|
מתוקית בחלל
|
06/06/2015 |
פרק 1:
שלום, אני מתוקית. אני רוצה לספר לכם סיפור מעניין מאוד. יום בהיר אחד, קמתי בביתי במיקמק. מיד נזכרתי: באותו היום מדעני מיקמק משגרים חללית לחלל! קמתי במהירות ממיטתי ונסעתי במכונית הכחולה שלי לתחנת החלל. התקשיתי למצוא חנייה באזור, ועוד מעט השיגור מתחיל! מצאתי חנייה ורצתי לתחנת החלל, למזלי הגעתי 10 דקות לפני תחילת השיגור. הבטתי בחללית, היא הייתה גדולה ולבנה. מאוד התפעלתי ממנה.
פרק 2:
ראיתי שהמדענים עסוקים בהכנות. החלטתי להביט בחללית מקרוב. ראיתי שהמאבטחים מרשים למיקמקים לשבת על המדרגה הראשונה של החללית. התיישבתי גם אני וצילמתי תמונות. אחרי 5 דקות, החללית התחילה להיסגר. "הצילו!" צעקתי. אך אף אחד לא שמע אותי! רציתי לקפוץ ולהינצל, אך מגובה כזה, מי יודע מה יקרה לי בזמן הקפיצה... החללית נסגרה והמריאה. שמעתי קולות של מיקמקים צוהלים. הבנתי שאני טסה לחלל...
פרק 3: מיהרתי למצוא חליפת חלל. לבשתי במהירות חליפת חלל כתומה, והתיישבתי בלחץ על הכיסא הבודד בחללית. החללית טסה במהירות, ואני ניסיתי למצוא מכשיר תקשורת כדי לתקשר עם המדענים שמפקחים על החללית. בדרכי ראיתי כוכבי לכת מדהימים, עם מכתשים, צבעים מרהיבים ועוד המון דברים יפים. החלטתי לצלם הכל. כעבור שעה וחצי החללית נעצרה. הבטתי החוצה בחשש ולא האמנתי למראה עיני.
החללית הגיעה לכוכב המינימיקים!
פרק 4:
צילמתי מחלון החללית ממש הכל! את המכתשים, הלבות הזורמות בחלקים קטנים, ואפילו... אפילו ראיתי מינימיקים! החלטתי מיד שאני יוצאת לראות מקרוב. מצאתי קסדה של מיקסטרונאות, ופתחתי בחשש את דלת החללית. הדלת נפתחה באטיות. יצאתי לאט לאט לכוכב המינימיקים.
פרק 5:
בהתחלה פחדתי. לרגע אחד חשבתי על זה שאני צריכה לחזור הביתה. "אוי לא!" אמרתי לעצמי. "איך אחזור הביתה?!" החלטתי להפסיק לחשוב על זה כרגע. טיילתי בכוכב לפחות עשרים דקות, ואז, כשעמדתי לחזור לחללית, שמעתי קולות משונים. הסתובבתי, וראיתי מאחורי שני מינימיקים קטנים.
פרק 6:
"איך קוראים לכם?" שאלתי. ואז נזכרתי שמינימיקים לא מדברים. אבל להפתעתי הם כן ידעו לכתוב! המינימיק כתב ששמו אלביס, והמינימיקית כתבה ששמה פנסי. אבל לא אלביס ופנסי של זואי ואלכסיס, הם היו נראים שונה. אלביס היה כתום, בעל עיניים גדולות, ועל ראשו התבדרה רעמה צהובה, וזנבו היה צהוב גם כן. פנסי הייתה סגולה, עם אף ורוד וזנב אדום. בשערה האדום היה קשור סרט לבן.
החלטתי שאני לא יכולה להשאיר תינוקות מינימיקים קטנים ללא אמא (הם כתבו על האדמה שהוריהם נעלמו), לבדם. לקחתי את שניהם לחללית.
פרק 7:
"תוכלו לעזור לי למצוא תקשורת?" שאלתי את אלביס ופנסי. הם עופפו במהירות בחללית, עד שנעצרו מול כפתור אדום גדול, ומעליו טלוויזיה קטנה. "תודה רבה!" חייכתי לשניהם וחיבקתי אותם. לחצתי על הכפתור, וחיכיתי. אחרי חצי דקה, מדען מיקמק בעל זקן ושיער אפורים, ומשקפיים גדולים, הופיע על הצג. "מה זה?!" הוא שאל בתדהמה. "יש מיקמקית על החללית? ושני מינימיקים?!"
פרק 8:
הנהנתי אליו. ספרתי לו במהירות איך
החללית המריאה כשהייתי על המדרגה שלה, איך הגעתי לכוכב המינימיקים ואיך מצאתי שני תינוקות מינימיקים קטנים ולקחתי אותם איתי. המדען הנהנן, ואמר: "בסדר, אחזור אליך בעוד דקה או שתיים. אחרי דקה וחצי, הוא הופיע שוב על המסך, ואמר: "הודעתי לכל סוכנות המיקחלל, תתכונני, את חוזרת למיקמק". הוא סיים, והחללית הופעלה שוב. סגרתי את הדלת, ואמרתי לאלביס ולפנסי: "חוזרים הביתה".
פרק 9:
אחרי שעה וחצי החללית נחתה בתחנת החלל. יצאתי ממנה ובידי אלביס ופנסי. "הבאתי לכאן מינימיקים חדשים!" אמרתי. כולם הריעו וצעקו: "מתוקית! מתוקית! מתוקית!" סוכנות החלל התנצלה מקרב לב על מה שקרה. היא הביאה לי במתנה מיקמלונות לאלביס ולפנסי. ומאז אני מגדלת את שניהם אצלי בבית, והכל חזר לקדמותו. |
|
