קהילה - סיפורים ושירים
|
|
hahalol
|
0
|
|
|
|
|
|
השער הממקמק לעולם האחר 1
|
09/09/2015 |
עבר הרבה זמן מאז שאותו שער נפתח - טוב, לא כלכך הרבה זמן - השער שמעביר את כל המיקמקים לעולם האחר. העולם האחר נקרא כך מכיוון שאף מיקמק אינו חזר. השער נפתח בקרחת היער באופן קבוע. באמצע כל חודש, כאשר הירח המלא זוהר בצבעו הלבן והמהפנט, השער נפתח. מספר המיקמקים אשר יכולים להיכנס מעולם לא נודע. מכיוון שבכל פעם נכנס מספר שונה. אבל באמצע חודש ינואר, בחודש הראשון של השנה נכנסה מיקמקית אחת. רק היא. שמה היה מריה. מימקית יפהפיה ומדהימה. בעלת צבע גוף כתום בהיר,שיער ורוד פוקסיה זוהר וגלי וכמובן עיניים תכולות ובהירות, מבט אחד בעיניה ואפשר להתהפנט במהירות. טוב, בואו נכנס לסיפור.
"מיקמקים יקרים, היום זה יום השער הגדול! האנשים שיגיעו ראשונים יזכו להיכנס לשער ואולי יוכלו לגלות מה סודו!" קראו הרמקולים המפוזרים ברחבי עולם המיקמק. כל האנשים התכוננו קרוב לקרחת היער השמורה היטב, כדי לבוא ראשונים ולהיכנס. עברו השעות, והנה הוא הירח נמצא באמצע השמיים. השער נפתח. כל המיקמקים רצו במהירות מטורפת לעבר קרחת היער, אבל מריה עצרה אותם בעזרת מבטה. כן, היא האחת שבאה ראשונה. מריה ענדה על צווארה את שרשרת הרשות, וכך גם האחרים שבאו. עברה לה חצי שעה והנה באו שאר תושבי מיקמק. הבמה נפתחה והאורות המסנוורים התחילו לבהוק. מריה עלתה ראשונה, נו כמובן, למה ציפיתם? היא האחת שהגיעה ראשונה. כל המבטים הופנו אליה. שיערה הגלי התנפוף בזמן הליכותיה, שמלתה הכחולה הביאה לה מראה מדהים, וכך גם נעליה התכולות. מריה זכתה להגיד כמה מילים לפני שתכנס: "מיקמקים יקרים, אני היא מריה פיפלאס. אני מבטיחה לכולכם שאחזור במהרה, ואגלה לכם את סודות השער!" אמרו בטון גאה ומתנשא ונכנסה מיד, עם חיוך שטני על פניה שמודה על היופי שלה. מיד לאחר שנכנסה, השער נסגר...
בזמן שמריה החליקה כלפי מטה במגלשה ענקית ומדהימה, צבעונית ומסנוורת. מריה הגיעה תוך דקות ספורות הישר אל סוף המגלשה, והיא גילתה בפניה את עולם המיקמק הישן. הישן ביותר עוד לפני שהייתה קיימת, כשהכל היה בתי עץ מרובעים אשר מתפרקים במהירות. מריה התהלכה בצעדים חוששים בזמן שכל המבטים הופנו אליה, מאושרים ביותר "עוד אחת באה!" קרא מישהו מאושר. "הם באים אחד אחרי השני לעזור לנו! אנחנו עומדים לנצח!" קראה מישהי אחרת. מריה המבולבלת מצאה את עצמה מוקפת באנשים שונים. וכולם באו רק כדי לראות אותה...
עברו כמה ימים ומריה התרגלה לחיים הפשוטים. היא התרגלה לבגדים החומים-ירוקים המפורסמים, לריח הטבעי ולילדים המעצבנים שביקשו כל הזמן להיות איתה. - היי, ככה אתם התנהגתם לא? - אבל למרות זאת, מריה לא הבינה במה לעזור ואיך לנצח... וככה עברו ימים, ומריה עדיין לא מצאה מיקמקים מהעולם שלה. כל פעם שהיא ניסתה לשאול מישהו לגבי זה, ישר דעתו הוסחה אל משהו אחר. היא ניסתה לחקור ולחקור, אך לא יצא לה. המבטים והפנים היו אותו דבר, אפילו בזמן שהיא שאלה אף אחד לא הסתכל עליה. רק היא, בודדה הסתכלה על כולם במבט חושד.
