|
לוחמת דרקונים//מאת TALIמלכה
|
15/07/2016 |
פרק 1- הגילוי
שמי הוא קתרין טיילור, אני תלמידת כיתה י'א בתיכון האנגווי שבניו-יורק. החברה הכי טובה שלי, שהיא בעצם היחידה שאני יכולה לסמוך עליה, היא אנה. שיערי חלק בצבע חום-זהוב, עיניי עגולות וצבען כחול בגווני טורקיז. בזמני הפנוי, כלומר; כאשר אני פטורה מהכנת שיעורים או למידה למבחנים, אני אוהבת לרקוד בלט ולהפגש עם אנה בקניון אחר הצהריים. אני ילדה קצת ביישנית. טוב, מאוד ביישנית. שיערה המתולתל של אנה בצבע שחור וגווני חום, לבושה כרוך לרוב בעניבת פפיון אדום, שמלה אדומה פרחונית ושרשרת צלב מזהב. שתינו חובבות שופינג ומתות על אופנה.
"קתרין!" קראה אמי. "קומי, קתרין! את תאחרי לבית הספר!" נכנסה אמי לחדרי בעודה מחזיקה מגש עם ארוחת בוקר טעימה במיוחד: ביצה קשה מבושלת, קערה של קורנפלקס, בייקון ומיץ תפוזים.
"מה השעה?" שאלתי באדישות ובעייפות. קמתי והצצתי בשעון המעורר. "אוי לא..." אמרתי בלחץ.
טרפתי מהר את ארוחת הבוקר הטעימה שאמא הכינה, התלבשתי, צחצחתי שיניים, ויצאתי לבית הספר בשיא המהירות. הגעתי בריצה, והשתדלתי ככל שיכולתי לשמור על פרופיל נמוך. ניסיוני היה כושל. כאשר הגעתי לכיתה, התנצלתי בפני מורתי בקול עייף ולחוץ למדי. היא ירתה אליי מבט כועס ואמרה בעצבנות: "קתרין, שוב איחרת?". למורה קראו רוז. שיערה הלבן אסוף לגולגול, ועיניה השחורות נקבו בשמי כאילו רצתה במותי. היא הרכיבה משקפיים מרובועות שחורות. רוז הייתה מורה כעסנית וזועפת, ששנאה ילדים. "המורה," גמגמתי, "אני..."
"התירוץ הרגיל שלך, קתרין?" אמרה המורה, וזעפה גבר מרגע לרגע. "לא הצלחתי לקום בבוקר!" היא ניסתה להקניט אותי, מה שהיה כושל למדי. "אבל הפעם זאת האמת!" אמרתי בחוסר אונים.
"ואני מאמינה לך כי..?" שאלה המורה בלעג. אוף, נמאס לי ממנה כבר, ובאותו הרגע ממש רציתי לזרוק עליה כיסא. הייתי בטוחה שכך הרגישו גם רוב הילדים. חיטטתי בתיקי בכדי לחפש את הפתק אשר כתבה לי אמי, ולבסוף מצאתי אותו.
המכתב היה כתוב בכתב יד מוקפד. 'אני, סטלה טיילור, אמה של קתרין, מאשרת כי היני יודעת שבתי איחרה לבית הספר מהסיבה של חוסר יכולת התעוררות בבוקר.' מתחת הייתה כתובה חתימתה של אמי.
המורה בחנה את הפתק בחשדנות. שתיקה ארוכה שררה בכיתה, ולבסוף תגובתה: "אני לא מאמינה לך." אמרה, ונימת הקנטה בקולה. "עונש ריתוק בסוף היום. שבי, בבקשה."
לא הופתעתי, אך יריתי לעברה מבט עצבני ונקמני. התיישבתי במקום הישיבה הקבוע שלי, ליד אנה.
המורה רוז דרשה מהתלמידים להוציא היסטוריה, וכך כולם עשו.
סוף סוף נשמע הצלצול להפסקה, דקות טובות שמוקדשות לשיחה עם אנה. מצאנו מקום ישיבה טוב ליד כיתה י'5 ושם דיברנו. "אני לא מאמינה שהיא הענישה אותי!" זעקתי. "אמי חתמה על המכתב בכתב האישי שלה!" התלוננתי.
