|
הסיפור על קמצא ובר קמצא
|
13/08/2024 |
רציתי לספר לכם על קמצא ובר קמצא
אז בואו נתחיל!
קמצא ובר קמצא הוא סיפור ידוע מאגדות החורבן, המתאר את ימיה האחרונים של ירושלים לפני חורבנה בידי נירון קיסר רומא. ימים אלה, בסוף שנות ה־60 לספירה, כוללים יחסים רעועים בקרב היהודים בירושלים, מחלוקות ופלגנות אשר נובעים משנאת חינם בין היהודים לבין עצמם, ובשיא ההידרדרות החברתית הם מלשינים זה על זה בפני הקיסר הרומי.
ישנם חוקרים רבים אשר מזהים את בר קמצא עם עשיר טברייני בשם קומפסוס בן קומפסוס, המוזכר בספר "חיי יוסף" כאחד מראשי סיעת המתונים שהתנגדו למרד.
עשיר אחד בירושלים עשה סעודה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חברו קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שנמנה דווקא עם אלה השנואים על בעל הבית. בר קמצא הניח כי המארח החליט להשלים עמו ולכן הגיע לבית החוגגים. הופעתו בסעודה הרגיזה את בעל השמחה והוא הורה לבר קמצא להסתלק. בר קמצא המופתע ביקש מהמארח שיניח לו להישאר משכיוון שהוא כבר הגיע לסעודה, אך בעל הבית סירב. מפני הבושה הרבה, הציע לשלם בר קמצא את מה שיאכל וישתה. לאחר סירוב בעל הסעודה, הציע לשלם חצי מדמי הסעודה כולה, וגם להצעה זו סירב בעל הבית. בר קמצא הציע לשלם את דמי כל הסעודה בתמורה שלא יגורש בבושת פנים מהסעודה. אך אף על פי כן סירב המארח בשלישית ולא היה מוכן בשום פנים ואופן שבר קמצא יישאר בסעודה. בסופו של דבר תפס בעל הסעודה את בר קמצא בידו וגירש אותו מהסעודה בבושת פנים לעיני כל המסובים.
בר קמצא לא השלים עם העלבון וכעסו גבר לנוכח העובדה שישבו בסעודה חכמי ישראל שלא מנעו את גירושו וביושו. הוא החליט לנקום וסיפר לקיסר כי היהודים מורדים בו. כדי להוכיח את דבריו הציע לו לשלוח קורבן לבית המקדש וכך יראה שהיהודים יסרבו להקריבו. הקיסר נתן בידיו עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר קמצא מום קטן שלפי ההלכה פוסל אותו להקרבה אך הוא אינו נראה למראית העין ולכן אינו נחשב למום בעיני הרומאים, מתוך ידיעה שהמום ימנע מהכוהנים להקריבו. ואכן כך היה – פסילת הקרבן נתנה לקיסר הוכחה מספקת למרד של היהודים, והניעה אותו לעלות על ירושלים ולהחריבה.
אירוע נוסף שנלווה לסיפור מתאר את לבטי המנהיגות היהודית ביחס לקרבן. הם נוטים דווקא כן להקריבו מפני "שלום מלכות" אך רבי זכריה בן אבקולס, אחד המנהיגים הבולטים, דוחה את ההצעה ומורה שלא להקריב. בעקבות כך הועלתה ההצעה להרוג את בר קמצא כדי שלא ילך וילשין לקיסר, אך שוב מתערב רבי זכריה ומורה שלא להורגו, מחשש שיחשבו בדורות הבאים שכל המטיל מום בקורבן ייהרג.
אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה"? על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך ועל יתד של מרכבה חרבה ביתר.
על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, שאותו איש שאוהבו קמצא ובעל ריבו בר קמצא עשה סעודה. אמר לו לשמשו: לך הבא לי את קמצא. הלך, הביא לו את בר קמצא. בא, ראה אותו שהיה יושב (בסעודה). אמר לו: הרי אותו האיש (אתה) בעל ריבו של אותו האיש (אני). מה רצונך כאן? קום צא. אמר לו: הואיל ובאתי, תניחני ואתן לך דמי מה שאוכל ואשתה. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי חצי מסעודתך. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי כל סעודתך. אמר לו: לא. אחזו בידו והקימו והוציאו.
אמר: הואיל והיו יושבים חכמים ולא מחו בו – נבין מזה שנוח להם (בדבר הזה). אלך ואלשין עליהם למלך. הלך, אמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי יגיד? אמר לו: שלח להם קורבן, תראה אם מקריבים אותו. הלך, שלח בידו עגל משולש. בזמן שבא – זרק בו מום בניב שפתים ויש אומרים בדוקין שבעין, מקום שלנו (ליהודים) הוא מום ולהם (לרומאים) אינו מום. חשבו חכמים להקריבו משום שלום מלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומים קריבים על המזבח. חשבו להורגו, שלא ילך ויספר. אמר להם רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
בגמרא, הסיפור מגיע בהמשך לאמרתו של רבי יוחנן, שסיפור קמצא ובר קמצא הוא אחד המקרים בהם לא קיימו גיבורי הסיפור את הזהרת הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד, ונהגו בפזיזות לא אחראית, כשההבנה הפשוטה היא לכך שבעל הסעודה לא חשש מנקמתו של בר קמצא.
סיפור קמצא ובר קמצא הוא סיפור מכונן במורשת היהודית, ובדרך כלל מובא כסמל ההסתאבות החברתית בקרב אומה אשר בניה מפולגים ומסוכסכים בינם לבין עצמם ומביאים על עצמם את השואה והחורבן.
המהר"ל מפראג ביאר באריכות כי השם "קמצא" מורה על פילוג, וכתב:
...ולפיכך אמר "אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים", כי אין ספק כי שמם של אלו אנשים היה נקרא על עניין שלהם – שהיו מיוחדים בחילוק ובפירוד ולכך על ידם חרב הבית, שהוא לאחדות ישראל ולקשר אותם באחדות. (חידושי אגדות מהר"ל על מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב')
פרטי הסיפור מביאים להסתעפויות רבות בהפקת הלקח ובהדגשת פרטים שונים בו. מקובל להבליט את המארח העשיר והמעליב שהניע את הבגידה והמסר הוא להיזהר מפגיעה בזולת; וכן את החכמים שישבו, שתקו ולא מחו על ביושו של בר קמצא ובכך גרמו למעשהו והמסר הוא למחות על פגיעה בזולת. כך נאמר בגמרא:
תניא: אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו. (מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד א')
גורם נוסף שמובלט בביקורת הוא רבי זכריה בן אבקולס, שנמנע מלקבל החלטה מורכבת (הקרבת קרבן פסול או התנקשות במלשין), מחשש שמא תצא מכך תקלה הלכתית. כך גם אומר בסוף הסיפור רבי יוחנן עצמו, מספר הסיפור:
ענוותנותו[6] של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. (מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב'–דף נ"ו, עמוד א')
כמו כן, במדרש רבה מוזכר זכריה בן אבקולס, כאחד החכמים שלא מחו בהתנהגותו של המארח כלפי בר קמצא:
...אמר לו (המארח לבר קמצא) קום לך. לקחו בידו והוציאו, והיה שם רבי זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה. (איכה רבה (בובר) דיבור המתחיל "מעשה באדם אחד", (וילנא) פרשה ד', ג')
זה הסיפור על קמצא ובר קמצא אני בטוחה שהרוב ממכם מכירים אותו אבל רציתי לספר בגלל תשעה באב.
צום קל לכולם❤️
|
|
