קהילה - סיפורים ושירים
היפה218
5
48

המסע לכוכב המינימיקים 31/07/2015

פרק ראשון- מי זה?
זה היה יום שישי רגיל לגמרי. קבעתי להיפגש עם חברתי מאיה במיקפה סתם לדבר ולקשקש. לבשתי חולצה שחורה עם נקודות לבנות וחצאית ורודה. קלעתי צמה בשערי ונפרדתי מאימא. יצאתי לדרכי שברקע אני שומעת את אימא צועקת "תיזהרי! את לא יודעת את מי את יכולה לפגוש שם!" הנהנתי בראשי והמשכתי בדרכי לבית הקפה. זה היה יום יפה למדי. השמיים היו בוהקים ואף לא ענן אחד הסתיר את הנוף. הציפורים צייצו כאילו זה היה במיוחד לכבודי. הגעתי לבית הקפה. הרגשתי נגיעה קלה בכתפי. הייתי בטוחה שזו מאיה! הסתובבתי כשחיוך גדול מרוח על פני אך זאת לא הייתה מאיה. מי זה? חשבתי לעצמי. למה הוא פנה דווקא אלי?

פרק שני- מחשבות.
הוא סימן לי לבוא אחריו. אני לא יודעת למה הסכמתי אבל הרגשתי שאני פשוט חייבת לבוא אחריו, להבין למה הוא בא אליי ולא אל מישהו אחר? כל הדרך הדהדו בי המחשבות אולי הוא מסוכן? אולי לא כדאי לי להמשיך ללכת אחריו... הייתי בטוחה שעליי לברוח משם אבל הרגליים המשיכו ללכת, כאילו לא אני שלטתי בהם. הוא היה נראה מוזר. הוא לבש בבגדים שחורים כאילו היה שייך לאיזשהו ארגון סודי. שיערו היה אסוף לקוקו נמוך שהגיע כמעט עד הכתפיים ועל עיניו עטה משקפי שמש שחורים. כל הדרך הוא שתק. אחרי רבע שעה הליכה שהרגישה כמו נצח הגענו למקום מוזר, כשלפתע יצא מתוך המעלית מישהו שהיה מאוד דומה לאיש הראשון.

פרק שלישי- מה זה המקום העצום הזה??
הם הובילו אותי למעלית והקישו קוד כלשהו ואז המעלית ירדה במהירות אדירה! כל הדרך למטה עצמתי את עיני מחשש שנתרסק. כשהמעלית עצרה הסרתי לאט את הידיים וראיתי משהו מדהים! זה היה מקום עצום עם המון מחשבים ורובוטים, כל מיני מסכים ענקיים והמון אבל המון מינימקים. כל מינימק היה שונה מהשני. ראיתי מינימק רק פעם אחת בחיים שלי וזה היה מדהים לראות כל כך הרבה בבת אחת! מינימק אחד ניגש אלי והסתכל עלי בעיניים גדולות ועצובות. הוא היה סגול עם כתמים ורודים. לא יכולתי להתעלם ממנו אז לקחתי אותו איתי בזמן שהאנשים הורו לי ללכת אחריהם.

פרק רביעי- המשימה
הגענו לחדר קטן יחסית עם שולחן ומאחוריו כיסא משרדי גדול מעור. הכיסא היה מסובב והאנשים התיישבו בכיסאות הקטנים שהיו בצידו השני של השולחן. המינימק שהיה חבוק בין זרועותיי התפתל קצת ואז קפץ מידי וחזר לשאר המינימקים. היססתי מעט אבל לבסוף התיישבתי בכיסא השלישי בין שני האנשים המוזרים. לפתע הסתובב הכיסא ועליו היה איש די שמן. הוא היה לבוש בבגדים יקרים. חולצה לבנה מכופתרת ועניבה שחורה עליה. הקרחת שלו הייתה כל כך מבריקה שיכולתי לראות את ההשתקפות שלי בה. האנשים המוזרים שישבו בשני צדדי נעמדו והצדיעו. האיש השמן הנהן בראשו ואז הם יצאו מהחדר. הדלת נטרקה בחוזקה. האיש על הכיסא הגדול פתח את פיו ואמר בקול עבה "יש לי משימה בשבילך." הוא הנמיך את קולו "במיוחד בשבילך".

