|
אטירוס- פרק 2- סיפור לכתב אורח
|
28/05/2024 |
פרק 2
---
ליאן ולילית עברו את השומרים ועברו דרך שערי הזהב המפוארים. הן צעדו בצעדים מהירים, נרגשות לגלות את העולם החדש שנפתח בפניהן.
כבר עם כניסתן, התגלה בפניהן מראה מרהיב. שיחים ירוקים בוהקים, מקושטים בפרחים לבנים עדינים, פיזרו צללים מרעננים לאורך השבילים. מזרקה מפוארת ניצבה במרכז החצר, ומימיה התרוממו לגובה תוך יצירת תצוגת מים מרהיבה. סמל בית הספר, אותו ראו רק בתמונות, התנוסס בגאווה מעליה, נצנץ תחת קרני השמש החמימות.
בית הספר "הארולין איי. בי", היה ענקי ומפואר. קירותיו עשויים מאבן חול בהירה, חלונותיו גדולים ומוארים, ומגדלים גבוהים התנשאו מעלה, נוגעים בשמיים.
הן הגיעו לשערי בית הספר העצום. צבעי הזהב המבריקים של השערים השתקפו בעיניה החומות של ליאן, והעניקו תחושה של פאר והדר. שני שומרים, גברים מרשימים בשנות השלושים לחייהם, סרקו אותן ואת תלבושתן האחידה בקפידה.
"כרטיס תלמיד, בבקשה", דרש אחד מהם בקול רשמי.
ליאן ולילית שלפו את כרטיסי הסטודנט שלהן, גאות מציפה אותן. הן עברו.
עם כניסתן לחצר בית הספר, התגלו בפניהן מראות מרהיבים נוספים. תלמידים לבושים בבגדים יוקרתיים התהלכו בשבילים, צוחקים ומפטפטים ביניהם. גנים מטופחים פיזרו ריחות פרחים משכרים, ובתי קפה קטנים הציעו פינוקים מתוקים. זה כאילו שזה היה קניון גדול.ליאן ולילית המשיכו בשבילים המפותלים, מוקסמות מהיופי המרהיב שסביבן. גנים פורחים, מזרקות נוצצות ותלמידים לבושים בבגדים יוקרתיים עוררו בהן תחושה של התרגשות והרפתקנות.
לאחר כ-5 דקות של הליכה, הן הגיעו סוף סוף לכניסה המרכזית של בית הספר. מראה עוצר נשימה נגלה בפניהן. דלתות ענק עשויות עץ אלון משובח נפתחו אוטומטית, וחשפו לובי מפואר מרוצף בשיש מבריק. נברשות קריסטל ענקיות תלו מהתקרה הגבוהה, משירות אור חם וזהוב על הסביבה.
במרכז הלובי עמדה דמות גבוהה וקשוחה, לבושה במדים שחורים. "כרטיסי תלמיד, בבקשה", אמר בקול עמוק וסמכותי.
ליאן ולילית הציגו את כרטיסי הסטודנט שלהן, והדמות סרקה אותם במהירות. "ברוכות הבאות לבית הספר הארולין איי. בי", אמר בקול רך יותר. "הכניסה מותרת".
מסתבר שהאיש שנתן להם להכנס, קראו אהרון, המורה של רמה 5 ומעלה. בניגוד למראהו הקשוח, אהרון התגלה כאדם חביב ונעים הליכות. הוא היה סבלני, אדיב ותמיד מוכן לעזור. התלמידים אהבו אותו מאוד והעריכו את נדיבות ליבו.
אהרון היה דמות מיוחדת שעוררה השראה בקרב תלמידיו. הוא לימד אותם שגם מאחורי חזות קשוחה, יכול להסתתר לב זהב. הוא היה מודל לחיקוי עבור תלמידיו הרבים והנאמנים.
הן צעדו פנימה, והודו לאהרון, נדהמות מהיופי והעושר שהקיפו אותן. מדרגות רחבות מובילות לקומות העליונות, קירות מקושטים בציורי קיר מרהיבים, וספריות ענקיות מלאות בספרים עתיקים וחדשים כאחד.
ליאן לא יכלה שלא להשוות את המקום הזה לבית הספר הציבורי שבו למדה. שם, הקירות היו מתקלפים, הספרים היו ישנים ומרופטים, והתלמידים נאלצו להתמודד עם צפיפות וחוסר משאבים.
