היו היו שתי מיקמקיות לאחת קראו ליאה ,ולשניה קראו יערה. ליאה ויערה היו החברות הכי טובות לנצח כך הן חשבו.... עד לכיתה ו בה הכל השתנה. ילדה בשם יובל באה לכיתה. יובל חיפשה חברות ממקמקות וחשבה לעצמה שערה וליאה בטח יתאימו לה בתור חברות. היא דיברה עם יערה והן קבעו להיפגש אחר הצהריים. יובל ויערה נהנו ביחד ולכן החליטו שיובל תישאר לישון אצל יערה. באותו הבוקר כרגיל, התקשרה יערה לשאול את ליאה אם לחכות לה שתרד כדי שיוכלו ללכת ברגל. ליאה ירדה וראתה את יערה ואת יובל. יובל לא מצאה חן בעיני ליאה ולכן ליאה היתה עם פרצוף חמוץ לאורך כל הדרך. אחר כך יערה שמה לב שליאה אינה מרוצה ממשהו ולכן לקחה אותה לשיחת חברות בצד. וכך התנהלה שיחתם: יערה: ההורי שלך רבו? ליאה: כל כך לא. יערה: נו תספרי לי מה קרה. ליאה : חשבתי שתביני בעצמך אבל אם את רוצה לשמוע את זה ממני אז בבקשה. פגעת בעומקי נשמתי. יערה: מה?! מה עשיתי לך? ליאה : קבענו שתבואי לישון אצלי כבר לפני שבוע. אבל לא ! את שחכת ממני ויובל הזאתי ישנה אצלך אפילו לא התקשרת איזה מן חברה את!?. יערה: אוי ליאוש סליחה אני לא התכוונתי שחכתי אני כל כך מצטערת .... ליאה: יובל מחכה לך לא? יערה ענתה לליאה : יובל יכולה לחכות את זו שפגועה ממני ואני חייבת לפתור את זה. אהה יש לי רעיון. מה דעתך על מסיבת פיג'מות בלי יובל כמו בימים הטובים של כיתה ה. אם את רוצה תבואי אליי בשעה חמש וחצי, נאכל חטיפים נזמין פיצה ונראה את הסרט האהוב עלינו לשור את הקרח. השעה הייתה חמש. יערה כבר שמה את החטיפים על השולחן הזמינה את הפיצה שהן אוהבות. והכינה את המיטה הנוספת בשביל ליאה. סוף סוף היא באה אומנם באיחור של עשר דקות ו – חמש שניות אבל היא הגיעה. היינו ערות עד שלוש לפנות בוקר . למחרת נשארנו בבית לא הלכנו לבית ספר מה כבר יש עוד חזרה למסיבת סיום?. מאז החברות של שתי המיקמקיות השתפרה