"פססטט..." קול מוכר לחש לאוזנה. השעה הייתה חצות, כבר אמורים לישון עכשיו. מריה התהפכה לצד, אבל הקול המשיך ללחוש. "היי, מריה" הקול נעשה חזק יותר ומוכר יותר. קול נשי ומוכר. "היי, תתעוררי!" הקול צעק אל תוך אוזנה והיא קמה במהירות. "מי זה?" שאלה בגמגום ישנוני "עכשיו לילה... תן לישון." חזרה למיטתה "מריה, השער נפתח!" צעק הקול ומריה קפצה ממיטתה, שמלת הלילה הבלויה שלה התנופפה בקפיצה "השער... נפתח?" שאלה מבולבלת, מרוב החושך היא לא יכלה לראות אותו. צל שחור כמו האפלה נראה. "בדיוק, השער נפתח." התקרב המיקמק אל מריה, והיא יכלה לראות את השיער הבורדו והחולצה הורודה של המיקמק, זואי. "זואי?!" צרחה מבוהלת בזמן שזואי סתמה לה את הפה "ששש... את עוד תעירי מישהו!" לחשה זואי ואחזה בזרועה של מריה "האנשים פה נותנים לך לישון יום- יומיים ולאחר מכן מחביאים אותך במקום רחוק מעולם הזה. כדי שלא תוכלי לחזור ותצטרכי לנצח במלחמה נגד השער, בזמן שהם משקרים לך שזה כדור שחור אשר יוצר מערבולת בזמן." דיברה זואי בלחש ובמהירות "רגע רגע, אם זה לא עולם המיקמק הישן, אז מה זה? ואיך את יודעת את הכל? ואיך את יודעת את השם שלי?" זואי שתקה לרגע. זה היה נכון, מריה מעולם לא הכירה את זואי. רק ראתה תמונות שלה ושל שאר החבורה. אבל זואי הכירה את מריה... המיקמקית היפהפיה המפורסמת. מי לא יכיר בה? "איך לא אכיר מפורסמת כמוך? שהתנגדה למעצבים ודוגמנות? את נושא מהלך בכל פעם שאת יוצאת מביתך. עכשיו לגבי הידע שלי, הכל בעזרת סאני." אמרה זואי בקול צוחק וקרצה אל מריה, וכך שניהן התחילו לרוץ אל השער לפני שיסגר. זה היה מולד ירח, בעולם הזה השער נפתח כאשר הירח באמצע השמיים. אבל אי אפשר לדעת מתי השער יסגר ומה מהירות התזוזה של הירח בעולם הזה. צריך לזכור שהירח לא נראה, הרי זה מולד ירח.
אחרי ריצה שקטה ומהירה באזורים חשוכים למדיי, בסוף שניהן הגיעו. "רגע רגע, אבל לעולם המיקמק לא ידוע מה זה העולם הזה? איך סאני יודע ולא סיפר?" שאלה מריה מבולבלת מאוד. "ואיך נכנסת זואי? רק אני נכנסתי!" זואי עמדה בשקט שוב, והתחילה לצחקק ולאחר מכן לצחוק בקול רם. שריקה נשמעה וכל המקמקים סובבו את מריה, לזואי שמולה הייתה חולצה ורודה, אבל לא ג'ינס ולא חגורה. חולצה ומכנס בלוי, ולא היו לה עיניים תכולות. היו לה עיניים ירוקות ובהירות, כמו יער. "את לעולם לא תצאי מכאן, מריה." קולה של זואי השתנה למבוגר יותר, השער נקטן אט אט. "עכשיו כשאת יודעת את הסוד, אבל בכל זאת נפלת למלכודת את לא תצאי מכאן. מקמקים, תפסו אותה!" צעקה זואי המזויפת...