אחיה ראה דבר כזה בכל יום? תהתה לעצמה. איך יתכן שהיא גדלה בעולם כה שונה?
הן המשיכו ללכת במסדרונות, מנסות להסתגל לסביבה החדשה והמפוארת. תלמידים מכל רחבי העולם עברו לצידן, מדברים בשפות שונות ומתלבשים בסגנונות מגוונים.
ליאן הרגישה תחושה של חוסר ביטחון קל. היא ידעה שהיא לא שייכת למקום הזה, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה חברתית.
אך למרות זאת, היא גם הרגישה תחושת התרגשות. היא ידעה שזוהי הזדמנות חדשה, הזדמנות להגשים את חלומותיה ולגלות את עצמה מחדש.
היא לא ידעה מה צופן לה העתיד, אך היא הייתה מוכנה לכל אתגר שיבוא. או כך חשבה.
הן לחצו על הכרטיסים שלהן, דפיקות ליבן מתגברות כמו תוף מערכה לפני קרב גורלי. לפתע, זינק לפניהן מסך קטן, כאילו קפץ מתוך כובע קוסם. "במה תרצה את עזרתי?" שאל המסך בקול רובוטי חד.
ליאן, אמיצה כמו אריה לפני טרף, לחשה בנימוס, "אנא הצג לי את מערכת השעות." לילית, לא הביעה את רגשותיה, אך היתה נראית לא פחות סקרנית, עשתה כמותה.
המסך השתנה במהירות, כאילו נלחץ על ידי אצבע סופר-מהירה. חיוך רחב עם סימן לייק הופיע, כאילו לועג להן. "בסדר, הנה, מערכת השעות שלכן," כתב המסך.
עיניהן של ליאן ולילית נעו במהירות על גבי הטקסט, כמו סורקות מוקשים בשדה קרב. לפתע, צרחה חנקה את גרונן - "אוי לא! שיעור גיאוגרפיה כבר בשיעור הראשון?!"
המסך צחק צחוק רובוטי צורמני, כאילו נהנה מהאימה שהטיל. "בהצלחה, בנות!" כתב, לפני שנעלם כמו ערפל.
ליאן ולילית נותרו עומדות שם, ליבן פועם כמו תופים, מול דלת הכיתה הסגורה. המורה הנוראית הידועה לשמצה כמו שדה אימתנית, המתינה להן מעבר לדלת. האם יצליחו להינצל?
לאט לאט, כמו שתי חתולות זהירות, לילית וליאן פתחו את דלת הכיתה ונכנסו פנימה. החדר כבר היה הומה מאנשים, תלמידים סקרנים ישבו שם, עיניהם נשואות אל עבר הדלת, כאילו ציפו לאירוע מרתק.
האוויר היה סמיך מחשש. לחישות התפשטו כמו עשן באוויר, סיפורים על מורה אכזרית בשם גברת פרינטלה, עיני זיקית ירוקות ושנאה בוערת בלב.
ליאן ולילית חשו את מבטה של גברת פרינטלה עליהן עוד לפני שהרימו את עיניהן. עיניים ירוקות חדות כמו סכינים, דקרו אותן דרך כל תלמיד ותלמידה בחדר.
ליאן, רגליה רועדות מעט, לחשה אל לילית, "היא... היא מסתכלת עלינו."
לילית בלעה ליקוק רוק יבש. "אני יודעת," לחשה חזרה. "תתעלמי ממנה. אנחנו בסדר."
אך הן לא היו בסדר. הן ידעו שתחת המבט הקפוא של גברת פרינטלה, כל טעות, קטנה ככל שתהיה, תוביל לאסון.
השיעור החל, וגברת פרינטלה פתחה את פיה. קולה היה חד כמו צלצול פעמון, וכל מילה שלה הדהדה בחדר כמו פטיש. ליאן ולילית ישבו שם, מרותקות למקומן, מנסות לשרוד את הסופה המילולית שגברת פרינטלה חוללה עליהן.
היה זה רק שיעור גיאוגרפיה, הן ידעו. אך באותו רגע, זה הרגיש כמו מאבק על חייהן.
גברת פרינטלה נעצה את עיניה בליאן, מבטה חד כמו קרחון. ליאן הרגישה כאילו עיניה של המורה חודרות לתוך גופה, בוחנות כל מחשבה, כל רגש. היא רצתה להיעלם, להתמוסס לתוך הרצפה, אך ידעה שאין לה לאן לברוח."תגידי לי ילדה," שאלה גברת פרינטלה בקול צונן, "למה את גוררת אחרייך את הילדה החכמה הזאת, אחרי כל הצרות שאת עושה?"