פרק חמישי- זה לא בשבילי
"אני לא בנויה לדברים כאלה" אמרתי בקול ביישני. "אני לא אחת של משימות סודיות וכדומה". האיש קם והציץ דרך החלון הקטן שהיה ליד הדלת. אני חושבת שהוא בדק שאין שם אף אחד. "עוד לא שמעת את המשימה" הוא אמר תוך כדי שחזר למקומו. התכוונתי לענות לו אך הוא המשיך בדבריו. "אני סוכן חשאי." הוא אמר "האנשים פה בטוחים שאני עובד איתם אבל אני עובד נגדם. אני שייך לארגון להצלת המינימקים אך כמו שאת רואה כמעט כולם פה. האנשים שעובדים פה אוספים את כולם וכשהם יסיימו עם זה הם ישמידו אותם!". באמת לא ראיתי המון מינימקים בחיי חשבתי לעצמי. אולי האיש דובר אמת? ואם כן איך אני יכולה לעזור לו?

פרק שישי- הצלת המינימקים
"את בטח חושבת איך תוכלי לעזור לנו" הוא אמר כשחיוך הופיע על פניו. הנהנתי הראשי כשלפתע צלצל הטלפון שלי. זו הייתה מאיה. "שחכתי ממנה לגמרי!" אמרתי ונעמדתי כדי לצאת מהחדר. "חכי!" הוא אמר "את לא רוצה לשמוע את המשימה שלך?". נעצרתי לרגע וחשבתי מה יותר חשוב. הסתובבתי וחזרתי לשבת בכיסא. "המשימה שלך פשוטה מאוד." הוא אמר ונעמד "את בסך הכל צריכה לקחת מינימק אחד לביתך כדי שנוכל לעקב אותם. בזמן שהם יחפשו אותו אנחנו ננסה להבריח את כל המינימקים שפה למקום בטוח יותר." זה לא כל כך מסובך... חשבתי. "אם זה מה שיציל אותם אני מוכנה לעשות את זה." "מעולה." הוא פתח את הדלת. "תבחרי אחד וקחי אותו איתך. אבל נסי לעשות זאת בלי לגרור תשומת לב מיותרת." יצאתי ובחרתי את המינימק הסגול עם הנקודות הוורודות שניגש אלי מוקדם יותר. "זאת מרמלדה" הוא אמר ונופף לי לשלום.

פרק שביעי- מרמלדה מגיעה הביתה.
יצאתי מהמקום ועליתי במעלית כשמרמלדה מוסתרת היטב בתוך התיק שלי. רצתי הביתה וכשהגעתי לשם עליתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת. הוצאתי את מרמלדה והנחתי אותה על המיטה. "את חייבת להיות בשקט" לחשתי לה "אני הולכת להביא לך כמה דברים כדי שתרגישי פה טוב". רצתי מהר למטה, אספתי כמה ירקות ופירות, קופסת קרטון וכמה שמיכות מהחדר של אימא. חזרתי לחדרי כשכל הידיים שלי עמוסות בדברים בשביל מרמלדה. סידרתי את השמיכות בתוך הקופסא ושמתי את מרמלדה בפנים. "הינה קצת ירקות" אמרתי ושמתי לה את המזון שהבאתי בתוך הקופסא. מרמלדה חייכה והתחילה לזלול את כל האוכל. ליטפתי אותה ושכבתי על המיטה שלי כדי לעכל את כל מה שקרה פה ואז נרדמתי.

