|
לכתב אורח - סיפור עם מסר, חרמות ונתינה
|
19/08/2024 |
בס"ד
בארץ ישראל בעיירה קטנה, חי ילד בשם עידו. עידו היה ילד רגיל, חביב ואוהב לחקור את העולם שסביבו. הוא היה משחק כדורגל מחוץ לבית, מעצב תמונות בשעות הפנאי ואוהב לקרוא ספרים. אבל באחד הימים, כשהגיע לבית הספר, הכל השתנה.
עידו היה ילד קצת שונה. הוא לא תמיד שיתף פעולה עם המשחקים הפופולריים והיה יותר נמשך לתחומי עניין כמו מדע וצילום. הילדים בכיתה, שהיו מאוד מחוברים למשחקי כדור ולחיים החברתיים, התחילו להרגיש שהוא "לא מתאים". לאט לאט, הם התחילו להחרים אותו. בהתחלה, זה היה פשוט חוסר התייחסות - כשהיה מנסה לדבר איתם, הם לא היו מגיבים. אבל לאחר מכן, החרם הפך להיות גלוי ומכאיב; הם התחילו לצחוק עליו מאחורי הגב ולכנות אותו בשמות לא מחמיאים.
עידו לא הבין מה קרה. בתחילה, הוא ניסה להתעלם מהמצב, אבל ככל שהזמן עבר, הוא הרגיש יותר ויותר בודד. כל יום שהלך לבית הספר הפך לגיהינום קטן. הוא היה יושב בשולחן בקצה הכיתה, מנותק מהשיחות והצחוקים של הילדים האחרים. הזמן עבר, והחרם נמשך חודשים ארוכים.
באותו זמן, קבוצה של ילדים בכיתה הלכו והבחינו במצבו של עידו. הייתה זו קבוצת ילדים שידועה הייתה בטוב לבם ובנכונותם לעזור לכל אחד. המנהיג של הקבוצה היה יוסי, ילד מלא חיים שהבין את הכאב של עידו. יוסי פנה לשניים מחבריו, ליאת ודניאל, ואמר להם שהם חייבים לעזור.
"בואו נעשה משהו", הציע יוסי. "לא יכול להיות שאנחנו נראה ילד סובל מבלי לעשות כלום. אנחנו צריכים להזמין אותו למשחק כדורגל בשבת".
ליאת ודניאל הסכימו בהתלהבות. הם קיבלו את מספר הטלפון של עידו מהמחנכת שלו, והחליטו לשלוח לו הודעה. "היי עידו, אנחנו משחקים כדורגל בשבת. תצטרף אלינו! זה יהיה כיף!". עידו קרא את ההודעה כמה פעמים, עידו בהתחלה רעד בידו. הוא לא ידע מה לחשוב. האם הם באמת מתכוונים לזה? האם הוא לא ירגיש כמו תמיד, מנותק וזר?
ביום שבת הגיע עידו לפארק, עמו כדור קטן מתחת לזרועו. הוא היה קצת מהוסס, לבוש בבגדיו הנוחים והמשומשים. כשהגיע, הוא ראה את יוסי, ליאת ודניאל מחכים לו עם חיוכים רחבים. הם קיבלו את פניו בהתרגשות. "היי! אתה כאן!".
המשחק התחיל, ועידו לא האמין מה קורה. הילדים שיחקו יחד, צחקו ונפלו על הדשא. הוא הרגיש את החום ואת ההכלה שהם מעניקים לו, ופתאום חרם הכיתה החל להיראות כמו זיכרון רחוק. כל מה שבעצם רצה זה להרגיש חלק ממשהו. השעות חלפו, והכיף היה אדיר.
אחרי המשחק, יוסי אמר: "עידו, אתה יכול להצטרף אלינו גם לשאר השבוע? נעשה עוד פעילויות יחד". עידו ענה בהסכמה, והוא החל לחייך. הילדים התארגנו בסופי השבוע על פעילויות שונות — טיולים בטבע, ערב סרטים וסדנאות יצירה.
ככל שהזמן עבר, עידו הרגיש שהוא נכנס לקבוצה החמה הזו, ושעכשיו יש לו חברים אמיתיים. הילדים האחרים בכיתה, שראו את השנויים האלה, החלו להרגיש שאולי הם טעו. הם התחילו להתקרב לעידו, ולהזמין אותו לשחק איתם. בהתחלה הוא היה קצת מהסס, אבל עם הזמן, הוא הבין שזהו שינוי אמיתי.
עידו לא רק שיצא מהחרם, אלא גם הפך להיות מרכז חברתי. הוא התחיל להביא את הידע שלו על מדע לצוות, והם החלו להעריך את התשובות המיוחדות שלו. הם כולם מצאו את התשוקות המיוחדות שלהם, והחיים בבית הספר הפכו להרבה יותר צבעוניים.
בסופו של דבר, עידו הפך לאחד מהמנהיגים בכיתה. הוא למד איך לנהל קבוצות, איך להיות חבר אמיתי ואיך לתמוך אחד בשני. ומעל לכל, הוא למד עד כמה חשוב להיות טוב לב ולעזור לאחרים, כי לעיתים תכופות, עידו זכר את התקופה הקשה בה היה מבודד, וההכרת תודה שלו כלפי יוסי, ליאת ודניאל הייתה אינסופית.
בכל פעם שראה תלמידים חדשים שמגיעים לבית ספר, הוא דאג לשים לב למצבם ולטפח קשרים חדשים. עידו היה פשוט ילד, אבל הילדים הטובים שהיו לצידו, הראו לו עד כמה הוא יכול להשפיע על העולם סביבו.
--------
זה סיפור השני שאני מעלה בקהילה, זה סיפור שכתבתי לא מזמן ורציתי לחלוק אותו איתכם:)
תכף שנת הלימודים והסיפור הזה רלוונטי מאי פעם, אם אתם רואים ילדים שעוברים חרמות אתם יכולים לקחת את הסיפור הזה כהשראה ממש, תעשו טוב והטוב כבר ימצא את הדרך לחזור אליכם.... ❤️
|
|
מוקדש
לואי, צוות_מיקמק❤️ | |
|
|