השאלה הדהדה בחדר כמו פסק דין, מטיחה האשמות כבדות בליאן. חום התפשט בפניה, והיא רצתה לצעוק, להסביר, להתגונן. אך המילים נתקעו בגרונה, כבולות מפחד וחוסר אונים.
ואז, כאילו מתוך סיוט, קרה הדבר שהיא חששה ממנו יותר מכל.
החתול של גברת פרינטלה, שישן בשלווה מתחת לשולחן עד כה, התעורר בפתאומיות. הוא התמתח, פער את עיניו הירוקות הזוהרות והביט סביב בחדר בערנות.
לפתע, בזריזות מפתיעה, הוא זינק אל עבר השולחן, טיפס עליו בקלילות ונעמד מול גברת פרינטלה. פרוותו הסמורה סמרה, זנבו התנודד מצד לצד באיום ברור.
החדר השתתק באחת. כל התלמידים עצרו את נשימתם, צופים בתדהמה במחזה המרתיע שהתפתח מול עיניהם.
גברת פרינטלה, המומה ולא מאמינה, הביטה בחתול בפה פעור. עיניה הירוקות התרחבו בפחד, והיא נסוגה לאחור בכיסא שלה, כאילו חתול פרא עמד לתקוף אותה.
החתול יילל בקול רם, יללה חדה וחודרת שחתכה את דממת החדר. גברת פרינטלה צעקה, קפצה על הכיסא ונמלטה מהכיתה בריצה מבוהלת, כאילו חייה תלויים על כף המאזניים.
התלמידים פרצו בצחוק פרוע, קולותיהם מתגלגלים בחדר כמו גל ים סוער. ליאן, עדיין המומה מהאירוע, הביטה בחתול בהערכה. בלי כוונה, הוא הציל אותה מהמורה המרושעת, והפך למוקד תשומת הלב הכללית.
החתול קפץ מהשולחן ונעמד ליד ליאן. הוא שפשף את ראשו ברגל שלה וילל שוב, הפעם בקול רך וחברותי. ליאן חייכה וליטפה את פרוותו, מרגישה תחושת חמימות מפרוותו.
באותו רגע, היא ידעה. החתול הזה לא היה סתם חתול. הוא היה חבר, מגן, גיבור קטן שהציל אותה ביום הכי קשה בחייה.
אך לפתע, חיוך שטני התפשט על פרצופה של גברת פרינטלה, שעמדה בפתח הכיתה. היא הצביעה על החתול ואמרה בקול מתוק אך ארסי, "איזה יופי, ליאן מצאה לעצמה חבר חדש. בדיוק כמוה - פרוע, מרדן, ומלא צרות."
ליאן הרגישה צמרמורת עוברת בעורפה. החיוך של גברת פרינטלה היה קר ומרושע, והיא הבינה מיד שזו לא הייתה סתם הערה. גברת פרינטלה ראתה קשר בין ליאן לחתול, קשר של מרדנות ואי ציות.
ליאן ידעה שהיא צריכה להגן על עצמה ועל החתול החדש שלה. אך אז, כמו קרן אור בערפל, לילית קטעה את המתח. בקול רך וברור, היא הסבירה למורה את מה שקרה באמת. היא סיפרה על הדרך הארוכה והמייגעת שעשו, על אי הבנה קטנה עם השומר, ועל רצונם העז ללמוד.
גברת פרינטלה, שהושפעה מקולה המתוק ומהסברה המנומסת של לילית, החליטה לתת להם הזדמנות נוספת. "בסדר," אמרה בקול רך יותר, "אני מבינה את המצב. הפעם אעבור על זה, אבל שתוודאו שלא יקרה שוב."
הכיתה השתנקה מהפתעה. גברת פרינטלה, ידועה לשמצה בקשיחותה, נהגה להעניש בחומרה כל תלמיד שסטה מהחוקים. אך הפעם, משהו השתנה. קולה היה רך יותר, עיניה פחות קשוחות, והיא נראתה אנושית יותר.
התלמידים החליפו ביניהם מבטים תמהים. האם ייתכן שגברת פרינטלה, המורה המרושעת, ריככה את ליבה? האם לילית, עם קולה המתוק ותמימותה, הצליחה לגעת בליבה הקשה?