פרק שמיני- הריב עם מאיה
התעוררתי בבוקר בהרגשה מוזרה, שגורל המינימקים מוטל על כתפיי. הטלפון צלצל. ידעתי שזו מאיה אבל מאגר התירוצים שלי לכך שלא הגעתי אזל. לבסוף החלטתי לענות הרי אני יודעת בדיוק מה יקרה אם אני לא יענה. אנחנו נריב וכנראה שלעולם לא נשלים. עניתי לה כשגרוני חנוק מדמעות מפחד ממה שמאיה הולכת לומר לי עכשיו. היא התחילה לנאום לי על מהי חברות ועל זה שאם לא מגיעים מודיעים. היא אמרה שהיא חיכתה לי שעה שלמה. ידעתי שאני לא יכולה לספר לה מדוע לא הגעתי אז פשוט שתקתי. שתקתי ונתתי לה לשפוך את הכל. בסופו של דבר היא אמרה שאם אני לא מתכוונת לענות לה אין טעם להמשיך את השיחה וניתקה. הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון כשלא סיפרתי אז איכשהו יצאתי מהשיחה הזו עם חיוך ובהרגשה טובה.

פרק תשיעי- אחרי חודש
עבר חודש מאז שקיבלתי את מרמלדה וכמעט ושחכתי למה היא אצלי. החיים שלי המשיכו כרגיל. הלכתי לבית ספר, נפגשתי עם חברים, אבל לא עם מאיה. כי אני ומאיה לא דיברנו מאז שיחת הטלפון הזו. חזרתי הביתה אחרי יום ארוך בבית הספר. כשהגעתי הביתה הבחנתי בבן אדם זר. הוא עמד עם הגב אליי אז לא הבנתי מי זה. פחדתי להתקרב אך כנראה שהוא שמע את הצעדים שלי והסתובב. זה היה אותו האיש שישב על הכיסא הגדול ביום ההוא, אפילו לא ידעתי את שמו. אבן ענקית ירדה מהלב שלי ולקחתי נשימת רווחה. "עליי לדבר איתך, גורי" הוא אמר. "איך אתה יודע את שמי? הרי לא אמרתי לך אותו" אמרתי בקול מופתע. "היכנסי זה דחוף" הוא אמר בקול רם והצביע לכיוון הדלת.

פרק עשירי- סוף טוב הכל טוב.
התיישבתי על הספה והוא התיישב לידי. "הצלחנו" הוא אמר בקול שמח. הרגשתי שעיניי נפתחות והתחלתי לדמוע מרוב שמחה. "זה בזכותך" הוא המשיך "בלעדייך לא היינו מצליחים להבריח את כל המינימקים." הוא קם מהספה וחיבק אותי. אני חושבת שזה היה הרגע המאושר בחיי. לדעת שגורל המינימקים השתנה בזכותי והצלתי אותם. יצאתי החוצה לנשום קצת אוויר אבל בחוץ לדלת שלי חיכו המון אנשים שהריעו לכבודי. כנראה שהם שמעו על המקרה. פתאום ראיתי את מאיה מנסה לפלס דרך בין ההמון לכיווני. "בגלל זה לא היית באותו יום!" היא אמרה בקול חנוק "אני מצטערת על הכל! נוכל לשכוח שזה קרה בכלל ולהמשיך בחברות שלנו?" הייתי בעננים. "איך את וכולם יודעים על זה?" שאלתי אותה. "זה היה בחדשות!" היא אמרה "את גיבורה!" האמת שלא חשבתי שאני גיבורה כי אני בסך הכל שמרתי על מרמלדה. "אני אוכל לשמור אותה?" שאלתי את האיש הגדול "כן ברור!" הוא ענה והתחלתי לקפוץ מאושר. "דרך אגב" הוא המשיך "את צריכה לשכוח שפגשת אותי" ולפתע הוא נעלם. לא הבנתי מה קרה אבל זה לא כל כך עניין אותי כי באותו רגע הייתי הילדה הכי מאושרת בעולם!

הסוף :)
11
4
164


  הוספת תגובה
שם מיקמק
תגובה
 
 
03/09/2016   14:03 לולותי111  4
הסיפור הכי מהמם שקראתי במיקמק!
16/08/2016   13:31 היפה218  3
תודה
07/08/2015   18:05 נויושXZ  2
אחלה
02/08/2015   20:32 ninjini  1
יפה