מתחת לנשמה, "זה הולך להיות פרויקט ארוך."
אריאן גלגל את עיניו ולחש בחזרה, "תספרי לי על זה."
אבל האישיות התוססת של ליאן כבשה אותם במהירות. היא קפצה למעלה ולמטה בכיסא שלה, התלהבות קורנת ממנה. "טוב חבר'ה, בואו נתחיל! אנחנו יכולים לסער רעיונות ולצאת עם פרויקט מדהים ביחד!"
לילית ואריאן החליפו מבט סקפטי, אבל אודיה הנהנה בהתלהבות. "כן, בואו נעשה את זה! יש לי כמה רעיונות מעולים לפרויקט שלנו."
עם תחילת השיעור, לילית ואריאן החלו באי רצון לסער רעיונות עם ליאן ואודיה. למרות ההסתייגויות הראשוניות שלהם, הם מצאו את עצמם למעשה נהנים לעבוד יחד. מי היה מאמין שתקיעות עם חבריהם לכיתה יכולה להתברר כמשהו טוב?

בעוד הכיתה המשיכה לעבוד על הפרויקט שלהם, הדלת נפרצה ונער עם רעמת שיער מטופח וחיוך מקסים רץ אל תוך הכיתה. עיניה של ליאן נפקחו בהפתעה כשהוא רץ לעברה, וזרק את זרועותיו סביבה בחיבוק חזק.

מי הנער המסתורי? ניחושיםם??

קיצור כן לא יודעת יצא לא כל כך טוב אבל מקווה שאהבתם וזה

peace:D
10
7
86


  הוספת תגובה
שם מיקמק
תגובה
 
 
02/08/2024   14:02 alilina  7
נילה, כן! (על הכל)
01/08/2024   23:29 חםקר  6
דחוף עוד פרק אם לא אני אשתגע !
29/07/2024   09:08 נילה29  5
מה???
את גם טובה בכתיבה????
רוצה להיות חברות?
יש לך דיסקורד?
(פוב: אני צריכה חברים)
09/07/2024   17:30 מרינט66  4
מתי ההמשךך?
01/07/2024   16:17 מרינט66  3
תמשיכיי!!
26/06/2024   20:13 מרינט66  2
אולי גיידן?

ותעלי עודד מתחיל!
את כותבת מדהים! באלי גם לדעת לכתוב..
25/06/2024   09:11 2שתים1  1
מתחחחחח
תעלי את הפרק הבאאאאא
יאוו את כותבת מהמםם
אודות החברה           נגישות מדיניות פרטיות תנאי שימוש צור קשר