|
מעבר לגן עדן- פרק 4
|
08/08/2024 |
♛~♛~♛
אבי משך אותי בכוח במורד המסדרון הארוך והחשוך, לא מסתכל עליי אפילו לפעם אחת. כל צעד שעשיתי הכביד על ליבי. הרצפה הקרה והלחה מתחת לרגלי, והצללים המשתוללים על הקירות רק הוסיפו לאווירה המפחידה. חרדה עזה אחזה בי, ואני לא הצלחתי להבין מה קורה.
לבסוף, הוא עצר בחדר סודי, נסתר מעיני כל. הדלת נטרקה מאחורינו, והחדר שקע בחשכה מוחלטת. רק קול נשימתינו הכבד נשמע בחלל. כל צעד שלי הכביד על ליבי
"האם אתה יכול להסביר לי…" פניו ננעצו בי בפתאומיות "למה הבן של השטן מבקש לראותך?!"
שתקתי. מה זאת אומרת הבן של השטן? מי זה? איך הוא בכלל מכיר אותי? כולם מכירים את אחי, אסטין, הגיבור, החזק. אבל אותי? אפילו לא מרשים לי לצאת מהארמון.
הקרקע נשמטת מתחתיי. "הבן של השטן?" חזרתי על דבריו, קולי רועד. "למה אתה מתכוון?"אמרתי, מנסה להבין את משמעות המילים המוזרות שיצאו מפיו של אבי.
אבי מתיישב על כיסא מלכותי ומוזהב בפינת החדר, והביט בי במבט קודר. "אתה חושב שאתה יכול להסתיר ממני הכל, אנג'לוס?" קולו קר ונוקשה. "הבן של השטן לא היה מגיע אליך סתם כך. הוא מחפש משהו, והמשהו זה אתה."
הרגשתי כאילו מישהו חדר עמוק לתוך נפשי. מעולם לא חשתי כך. "למה אתה מתכוון?" אני שואל שוב, קולי רועד. "מה אני אמור להיות בשבילו?"
אבי נאנח עמוק. "אני לא יודע את כל התשובות, אנג'לוס. אבל אני יודע שאתה בסכנה. שדים הם יצורים מסוכנים, ובמיוחד הבן של השטן. ותאמין לי, הוא יעשה הכל כדי להשיג את מה שהוא רוצה."
"מה הוא רוצה ממני?" אני שואל, קולי מתמלא בפחד.
"אני לא יודע," השיב אבי, "אבל אני חושב שזה קשור לכוחות שלך."
"כוחות שלי?" אני צוחק בצחוק מר. "איזה כוחות? אין לי שום כוחות!" לרגע, שקט דומם היה בחדר
"אני אפילו לא יכול לצאת מהארמון הזה." מלמלתי
אביו הביט בי בעצב. "יש דברים שאתה לא יודע עליך, אנג'לוס. דברים שאתה רק מתחיל לגלות."
עולמי מתמוטט סביבו. אני לא מבין כלום. מי הוא הבן של השטן? מה הוא רוצה ממני? ומה הקשר בין כל זה לכוחות שאני לא יודע שיש לי?
"אני צריך ללכת מכאן,"אמרתי, קם על רגליי. "אני לא יכול להישאר במקום הזה יותר."
אביו מנסה לעצור אותי. "אנג'לוס, אל תעזוב! אתה לא בטוח לבד."
אבל לא הקשבתי. אני פותח את הדלת ויוצא אל המסדרון החשוך. רצתי כמה שיותר מהר, מבלי להסתכל לאחור. הרגשתי כאילו כל חיי משתנים ברגע אחד.
לבסוף, הצלחתי לשחרר את אחיזתו של אבי ולהימלט מהחדר. ריצותיי במורד המסדרונות הארוכים והחשוכים של הארמון הדהדו באוזניי. לבי פעם בחוזקה, כאילו עומד לקפוץ החוצה מחזי. הגעתי לחלון קטן בחלקו העליון של מגדל הארמון. הירח האיר את החצר השוממה למטה. הסתכלתי על הארמון, הבית שלי כל חיי, בעיניים מלאות פחד ובוז. איך יכולתי לחיות כל כך הרבה שנים במקום הזה בלי לדעת את האמת?
קפצתי מהחלון, נחיתה רכה על הדשא הרטוב. הרגשתי אבוד. הייתי לבד בעולם, ללא כל מושג לאן ללכת או מה לעשות. אבל…
גם חופשי.
♛~♛~♛
התחלתי ללכת בלי מטרה, הרחק מהארמון. היער הסבוך הקיף אותי, והרוח נשבה בעצים כאילו רצתה לספר לי סיפור. הרגשתי קטן וחסר חשיבות מול הטבע העצום והמסתורי.
פתאום, שמעתי קול צחוק מאחורי. הסתובבתי בבהלה, אבל לא ראיתי איש. הצחוק חזר על עצמו, הפעם קרוב יותר. התחלתי לרוץ, אבל הרגליים שלי היו כבדות.
"אנחנו נפגשים שוב, אנג'לוס."
♛~♛~♛
|
|
