|
סיפורה של אכזבה
|
15/07/2016 |
עוד יום עובר, גרוע כמו כל יום ויום. השמיים אפורים עם סיכוי גדול של גשם ללא קשת בענן, ככה נראים חיי. בכל בוקר אני מתחננת לה' שישלח לי סימן קטן, טיפת אור קטנה, אבל כרגיל, זה לא עוזר.
"ה' שונא אותי" אני אומרת לעצמי בכל בוקר. אני יוצאת לבית הספר ללא כל נימת שמחה, מתיישבת על יד השולחן שלי בשורה האחרונה בפינה ומחכה לחברה שלי נועה, הטוב היחיד בחיי.
"הי אכזבה," קראה חברה שלי בשמי. כן, זהו היה השם היחיד שעלה בראשם של ההורים שלי כאשר נולדתי, ואני לא אשנה אותו. לא פעם ולא פעמיים ניסתה נועה לשכנע אותי לשנות את השם בגיל 18, אך ללא כל הצלחה.
השבתי לה בקרירות "היי" קצר וקולע והיא ביררה את שלומי. "מה קרה?", היא שאלה בניסיון לנחם אותי, כפי שחברה טובה אמורה לעשות.
"כרגיל, הכל גרוע," אמרתי באנחה. הצלצול נשמע ובחנתי כיצד הילדים בכיתתי נכנסים לכיתה במרץ ושמחת חיים. "שמחה..." שקעתי בשקט בהרהורים, "מה זה בכלל?"
בעוד המורה נכנסת אחרי כל הילדים לכיתה ומתחילה ללמד, הבחנתי במבט קורץ של הילד הכי מגניב בכיתה, יובל. למרבה המזל נועה לא הבחינה בכך, ואפשר היה להתחיל בשיעור הכי משעמם- מדעים.
הקשבתי למורה ללא כל יכולת רצון כאשר בישרה בקולה הקר והאפל את המשפט "כולם להוציא מחברות". לא צייתתי לה, והמורה החלה לצרוח עליי. כאשר מצעקות היא עברה לאיומים, מיהרתי והוצאתי את המחברת השחורה שלי.
"ככה זה מורות," לחשה לי נועה באוזני. "אני יודעת," השבתי לה בשקט-בשקט כדי שהיא לא תעיר לי על דיבורים בזמן שיעור.
השיעור סוף סוף נגמר, והצלצול להפסקה נשמע. ההפסקות בבית הספר התיכון היו אחד הדברים הכי מסוכנים לילדות כמוני כי בהן קורים הדברים הכי משפילים, התעללויות על ידי מאי, המקובלת של השכבה.
נועה ואני החלטנו שנלך יחדיו לקפיטריה של בית הספר לקנות סנדוויץ' חביתה, המאכל האהוב עליי. "אוי..." אמרתי באנחה. התור היה כל כך ארוך, ויותר גרוע: מאי עמדה בין מאות הילדים שחיכו למוכר.
השתדלנו ככל שיותר לשמור על פרופיל נמוך, אך לבסוף היא זיהתה אותנו. "היי אכזבה," אמרה בקול מזלזל, ושתי חברותייה השפוטות חזרו אחריה.
"אכזבה, אכזבה? את איתי?" שאלה המורה בעודי מתעוררת לאט לאט מהחלום מהקיץ. "כן, מה הייתה השאלה?" שאלתי בטמטום ומגושמות רבה. "שאלתי אם את פה," חזרה ענבל על שאלתה בצחקוק קל, וצחקנו יחדיו.
"איך אני אוהבת כאשר את צוחקת," חייכה. פתאום יובל התקרב אלינו בעודו מנופף לחבריו הרבים. כאשר הוא נופף לי גם, השפלתי את מבטי. "היי אכזבה," הוא אמר כאשר רץ אליי במהירות. "היי," השבתי לו בביישנות.
"אני אשאיר אתכם לבד," אמרה ענבל בחיוך ויצאה מהחדר.
"מה את מחפשת על הרצפה, יהלומים?" הוא צחק צחקוק קל. הרמתי את מבטי, והשבתי לו בציניות: "כן, למה?". "כי חשבתי אם תרצי... תרצי לצאת איתי לשתות משהו בקפיטריה?" הוא שאל בחיוך ביישן.
כאשר תשע המילים הללו יצאו מפיו, הסמקתי רבות וכמה שניות של שמחה השתלטו עליי. הן עברו כאשר נזכרתי שיש לו חברה. "אבל יש לך חברה, מה תגיד לה?" שאלתי באכזבה, כמו השם שלי.
"תשאירי לי את עניין מאי," חייך יובל, "אז את מסכימה?". "כן, כן אני מסכימה!" לא האמנתי שזה לא חלום, שיובל באמת הציע לי חברות! טוב טכנית הוא לא, אבל הוא הזמין אותי לצאת! זה כבר משהו.
פתאום הרגשתי שהשולחן עליו ישבנו, רועד ומשמיע רעש. "אתה מרגיש את זה?" שאלתי את יובל בתקווה שאני לא אצא משוגעת. "כן, אולי מישהו מקשיב לנו מתחת לשולחן, בואי נבדוק," הוא אמר ברוח מפקד.
"מאי?!" שאלנו יחד בקול אחד. |
|