מריה המבוהלת והרועדת מפחד קפאה במקומה, ראשה חקר את כל המיקמקים שמסביבה, בגלל האש שהייתה בידיהם היא זיהתה את כל המיקמקים שהיא מכירה. והם כולם, הם כולם... "מהופנטים?" שאלה מריה את עצמה בשקט. היא ניסתה לחשוב על פיתרון, ניסתה לחשוב מה לעשות. המתח והלחץ גרם לפחד נוראי, היא נפלה על ברכיה והשפילה את ראשה, היא לא ידעה מה יהיה גורלה ומה תעשה. עכשיו כשהיא יודעת את הסוד, לא יעשו כלום חוץ מלזרוק אותה למקום רחוק מכאן, בלי דרך לחזור חזרה, בלי דרך למצוא את השער. דמעותיה הזוהרות זלגו מעיניה והרטיבו את האדמה. עד שמריה נזכרה במילותיה של זואי: "איך לא אכיר מפורסמת כמוך? שהתנגדה למעצבים ודוגמנות?". מריה נזכרה שהיא יפה, דוגמנים ומעצבים רצו לפרסם אותה. היא קמה על רגליה עם מבט רציני שהתרכך אט אט ונהפך לחיוך מהפנט עם עיניים נוצצות. היא הסתכלה לכל מיקמק בעיניים והצביעה עליו. כל אחד נפל לקסם שלה, לקסם המהפנט. בנים ובנות יחד, וכך היא החזירה כל מיקמק ומיקמק למצבו הקודם, למי שהוא היה באמת. כאשר מריה סיימה את הסיבוב והגיעה לזואי, היא הצביעה עליה והמבט נהפך לרציני שוב. עיניה זהרו בזעם ורציניות: "מי את?" שאלה בשקט בזמן ששאר המיקמקים מתפוגגים מקסמה. "אני? אני..." נפלה אותה זואי. "אני אנבת... המיקמקית הנעדרת..." הסיפור נשמע מוכר לאוזניה של מריה, זה היה תיק חקירה שנסגר. זה קרה כאשר השער הראשון נפתח. "אנבת... את... איך נכנסת לשער??" שאלה מריה מבולבלת. "לפני ששאר המיקמקים נכנסו מבולבלים לשער הראשון, היה אפשר להיכנס מאחורי השער. הוא היה פתוח משני צדדים. באותו הזמן לא חשבו על זה... ככה נכנסתי." אמרה והבינה אט אט שהיא מפסידה. "רגע, איך אנחנו היינו בשליטתך?!" צעק מישהו "כן, את לא מיקמקית אמיתית נכון?!" צעקה מישהי אחרת. וככה התחילו צעקות שונות שפגעו יותר ויותר באנבת. אבל היא בסופו של דבר סיפרה: "כאשר נכנסתי לא היה כאן אף אחד מלבד בתים ריקים. זה היה הזמן שבו המיקמקים התרחקו מקרחת היער בשל בעיות של חוסר מזון - כי זה עולם המיקמק הישן ביותר - הבנתי שאני לבד, במקום לא מוכר. בתור הנכנסת הראשונה הבנתי שקיבלתי כוח הפנוט כאשר הסתובבתי בין חיות שונות שבאו לכאן. לאחר שעברו חודשים הגיעו יותר ויותר מקמקים, ואז החלטתי לשנות את הזמן ולהביא אותו ליצירת עולם חדש, שבו אני שליטה. ככה זה קרה. עכשיו זה מובן?!" צעקה בקול שבור. זה נגע למריה, מריה ניסתה לחשוב אופטימי והתקרבה לאנבת" רצית ליצור עולם משל עצמך, נכון?" חייכה מריה, אנבת הרגישה דחיפה קלה בגבה, זאת הייתה הרגשה נפלאה, כאילו דוחפים אותה קדימה ונותנים לה עזרה אפילו שהיא לא התכוונה לעשות מה שמריה אמרה. "כן..." אמרה אנבת. "אם כך, נסלח לך! נכון?" הביטה מריה במיקמקים במבטה הקסום, והם אישרו בהנהון.
השאר התחיל להיקטן יותר ויותר. זה לקח יותר מדי זמן, השיחה והניצחון. "אוי לא, השער!" צעק אחד המיקמקים. מריה ואנבת הביטו במהרה בשער, ולאנבת עלה רעיון: "תקפצו מיד! אחד אחרי השני! בלי לעמוד יותר מדי זמן! אם מישהו מתעכב תדחפו אותו!" וכך היה, כל המיקמקים קפצו ונדחפו וחזרו באותה מגלשה חזרה. מריה ואנבת נשארו אחרונות, השער כמעט נסגר. היה מקום למישהי אחת... "אוי לא..." לחשה מריה מודאגת. "תכנסי את ותסבירי הכל. אני אחכה עד שיבואו לקראתי או עד שיהיה מולד ירח נוסף. אל תדאגי!" חייכה אנבת. "לא... תכנסי את!" אמרה מריה שבורה. אנבת הייתה יותר זמן ממריה, הגיעה הזמן שהיא תזכה לחיים רגילים.