לא משנה מה הסיבה, דבר אחד היה ברור: המתח התפוגג, והאוויר בכיתה הפך קל יותר לנשמה. ליאן ולילית חייכו זו לזו בהקלה, אסירות תודה על שזכו בחנינה.
אך עמוק בפנים, הן ידעו שזה לא נגמר. גברת פרינטלה לא תשכח בקלות את התקרית, והיא עשויה לחפש הזדמנויות להעניש אותן בעתיד.
ליאן ולילית ידעו שהן צריכות להיזהר, ללכת על ביצים ולוודא שלא יתפסו שוב. אך הן גם ידעו שהן לא לבד. הן מצאו חבר חדש, חתול אמיץ ומסתורי, שהציל אותן פעם אחת, וייתכן שיציל אותן שוב בעתיד.
הן ידעו שיהיו עוד אתגרים בדרך, עוד מבחנים קשים ועוד עימותים עם גברת פרינטלה. אך הן היו מוכנות להתמודד איתם יחד, חזקות יותר, נחושות יותר, וחברות מתמיד.
המורה, גברת פרינטלה, פתחה את פיה והחלה להסביר על נושא מסובך שקרה בעבר, בשנת 2023. עיניה של ליאן נעו מצד לצד בחוסר עניין. נושאים היסטוריים מעולם לא עניינו אותה במיוחד, והיא העדיפה לחלום בהקיץ על הרפתקאותיה עם החתול החדש שלה.
"למה אנשים נמשכים לזה?" חשבה לעצמה ליאן. "זה כל כך משעמם."
לפתע, עיניה נתפסו בחתול. הוא ישב על אדן החלון, עיניו הירוקות בוהקות בשמש, וזנבו מתנודד מצד לצד בקצב אחיד. הוא הביט בליאן במבט חודר, כאילו רצה להגיד לה משהו.
ליאן הרגישה קשר מיוחד לחתול הזה. מאז שהציל אותה מגברת פרינטלה, היא הרגישה כאילו הוא שומר עליה, מגן עליה מפני כל צרה.
היא ידעה שהיא לא יכולה להתעלם ממנו. היא קמה בשקט מכיסאה, התגנבה אל החלון ופתחה אותו. החתול קפץ פנימה בזריזות, כאילו חיכה לה כל הזמן.
ליאן ליטפה את פרוותו הרכה ולחשה לו, "מה קרה, חתול קטן? מה רצית להגיד לי?"
החתול יילל בקול רך, כאילו עונה לה. ליאן לא הבינה את המילים, אך היא הרגישה את המסר. החתול היה מודאג ממנה, רצה להזהיר אותה מפני משהו.
"מה קרה?" לחשה שוב ליאן, "למה אתה כל כך מודאג?"
החתול יילל שוב, הפעם בקול חזק יותר. הוא הסתובב ורץ אל עבר הדלת, כאילו רצה להוביל את ליאן למקום מסוים.
ליאן ידעה שהיא חייבת לעקוב אחריו. ולמזלה, נשמע הצלצול להפסקה. החתול הזה היה שומר נאמן, והיא לא הייתה מתעלמת מאזהרותיו.
היא יצאה מהכיתה בחשאי, החתול מוביל אותה דרך מסדרונות בית הספר הריקים. היא לא ידעה לאן הוא לוקח אותה, אך היא ידעה שהיא סומכת עליו.
החתול עצר מול דלת סגורה בקצה המסדרון. הוא יילל שוב, כאילו מורה לה לפתוח אותה.
ליאן ידעה שזה מוזר. למה החתול רוצה שהיא תפתח דלת סגורה? אך היא לא יכלה להתנגד לו. היא ידעה שהוא לא יוביל אותה למקום רע.
היא פתחה את הדלת בזהירות, עיניה פקוחות לרווחה. מול עיניה התגלה חדר קטן ומסתורי, מלא ספרים עתיקים ואבק.
במרכז החדר, על שולחן עץ גדול, מונח ספר עתיק פתוח. החתול קפץ על השולחן ונגע באפו בעמוד מסוים בספר. ליאן ניגשה אל השולחן והביטה בספר. עמודים צהובים מיושנים התגלו לפניה, מלאים במילים וציורים מוזרים.
היא לא הבינה את מה שכתוב בספר, אך היא הרגישה תחושת סקרנות עזה. כאילו הספר הזה הכיל סוד חשוב, סוד שיכול לשנות את חייה.
