|
צ'יזבט- הערפד
|
20/05/2016 |
זה היה כשהייתי בת 5. ההורים שלי יצאו לאירוע, וברגע האחרון הבייביסיטר הבריזה להם. בלי שום ברירה הם השאירו אותי לבדי, קצת פחדתי... אתם יודעים, ילדה בגיל שלי בבית לבדה, בחושך ובלי השגחה. אז נעלתי את הדלת ליתר בטחון, ולקחתי את הפלאפון לידי כדי להתקשר לאמא אם יהיו בעיות. התרווחתי לי על הספה, פתחתי את הטלוויזיה והנחתי את היד על המשענת. ופתאום, לפתע, היד שקעה פנימה! נורא נבהלתי, אבל אז נזכרתי שזה בסך הכל החור המעצבן שבספה. נשמתי עמוק וניסיתי להרגיע את עצמי. התחלכתי למלמל לעצמי "שום דבר רע לא יכול לקרות... שום דבר רע לא יכול לקרות.. אמא ואבא תכף חוזרים.. זה רק ערב קצר אחד..." בזמן שאני צופה בטלוויזיה. ופתאום, הטלפון מצלצל. הרמתי את השפורפרת והקשבתי: "שלום חמודה, זאת אמא. אנחנו הגענו. הסוללה בטלפון שלי נגמרת עכשיו. אז אל תדאגי, לא נחזור מאוחר." והטלפון נדם. לא שמחתי במיוחד, אבל מה יש לעשות? התיישבתי על הספה והמשכתי לצפות בסרט. כעבור כמה דקות אני שומעת את צלצול הפלאפון שוב. עכשיו קצת נבהלתי, הרי אמא אמרה שנגמרה לה הסוללה, ושהיא לא יכולה להתקשר, אז מי זה יכול להיות? לאט ובזהירות הרמתי שוב את השפורפרת ושמעתי קול חורק באוזניי: "שלום... זה אני, הערפד! עוד שעה בדיוק אני בא אלייך!... " ישר לבי צנח, ורועדת מפחד שמטתי את הפלאפון ובהיתי בו לכמה שניות, ואז נרגעתי קצת. בלב הולם בדקתי שהדלת נעולה, סגרתי את כל החלונות, אטמתי את כל הפתחים, וחזרתי לספה, מקווה שאיכשהו דמיוני תיעתע בי וכל זה לא היה יותר מחלום מטופש. ניסיתי לחייג לאמא שלי, אך כפי שציפיתי, הגעתי למשיבון האלקטרוני. עכשיו כבר לא יכולתי להתרכז בסרט. התכרבלתי בשמיכת הפוך האהובה עליי, וניסיתי לשכוח מהקול המצמרר. ישבתי כך בשקט כמה דקות, וכנראה שנרדמתי. צלצולו המונוטוני של הטלפון קרע את הדממה, וליבי החל לדפוק במהירות. הרמתי את השפורפרת, מייחלת לשמוע את קולה המרגיע של אמי. אך לשווא. "זה אני, הערפד... בעוד חצי שעה אני אצלך!!!" זה כבר היה יותר מדי בשבילי. נשכבתי על הספה והתחלתי לבכות... מיררתי בבכי, כועסת על כולם. על הבייביסיטר החצופה, על הוריי שהשאירו אותי לבד, על עצמי. שאני כה קטנה ולא מסוגלת להגן על עצמי. ושוב, הטלפון מצלצל, ידעתי מה מצפה לי אם ארים את השפורפרת, אבל אולי בכל זאת אמא מתקשרת לדרוש בשלומי? עניתי לטלפון מלאת תקווה, אך שוב התבדיתי."שלום. זה אני, הערפד... עוד רבע שעה אני אצלך...התכונני!" התכונני? מה הערפד הארור הזה רוצה ממני? אולי זאת בכלל מתיחה? אבל זה לא הגיוני! הקול נשמע מפחיד כל כך... מצמרר וחורק... ובדחף טיפשי התחלתי לדחוף רהיטים אל הדלת. שולחן, כסאות, מגירות... לא ידעתי מה יעזור לי להתגונן מפני ערפד! אבל הייתי חייבת לחשוב שעשיתי משהו נגדו. עכשיו כבר הייתי משותקת מרוב פחד, לא יכולתי לזוז. בטח לא לעשות משהו נגד מה שעומד להתרחש. ולפתע, נשמעו דפיקה בדלת וצלצול טלפון בו-זמנית. אוטומטית הרמתי את הטלפון ושמעתי את אמי: "שלום מותק, זו אמא. אני מתקשרת מהטלפון של סבתא. אני לא יודעת אם שמת לב, אבל יש חור ענק בספה. שחכתי לומר לך, שהזמנתי את הרפד לתקן אותו. להתראות מותק!" (: וכך נגמר הסיפור.
|
|
מוקדש
לכל המיקמקים ,! | |
|
|