"כן..." אנה חלמה בהקיץ. "תגידי, מדוע את לא מרוכזת היום?" שאלתי בסקרנות. "כי... אני די מחבבת מישהו..." היא השיבה והחלה להסמיק. "מי?" שאלתי בסקרנות. "ארתור..." היא אמרה בבושה. כאשר שמעתי את השם באוזניי, הרגשתי כיצד הביטחון העצמי שצברתי לאורך השנים יורד לאפס. ארתור?! הילד שבו אני מאוהבת מאז כיתה ג'?! אך לא רציתי להראות לה את רגשותיי בכדי לא לפגוע בה.
"אני... מאוד שמחה בשבילך..." אמרתי באנחה. יכולתי להאמין שהיא ראתה כמה אני עצובה. "אני יכולה גם לעזור לך."
"קתרין, אני יודעת שאת מחבבת אותו, אני לא אציע לו חברות," היא חייכה. "זה בסדר."
"תודה, תודה, תודה!" קראתי בשמחה וצהלה, ממש רקדתי מולה. אפילו חיבקתי אותה. אני חושבת שהיא מהרהרת על כך שאני קצת מגזימה בתגובה שלי, כי היי, זו בסך הכל אהבה צעירה. לא יותר מזה.
לפתע ארתור עבר לידינו, שיערו הבלונדיני היפה שהימם את שתינו, ושריריו הגדולים נראו טוב לעין. הוא חייך אליי. השבתי לו בחיוך גדול, שנפרש על כל הפרצוף שלי. "היי," ארתור המשיך לחייך. "מה אמרת?" התעוררתי מהחלום בהקיץ שלי. "אמרתי היי..." הוא השיב בצחקוק. "הו... היי... כלומר... היי ארתור," השבתי, מבולבלת מהרגע הזה שהוא עומד כאן, ממש לידי. "היי, שוב," חייך.
"אני חייבת ללכת לספריה בכדי לסיים את שיעורי הבית, נתראה בקרוב," קרצה אנה, קמה, והלכה לכיוון הספריה. ידעתי שהיא רק רוצה להשאיר אותנו לבד. "אני רוצה להגיד לך משהו.." הוא אמר. הסתכלנו אחד על השני ברומנטיות, היה זה רגע של אהבה באוויר... רציתי רק לשמוע את קולו המבשר: "רוצה להיות חברה שלי?", ולבסוף נתנשק, ונהפך זוג.
אבל לא.
"אני יכול בבקשה להלוות ממך חמש דולר לאוטובוס? אני אחזיר לך מחר," התחנן. מצב רוחי ירד בצורה משמעותית. התאכזבתי, חשבתי שהוא עומד להציע לי חברות. "כן, בטח, אני... רק שניה," אמרתי וחיטטתי בכיסיי, עד שמצאתי את המטבע האחרון אשר היה ברשותי. "קח," הושטתי את ידי אליו, כשהמטבע פרוש על ידי. ארתור הנהן בראשו כסימן תודה, ונעלם. הבחנתי באנה שרצה לעברי ושאלה בהתלהבות, "איך היה?". סיפרתי לה הכל.
"תקשיבי, את חייבת להציע לו בעצמך!" הציעה לי. "האמת?" נאנחתי. "יכול להיות שאת צודקת. מחר כבר אציע לו..." פתאום נשמע הצלצול, שמסמן לתלמידים לחזור לכיתות. "יופי, חוזרים לסבול את המכשפה," נאנחה אנה.
חזרנו לכיתה. לא שמתי לב למתרחש בה, כיוון שהתרכזתי אך ורק בארתור. "גברת טיילור?" קראה. "גברת טיילור?!" קראה. "אה.. מה הייתה השאלה?" שאלתי בטמטום. "אם יש 500 תפוחים על העץ, והחקלאי קטף 50, כמה תפוחים נשארו?" חשבתי, וחשבתי... מתמטיקה היה המקצוע שאני הכי שונאת. "450!" עניתי, בתקווה שהמזל יעשה את שלו. התשובה אכן הייתה נכונה! המורה הרימה גבה ושאלה, "מי גילה לה?", בטון רגוע בהחלט. כאשר שמה לב שאף תלמיד לא ענה, שאלה פעם נוספת אך הפעם בטון חזק הרבה יותר: "מי גילה לה?!"