ליאן ידעה שהיא חייבת לקרוא את הספר, להבין את משמעותו. אך היא ידעה גם שזה יהיה מסוכן.
היא ידעה שההנהלה לא תרצה שהיא תגלה את הסוד הזה.
אך ליאן לא יכלה לסגת. היא ידעה שהיא חייבת לקחת סיכון, לגלות את האמת, לא משנה מה העלות תהיה.מחשבותיה של ליאן נקטעו בפתאומיות על ידי קול רך: "מה את עושה?"
לילית התקרבה אליה בצעדים קטנים, צמותיה הארוכות מתנופפות מצד לצד עם כל תנועה. עיניה הבחינו בספר העתיק, והיא נרתעה לאחור בפחד. "איפה מצאת את הספר הזה?!" שאלה בקול רועד.
ליאן הביטה בה, מבולבלת. "החתול הוביל אותי לכאן," הסבירה בקול נמוך. "הוא רצה שאקרא את הספר."
לילית ניגשה אל השולחן בזהירות והביטה בספר. עיניה נעו מעל העמודים הצהובים, מלאים במילים וציורים מוזרים. היא הרגישה תחושת אימה קרה חולפת בעורפה.
"הספר הזה מסוכן," לחשה לילית. "אסור לנו לקרוא אותו. ההנהלה תכעס מאוד אם תגלה, במיוחד אם את בחדר של רמה שלושים."
ליאן ידעה שלילית צודקת. ההנהלה הייתה ידועה בקשיחותה, והיא לא הייתה מהססת להעניש אותן אם יגלו שהן גילו את הספר הסודי.
אך ליאן לא יכלה להתעלם מהסקרנות שהתעוררה בה. היא הרגישה כאילו הספר הזה הכיל סודות עתיקים, סודות שיכולים לשנות את גורלה.
"אולי אנחנו צריכות לקרוא אותו רק קצת," הציעה ליאן בקול לחש. "רק כדי לדעת מה כתוב בו. ואז נחביא אותו שוב, וגברת פרינטלה לעולם לא תדע."
לילית היססה. היא ידעה שזה רעיון רע.
"בסדר," לחשה לבסוף. "אבל רק קצת. ואם נרגיש שמשהו לא בסדר, מיד נעצור."
ליאן חייכה בהקלה. היא ידעה שלילית תמיד תהיה לצידה, לא משנה מה יקרה.
יחד, הן התיישבו על כיסאות קטנים ליד השולחן ופתחו את הספר העתיק. אור השמש החיוור חדר דרך החלון, האיר את העמודים הצהובים והציורים המסתוריים.
ליאן ולילית החלו לקרוא, עיניהן נעצמות על המילים העתיקות. הן לא הבינו את כל מה שכתוב, אך הן הרגישו שהספר הזה מספר סיפור מרתק, סיפור על עבר אפל ועל כוחות קסומים.
ככל שהן קראו, כך הן הרגישו שהן שוקעות עמוק יותר בתוך עולם אחר, עולם מלא סודות וסכנות.
פתאום, הן שמעו צעדים מתקרבים במסדרון. ליאן ולילית קפאו במקומן, פחד אחז בליבן.
"מישהו מגיע!" לחשה לילית בפחד. "מה נעשה עכשיו?!"
ליאן לא ידעה מה לעשות. היא ידעה שמי שזה לא יהיה, אם יגלה אותן קוראות את הספר הסודי, זה לא יסתיים טוב.
אך לפתע, הן שמעו יללה רכה. החתול הופיע על אדן החלון, עיניו הירוקות בוהקות באור השמש.
הוא קפץ פנימה, רץ אל השולחן ונגע באפו בעמוד מסוים בספר.
ליאן ולילית הביטו בו, מבולבלות. מה הוא רצה להגיד להן?
החתול יילל שוב, הפעם בקול חזק יותר. הוא הסתובב ורץ אל הדלת, כאילו רצה להוביל אותן למקום מסוים.
ליאן ידעה שהיא חייבת לעקוב אחריו. החתול הזה היה שומר נאמן, והיא לא יכלה להתעלם מאזהרותיו.
היא ולילית יצאו מהחדר החשוך ועקבו אחרי החתול דרך מסדרונות בית הספר. הן לא ידעו לאן הוא לוקח אותן, אך הן ידעו שהן חייבות לסמוך עליו.
החתול עצר מול דלת סגורה.
---
סוף פרק 2 |
|
נסיכה7529
