|
חיים חדשים פרק 3!
|
לפני שלושה שבועות |
אמילי לא ידעה שהטעות הקטנה הזו תעלה לה ביוקר. בעצם, היא לא ידעה כלום באותם רגעים, הדבר היחיד שידעה היה שהיא צריכה להתרחק מהבית הזה כמה שיותר, כמה שהיא רק תוכל. היא פשוט לא מסוגלת להיות שם. כל מה שחוותה, כל הכאב והבלבול, הרגישו כמו גלים שמציפים אותה, והיא הייתה מוכנה להיאבק כדי למצוא חוף מבטחים.
היא עצרה לכמה דקות בכוונה לחשוב לאן ללכת. המחשבות רדפו אותה, כמו צללים רודפים אחרי רוח. אחרי כמה רגעים של שקט, היא החליטה ללכת לבית הספר. לפחות זה יעסיק אותה קצת, ואולי, רק אולי, היא תוכל לשכוח את מה שקרה. היא הרגישה שאם היא תישאר לבד עם המחשבות שלה עוד דקה אחת, היא עומדת לקרוס.
היא האיצה את צעדיה. "ככל שאגיע יותר מהר, ככה זה יגמר יותר מהר," חשבה בזמן שהיא רצה. הלב שלה דפק בחוזקה, והאדמה מתחת לרגליה הרגישה כמו משהו לא יציב. היא הגיעה לבית הספר, לקחה את הספרים שלה מהלוקר ורצה לכיוון כיתתה. היא לא שמה לב לאן היא רצה, ונעצרה בפתאומיות כשנפגשה בג'יימס.
כל ספריה נפלו על הרצפה, פותחים את עמודיהם. "סליחה, לא שמתי לב לאן אני הולכת," אמרה אמילי בעודה מתחילה להרים את ספריה. ג'יימס, עם חיוך חם על פניו, עזר לה להרים את הספרים. "זה בסדר," אמר לה, והיה בו משהו מרגיע. "תודה," ענתה לו אמילי, וחיוך קטן הופיע על שפתיה. היא עצמה התפלאה על כך שהיא מצליחה לחייך כרגע, אבל זה לא מנע מהחיוך להיות אמיתי.
למרות שהחיוך הקטן שהיה עד אז על שפתיה נעלם בין רגע, היא רצה שוב לכיוון כיתתה, יושבת במקומה הקבוע ליד ג'יימס. שניה אחרי שהגיעה, המורה נכנס והתחיל בשיעור. אמילי לא הייתה מרוכזת כל השיעור. המורה, כנראה, הבחין בכך ושאל אותה פתאום על מה הוא דיבר. אמילי לא ענתה. ג'יימס היה מופתע, בחיים לא קרה שאמילי לא הצליחה לענות על משהו שהמורה שאל.
כשהגיע הצלצול, ג'יימס ניגש לאמילי. "הכל בסדר?" שאל, דאגה בעיניו. "כן," ענתה לו אמילי בפשטות. לא היה לה כוח לתשובות ארוכות ומורכבות כמו שהיא תמיד עונה. ג'יימס היה בטוח עכשיו שמשהו לא בסדר, אבל הוא עזב את העניין לבינתיים, לא יודע עד כמה המצב קשה.
השיעור האחרון הגיע ואמילי כמעט הצליחה להתרכז בו. "זה שיפור," חשבה אמילי. עברו כמה דקות, ואמילי הצליחה להירגע סוף סוף. היא חשבה שזה נגמר, אבל היא לא הבינה שזה אפילו לא התחיל.
פתאום, בלי שום התראה מוקדמת, כאב עז פילח את ראשה. כל מחשבותיה נעלמו בין רגע, מוחה היה רגע לגמרי. היא החזיקה את ראשה בידיה, מנסה להיפטר מכאב הראש הנורא הזה. היא עצמה את עיניה לשנייה, וכשפתחה אותן, היא כבר לא הייתה בכיתתה!
היא הייתה במקום שחור, בלי קירות, בלי רצפה, פשוט חלל ריק. היא ניסתה לומר משהו, אבל מפיה לא יצא קול. כל מה שיכלה לעשות היה להסתכל לכל הכיוונים, והלב שלה החל לדפוק במהירות. ואז, היא ראתה חמישה אנשים לבושים בבגדים שחורים מוזרים, מחזיקים מקלות ארוכים שהיא לא הכירה.
הם עמדו מסביבה, כמו רוחות רפאים, והתחושה הייתה כאילו הם תכננו משהו גדול. היא ניסתה לנתח את המצב בראשה, אך קולו של אחד מהאנשים קטע את מחשבותיה. "אמילי דלסון," הוא אמר בקול נמוך ומאיים, "היום זה היום..." אמילי רעדה בכל גופה יותר ויותר ככל שהמשיך לדבר.
"את לא יכולה לברוח מהגורל שלך," הוא אמר, והקול שלו היה מלא בכוח. "היום את באה איתנו... הנסיכה אמילי."
המילה "נסיכה" צלצלה באוזניה כמו פעמון, אך לא הייתה לה תחושת כבוד או גאווה. היא הרגישה כאילו היא איבדה את כל מה שהיא ידעה על עצמה, על העולם שסביבה. "אני לא נסיכה," היא קראה, מנסה להיאחז במציאות, "אני רק אמילי!"
הגברים נראו כאילו הם לא מתרגשים מההתנגדות שלה. אחד מהם התקרב אליה, ופניו היו קודרות. "נסיכה, או לא, את נושאת בך את הכוח שצריך. הגיע הזמן לגלות את הייעוד שלך."
אמילי לא הבינה מה הוא מדבר. היא ניסתה להתרכז, לנסות ולברוח, אבל בכל פעם שניסתה לזוז, היא הרגישה כאילו היא כבולה. כל מה שהתכוונה אליו, כל מה שעשתה, דמיין, נעלם.
"את לא יכולה להימנע מזה," אמר אדם נוסף, "העולם זקוק לך."
"העולם?" היא חזרה על המילה, "איך העולם זקוק לי? אני לא יכולה אפילו לעזור לעצמי!"
הם החלו להתקדם לכיוונה, והפחד שנסך בתוכה הפך לאימה אמיתית. היא לא ידעה מה לעשות. היא רצתה לצעוק, לברוח, אבל הרגליים שלה היו כבדות.
"את חייבת להבין, אמילי," אמר הראשון, "יש דברים מעבר למקום שבו גדלת. יש כוחות אפלים שמאיימים על הכל."
"הכוחות האלה רוצים אותך," הוסיף אחר. "את המפתח לשינוי." |
|
2שתים1