הבחנתי כיצד רון מתחבא תחת השולחן, טום מתכווץ לו בכיסא ושון מרכין את ראשו. "את..." היא הצביעה אצבע מאשימה על אנה. "את... גילית לה?!" "ל...ל...לא גברתי" גמגמה מפחד. "המורה..." אמרתי בעדינות, "אף אחד לא גילה לי..."
אך לפתע קרה מעשה משונה ביותר - להבות אש יצאו מתוך נחירייה של רוז. היא הציתה את הכיתה.
כולנו נתקפנו לחץ ורצנו בצעקות מהכיתה. לפתע שמענו את המנהל קורא ברמקול: "כולם להתפנות למקלטים. אני חוזר, כולם להתפנות למקלטים!" צוות בית הספר ואף התלמידים, כולם, היו במצב של היסטריה, אני רצתי לפינה שלנו ליד י'5 ושקעתי במחשבות. 'המורה עצבנית, הלהבות.. יכול להיות שהיא דרקון?' הרהרתי ושאלתי את עצמי. 'לא, קתרין. את משוגעת. את חולמת. תצבטי את עצמך,' עניתי לעצמי, וכך עשיתי. צבטתי את עצמי בחוזקה. הכל נשאר אותו הדבר. "אז זה לא חלום!" קראתי בלחץ. "המורה רוז היא באמת דרקון. אני לא מאמינה!"
פתאום הרגשתי כיצד רגליי מרחפות מעצמן ולא מרפות, לאחר מכן הידיים, מבנה הגוף, הראש, וכל איבר בגופי. ריחפתי השמיימה, לא בולטת לעין, ונחתתי במקום משונה. עצים רבים הקיפו אותי- מגוון מינים שלא תוכלו למצוא כלל וכלל בניו-יורק. מרחוק הבחנתי בבתים מעץ ומסילות מאותו סוג חומר.
"שלום... יש כאן מישהו?" שאלתי. אף אחד לא שמע את שאלתי, לכן הגברתי את קולי וצעקתי: "יש כאן מישהו?!".
פתאום רצה אליי ילדה שנראתה בדיוק כמו חברתי הטובה, אנה.
"אנה?" שאלתי בבלבול. "מה... מה את עושה כאן?" "אני סברינה..." ענתה הנערה והחלה לשקוע בהרהורים. "טוב, לא חשוב, בואי איתי," היא אמרה בקצב מהיר וגררה אותי לבית מפואר אשר נדמה כבית של נשיא. "שלום, כבודו," אמרה סברינה בנימת כבוד והשתחוותה. "הבאתי את הילדה."
"כל הכבוד, עלמתי. את חופשייה." אמר וחייך. "קתרין, זה הוא שמך?" שאל אותי הנשיא. "איך ידעת?" הופתעתי. "יש לי מקורות," השיב בקריצה.
"ולעניינינו, קתרין. אני מנחש שבבית ספרך, בכדור הארץ קרה מקרה מוזר, הלא כן?" הוא שאל.
"כן," השבתי. "מורתי, רוז, לפתע הציתה את כיתתי באש שיצא מתוך נחירייה.
אבל רגע... מה זה אומר בכדור הארץ?" שאלתי בבלבול.
"קתרין, את לא ילדה רגילה כמו שחשבת," פתח הנשיא בהסבר. "את נולדת כאן, בעולם המקביל לשלך. אני זוכר אותך בתור ילדה קטנה, נהגת לשחק עם הוריך ולרוץ בחופשיות, היו לך שפע של חברים אשר היו ונשארו נאמנים לך בכל מצב... הכל היה טוב ויפה, עד שהדרקונית השחורה השתלטה על עולמינו עם צבאיה. הוריך העדיפו לעבור לכדור הארץ, שם היה בטוח יותר באותה תקופה. אך כשנודע לי על שאחד הדרקונים הצליח למצוא אותך בכדור הארץ, ביקשתי משליחתי להביא אותך הנה. היא אחת מחברותייך הטובות. המכשפה הטובה ניבאה את גורלך, את חייבת להציל את העולם מפני הדרקונית השחורה. את חייבת להלחם."