"מריה, אני יודעת איך להסתדר. אל תדאגי!" אמרה אנבת מקנאה מעט. מריה חיפשה פיתרון, ומצאה אותו. היא תפסה בידה של אנבת וקפצה לשער ומשכה במהירות את אנבת איתה. אחרי שמריה נכנסה השער היה קטן מדי בשביל אנבת. מריה נראתה מבוהלת, מה היא תעשה? היא לא תתן לאנבת להישאר עוד יום במקום הזה, בעיקר כשהיא לבד. ראשה של אנבת נכנס, וכך גם השער נקטן. אנבת צעקה מכאב, השער נסגר עליה. "ת-תשחררי אותי מריה! זה בסדר אשאר פה!" מריה התנגדה ומשכה עוד את אנבת. למרות צרחותיה, למרות התנגדותה. וברגע האחרון, אנבת כולה נכנסה. פצועה מעט פה ושם, אבל נכנסה. אנבת לא האמינה למראה עיניה, היא נכנסה. אט אט הן התחילו להחליק כלפי מטה במגלשה הסגורה והאטומה מכל הכיוונים. עיניה של אנבת נצצו, כל הצבעים שהיא ממזמן לא ראתה היו מול עיניה. פניה נראו מודהמות ביותר, שמחות ומאושרות. דמעות זלגו מעיניה וחיוך רחב נמרח על פניה. היא שמחה, היא חוזרת לחיים הרגילים שלה.
בזמן שכל המיקמקים היו בהר הגעש וחיכו לשניהן, הם חקרו את האזור. הם הרבה זמן לא דרכו על אדמת עולם המיקמק הרגילה. וכך גם אנבת התחילה לחקור, לא משנה מה אמרו לה. כולם נראו כמו ילדים קטנים שרואים לראשונה צבעים.
עברו כמה ימים, בגלל שמריה החליטה לקחת את כולם בדרכים לא מוכרות, שלא יראו אותם. היא חיכתה ליום השער הבא...
והיום הזה בהחלט הגיע. לפני שנכנס המיקמק הראשון מריה התפרצה לבמה. כל המימקים נראו מבוהלים. "זאת מריה! זאת מריה!" התחילו לצעוק בכל מקום.
"מיקמקים יקרים!" חטפה מריה את המיקרופון והתחילה לדבר "השער מוביל לעולם המיקמק הישן, למקום שבו אבות אבותינו היו! לשם השער הוביל..." כאן מריה נעצרה לדבר. היה דבר אחד שהיא לא חשבה עליו, מאיפה השער?
המיקמקים שתקו וחיכו להמשך. מריה נאלצה לשקר... "והשער הוא משהו טבעי שלא ניתן לעצור. הוא יופיע שוב ושוב, רק אסור שמישהו יהיה שם. אם נפריע לאבות אבותינו ונכנס לחייהם, כך העתיד ישתנה בפתאומיות. דברים שהיו יעלמו, אנשים טובים יהיו אולי רעים. ספרים עתיקים ישתנו וככול הנראה גם כל העולם עצמו!" אמרה מריה מודאגת מעט, אבל המיקמקים האמינו לדבריה. "הידד לחזרתה של מריה! הידד! הידד!" מחאו כולם כפיים, ומריה נזכרה בחבריה. "וכעת, כדאי שתראו אנשים שלא ראיתם הרבה מאוד זמן." כל המיקמקים התחילו להיכנס, מאושרים ורועדים, וכך גם אנבת, לה הכי הרבה מחאו כפיים ויתגעגעו...
וכך נגמר הספר הראשון. מבלבל ומעורר שאלות. נכון? :) מה זה השער הזה אתם שואלים, נכון? את כל זה תגלו ב"שער הממקמק לעולם האחר 2"
אני מקווה שהספר יכנס לספרייה, בינתיים תהנו ;) |
|
|
|
|
52
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
