|
סיפור לכתב אורח / מילה ששינת הכל
|
היום |
היי חבריםשליייי:)
אז זה סיפור שכתבתי לפני שנים אז אל תתיחסו!(:
אז לעלעל פשוט תקראו זה סיפור נצחחח^•^
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נויה תמיד הרגישה כמו סימן שאלה מהלך. היא לא הייתה בטוחה מי היא, מה היא רוצה, או איך אמורים להתנהג כדי להיות "בדיוק כמו שצריך". בכיתה, היא לא הרימה ידיים. בהפסקות, היא הייתה צמודה לקיר, עם ספר פתוח או אוזניות באוזניים. לא בגלל שהיא לא רצתה לדבר, אלא כי פחדה לומר את הדבר הלא נכון.
היא לא הייתה מהבנות שנבחרות ראשונות למשחקי קלאס או מתאמנות למרוץ הצבי. להפך – בכל שנה מחדש, כשהמרוץ השנתי הגיע, היא הייתה זו שתמיד התנדבה להיות אחראית על חלוקת מים או צילום תמונות, רק לא לרוץ.
והיא יכלה לחיות ככה – בשקט, בצד – גם אם קרה משהו פשוט, קטן, ואולי בגלל זה כל כך משמעותי.
יום רביעי אחד, המורה לעברית, נטע, נכנסה לכיתה עם חיוך מסתורי בעיניים. "היום," היא אמרה, "אני לא הולכת ללמד אתכם על פועל ושם עצם. היום אני מבקשת מכל אחד לכתוב טקסט קצר על מילה אחת. מילה אחת בלבד – אבל שהיא תשנה הכול. תבחרו מילה שיש לה משמעות אמיתית עבורכם, כזאת שגרמה לכם לחשוב אחרת, להרגיש אחרת, לפעול אחרת."
הכיתה געשה. חלק גלגלו עיניים, אחרים התחילו לרשום רעיונות – "אהבה", "שלום", "כאב", "תקווה".
אבל נויה ישבה ובהתה בדף הלבן.
היא חשבה על כל הפעמים בהן רצתה לדבר – ולא דיברה. על הפעמים בהן הרגישה בודדה – ולא העזה לספר. ואז על רגע אחד, שנשמר בזיכרון שלה כמו תמונה חדה מדי: היום ההוא בכיתה ז', כשנפלה במסדרון עם כל הספרים בידיים, והכול עפו, והיא נשארה שם, אדומה מבושה, עד שלמישהי מהבנות מהכיתה היה אכפת. רותם. היא התכופפה, עזרה לה להרים את הספרים, וחייכה אליה.
"אני רואה אותך," היא אמרה.
שום דבר מיוחד. רק שלוש מילים. אבל עבור נויה – זו הייתה הפעם הראשונה שמישהי ראתה אותה באמת. לא כילדה השקטה. לא כזאת ש"חיה בסרט", אלא פשוט – בת אדם.
והיא ידעה: זו המילה שלה. "רואה".
היא התחילה לכתוב. היד רעדה, אבל המילים יצאו בבהירות מפתיעה.
"יש מילה אחת ששינתה לי את הכול. מילה אחת שגרמה לי להרגיש – בפעם הראשונה – שאני קיימת. שווה. לא שקופה. לא טעות. המילה הייתה 'רואה'. מישהי ראתה אותי כשנפלתי, לא רק פיזית אלא גם בפנים. היא לא שאלה, לא ניחמה. רק אמרה: 'אני רואה אותך'. וזה הספיק. באותו רגע נולד בי משהו. אמון. כוח. אולי אפילו קול."
היא סיימה לכתוב והגישה את הדף בשקט, בלי לצפות לדבר. אבל המורה נטע – היא שמה לב. לא רק לטקסט, אלא גם למה שבין השורות.
שבוע אחרי זה, בטקס סיום מרוץ הצבי, כשהמנצחים כבר קיבלו מדליות וההורים מחאו כפיים, המורה ביקשה את המיקרופון.
"יש רגעים שמרוץ הוא לא רק דבר פיזי," אמרה. "לפעמים, מרוץ הוא מה שקורה בלב, בראש, בתעוזה. היום אני רוצה להקריא טקסט שכתבה מישהי מהכיתה. לא נציין שם – רק נשמע את הלב שלה."
וכך, מול כל בית הספר, הוקראה הכתיבה של נויה.
היה שקט עמוק. ואז מחיאות כפיים. אבל יותר מהכול – המבטים. מבטים חדשים. מכבדים. סקרניים. כאלו שאמרו: אנחנו רואים אותך.
רותם ניגשה אליה באותו ערב ואמרה: "אני זוכרת את הרגע ההוא. לא ידעתי שזה ישפיע ככה."
ונויה חייכה. חיוך אמיתי. כי היא הבינה – מילה אחת, אם היא באה מהלב, יכולה לשנות חיים שלמים.
