|
מסע אל העבר- פרק 1
|
13/03/2016 |
תקציר: תהל ילדה בת 10 מצטרפת לכיתה ד' בבית ספר "מיקמק", היא לא יודעת בדיוק איך להסתדר בחיים חדשים, בית חדש, עיר חדשה... ויום אחד היא הלכה בפארק, התיישבה על הספסל ופתאום הספסל נהיה טובעני ועוד לפני שתהל הצליחה לברוח המערבולת שאבה אותה פנימה. תהל פקחה את עייניה ומצמצה כמה פעמים, וגילתה שזה אמיתי לגמרי, מערבולת עכשיו שאבה אותה לתוך משרד עבודה...
פרק 1- "כל ההתחלות קשות":
והנה זה בא, היום הגדול בו אני יצטרך עכשיו לעזוב את השגרה ואת החברים מבית הספר הקודם לעזוב את העיר ולנסות לשרוד את החיים האלה.
אמא אמרה לי כבר שזה לטובתי, וזה הזדמנות להכיר עוד חברים וחברות, היא נשמעה מתלהבת שהיא אמרה את זה, אבל אותי זה בכלל לא מרגש, להפך! אני לא יודעת עם אני בכלל אצליח להתקבל על ידי התלמידים, או בכלל למצוא חברות
כל המחשבות האלה מקיפות אותי בלי סוף והגיע עכשיו היום שבו החיים יענו לי על כל השאלות.
אבא אמר בקול חגיגי:"תהלי תתארגני מהר קדימה! לא תרצי לפספס את היום הגדול שלפניך"
כן ברור אני מתארגנת אמרתי אבל בלב רציתי כל כך לא לבוא לבית הספר וכל כך רציתי לפספס את היום "הגדול" כפי שאמא ואבא מכנים.
התלבשתי והתארגנתי וניסיתי למשוך את הזמן, אבל אמא ואבא לא ויתרו לי.
הייתי כבר מוכנה לגמרי, התפללתי בליבי שיהיה לי טוב ורק טוב!
אמא עזרה לי לשים את התיק החדש שלי על גבי ואבא שם לי את האוכל בתוכו.
תשמרי על עצמך! אמרה לי אמא ונישקה אותי על מיצחי.
אמרתי להם תודה ורצתי לעבר האוטובוס,
כשעליתי, ראיתי שכל המקומות תפוסים אבל כניראה שטעיתי, ילדה שנראתה לי בערך בגילי נופפה לי לשבת לידה, פחדתי קצת אבל איזה אפשרות כבר הייתה לי?
הלכתי לכיוון המקום הפנוי והתיישבתי.
שלום אמרה לי הילדה שישבה לידי
היי אמרתי בלחש מהביישנות שלי, כבר אני צריכה לשפר אותה, כי לדעתי זה לא הגיוני שאני יתקבל בכיתה ככה.
הילדה קטנה את מחשבותיי ומיד אמרה: אני עדן, ומה שמך?
"תהל" השבתי לה והפעם ניסיתי להישמע יותר חזק.
האוטובוס נעצר ליד בית הספר, ידעתי את זה מכיוון שניזכרתי שאבא רשם לי את שם בית הספר על פתק שהיה בכיס שלי.
כן כניראה זה המקום הזה אמרתי לעצמי בלב וירדתי מהאוטובוס. מעניין, השם "בית ספר מיקמק" נישמע לי מוכר.
צעדתי לעבר השער של בית הספר ושמתי לב שגם עדן הולכת לכיוון של בית הספר הזה, קיוויתי שהיא תהיה איתי באותה כיתה.
ניכנסתי לבית הספר, הוא נראה די מפואר יחסית לבית הספר הקודם.
והנה נשמע הצילצול. יש לי מזל שזכרתי שההורים שלי אמרו לי שאני נמצאת בכיתה ד'1, היה קל לזהות את הכיתה הזאת כי היא הייתה די בכניסה לבית הספר.
צעדתי בצעדים איטיים ורעדתי, אפילו השיניים שלי נקשו, שזה קורה לי רק כשקר מאוד וגם במקרי לחץ, אני חושבת שהפעם זה היה מלחץ בעיקר, היה די חם.
פיתאום ראיתי מולי בכניסה לכיתה אישה גבוהה עם מישקפיים ודפי עבודה.
את תהל? היא פנתה אלי. הנהנתי.
מצויין! היא אמרה, שלום תהל, אני מבינה שאת חדשה פה, ואת בכיתה שלי נכון?
הנהנתי שוב. מה יכולתי לומר לה?.
היא עזבה אותי ליד הדלת ושמעתי שהיא מדברת לתלמידים עלי כניראה.
שמעתי מהדלת את דבריה
היא ניכנסה לכיתה, וחיכתה לשקט ומיד אמרה:"תלמידים יקרים, מצטרפת אלינו תלמידה חדשה בשם תהל, ואני מצפה ממכם להתנהג אליה למופט!, זה ברור?
כל התלמידים ענו לה במקהלה כן, ומיד שמעתי כמה מהם מתלחששים, רעדתי במקומי והמורה הלכה למקום שבו הייתי ואמרה לי "בואי תיכנסי חמודה"
ניכנסתי יחד איתה והלב שלי פעם יותר ויותר, הייתי ממש לחוצה. הסתכלתי לכמה שניות על ההבעות פנים של התלמידים ופתאום המורה אמרה לי:"תהל שבי ליד עדן".
הסתכלתי על המקום הריק ליד הילדה בשם עדן ופתאום הבחנתי שזאת עדן שישבתי לידה ליד האוטובוס! שמחתי בליבי. לפחות חברה אחת מצאתי ואני יושבת לידה.
הרגעתי את עצמי קצת והבנתי את החומר הלימודי, הוא היה די קל.
אולי בכל זאת יהיה טוב?
ההמשך יבוא...
|
|
מוקדש
ל מיקמק1, מיהלי, יאנצי, AVIGEL, גנא1, תהילהXיפע, סוש12, אמיליXDX, וביא, נוני5059, אילונת47, חלומי2004. | |
|
|