חודש לאחר מכן, נויה קיבלה טלפון מהמורה נטע: "שלחתי את הטקסט שלך לתחרות כתיבה. הם רוצים שתבואי לקרוא אותו בעצמך בטקס הסיום."
היא פחדה. התלבטה. אבל הלב שלה אמר – לכי.
כשהיא עמדה על הבמה, מולה אורות ונוכחים, עם דף מקומט ביד ורעד קל בברכיים, היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה:
"אני לא רצה מהר. לא קופצת גבוה. אבל יש לי מילים. והן מספיקות."
וכשהיא סיימה, העולם מחא כפיים.
אבל נויה ידעה – האמת לא הייתה במחיאות. היא הייתה ברגע ההוא, שבו היא הרימה מבט, וראתה את עצמה. סוף-סוף.
כשנויה ירדה מהבמה, הידיים שלה עוד רעדו, אבל בלב הייתה שלווה חדשה. משהו בה השתנה. אולי לא לגמרי — היא עדיין הייתה נויה, השקטה, זו שיושבת בצד — אבל הפעם, היא הייתה שם לא כי פחדה, אלא כי בחרה. והיא ידעה: מישהו ראה אותה. הקהל ראה. ובעיקר, היא ראתה את עצמה.
שירה, הבת שתמיד ישבה שורה לפניה, זו שלעולם לא אמרה לה אפילו שלום, שלחה לה הודעה: "היי… נויה? זה היה ממש חזק. מה שכתבת. את כותבת עוד? אולי... נוכל לשבת ביחד פעם?"
משפט פשוט. אבל עבור נויה, הוא היה כמו אור קטן שנדלק במסדרון ישן. אולי לראשונה, נפתחה דלת.
היא התחילה לכתוב יותר. לא רק שירים קצרים ביומן, אלא סיפורים. מחשבות. מכתבים לעצמה. כל פעם שהתחשק לה להיעלם – היא כתבה. כל פעם שכעסה על עצמה – היא כתבה. וכשלא מצאה מילים? היא קראה את המילה ההיא שוב: רואה.
המילה הזו הפכה לסימן שלה. בכל מקום אליו הלכה – היא חיפשה אנשים שרואים, ויותר מזה – היא ניסתה בעצמה לראות. את אלה שמתביישים להרים עיניים, את אלה שיושבים לבד באוטובוס. היא הייתה שולחת מבט שקט, חיוך קטן, לפעמים אפילו פתק. פעם אחת היא שמה פתק בספר בספרייה: "אם הגעת עד כאן – סימן שאת לא לבד."
כמה חודשים אחר כך, מישהו כתבה על הדף באותו ספר: "תודה. הייתי צריכה לשמוע את זה."
ובינתיים, היא המשיכה לגדול. לא בגובה, אולי, אבל בלב. בביטחון. היא החלה להעביר סדנאות כתיבה בבית הספר. ואז בבית ספר אחר. אחר כך, הוזמנה להרצות לנערות בכפר נוער. והיא תמיד התחילה באותו משפט:
"פעם אחת, מישהי אמרה לי: אני רואה אותך. ולא ידעתי כמה זה חשוב – עד ששמעתי את זה באמת."
בסוף כיתה י"ב, היא זכתה בפרס כתיבה ארצי. היא עמדה מול אולם ענק, הפעם בתיאטרון ירושלים, עם עשרות אנשי תרבות, מחנכים, סופרים. מישהו מהקהל קם ושאל: "איך ילדה בת 17 כותבת כמו מי שעברה חיים שלמים?"
והיא חייכה, ואמרה: "אולי כי לפעמים מי ששותק – שומע הכי חזק. ומי שמרגיש שקוף, רואה הכי טוב."
וכשכולם מחאו כפיים, היא לא הרגישה גדולה או חשובה – רק אמתית. כמו מישהי שמצאה סוף סוף את הדרך שלה בעולם, דרך מילה אחת. דרך מבט. דרך לב פתוח.
והמילה הזאת? היא כבר לא הייתה רק שלה.
היא לימדה אחרים להשתמש בה. להגיד אותה כשצריך, אפילו בלחישה. כי לפעמים, כל מה שצריך כדי להציל מישהו – זה לא עצה, לא פתרון, אלא פשוט להיות שם. לראות. באמת.
כשהיא סיימה את התיכון, היא פתחה בלוג קטן בשם: "רואה אותך". היא לא ציפתה שיקרה איתו משהו, אבל בתוך שנה – עשרות אלפים קראו אותו. סיפרו לה על הפעם הראשונה שמישהו ראה אותם, על הפעם היחידה שבה העזו לכתוב, על הרגע שבו הם הרגישו שייכים.
ולא משנה לאן הגיעה – היא תמיד נשאה איתה את אותה מחברת ראשונה. ההיא מהמורה נטע. עם הדף המקומט, הכתם הקטן של התה, והשורה שהתחילה הכול.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אהבתםםם?
מקווה לכתב אורח, בעבייי |
|