"לא אבל... הנשיא, אני... אני לא כזאת..." התבלבלתי.
"את תהיי. את לא גילית את החלק הזה בעצמך. ג'יימס! אדוארד!" קרא, ומיד שני חיילים הופיעו בחדר הנשיא. "אתם תאמנו את קתרין. ותשמרו עליה." "אין בעיה, כבודו," אמר אחד משני החיילים ושני החיילים לקחו אותי אל חדר באחוזה.
הנשיא אירח אותי בביתו המלכותי והמרהיב, משרתיו הובילו אותי אל חדרי המפואר, שם חיכתה לי השמלה עליה חלמתי מאז גיל 13. משרתיו מילאו את כל בקשותיי, הכינו לי אוכל, כיבסו לי את בגדיי, ניקו לי את חדרי וכל מה שרק העזתי לבקש. מעולם לא הרגשתי כיף כזה גדול! אך כל לילה חלמתי על הרגע שבו אעמוד מול הדרקונית, חסרת ידע וביטחון עצמי, מנסה להביס אותה כשהיא גוברת עליי.
יום האימונים הראשון הגיע. ממש התרגשתי ונלחצתי בו זמנית. שני הגברים היו לבושים בשריון ומגן מתכתיים, קסדה בצבע זהב, רכובים על סוס. לבושי היה אחר לגמרי: חולצה קצרה של אדידס, טייץ 3/4 ונעלי ספורט, לכן לבשתי על עצמי כלי מלחמה פשוטים.
"תבחרי נשק," פקד ג'יימס. בחרתי באקדח, והתחלנו.
אדוארד הציב לי בובה בצורת דרקון ומשימתי הייתה לירות היישר בראש שלה. הצלחתי לירות בדיוק בעין בובת הדרקון, והבנים החמיאו לי: "את מצוינת, בטוח תצליחי להרוג את הדרקונית האמיתית!" אבל אני לא חשבתי ככה. ידעתי שכאשר אעמוד מולה, מול הדבר האמיתי, ההרגשה לא תהיה אותה הרגשה.
לפתע, הבובה חזרה לעצמה. נבהלתי. "אם הדרקון חוזר לעצמו, סימן שהירייה הייתה יחסית חזקה, כי לזן החיות הפלאיות קיים שריון בלתי נראה חזק," אמר אדוארד.
"ולכן, נצטרך לתכנן את היריה שלך." הוסיף ג'יימס. "אבל אנחנו בטוחים שתעברי את זה!" מיהר להוסיף. לא נרגעתי. "אבל זה יכביד לי על העמידה מול הדרקונית השחורה," אמרתי בעצב. "אני בטוח שתהרגי אותה ותצאי בשלום," עודד אותי אדוארד. "ואם לא...?" שאלתי בלחץ. "אם לא אז את... תמותי," את המילה האחרונה הוא אמר בעצב וביגון רב.
לחץ רב הכה בי. עוד חודש בדיוק הוא היום הגדול, היום שבו אני עומדת מול הדרקונית. לפחות האימונים מתקדמים כמו שצריך, המחשבה על כך היא הדבר היחיד שעודד אותי. לא ביקשתי בכלל לעמוד מולה, זה הגורל שלי! אני מתגעגעת למשפחה, לאמא, לאנה, לארתור... האם אני אמות? האם אני אחיה? שאלה טובה. לעולם לא לחמתי בעבר, ובטח שלא בארץ כזאת מוזרה. סך הכל, אני רק נערה. נערה מאוהבת בת 16.
בבוקר קמתי ואכלתי את ארוחת הבוקר אשר הכינו החיילים. הארוחה לא הייתה אותו הדבר, כמו בבית. התארגנתי לאימון. הבנים הביאו דרקון אמיתי אך מאולף. גברתי עלי בעיניים עצומות, ועברתי את המגן. ובעיניים עצומות אני מתכוונת ברצינות רבה, הבנים כיסו לי את העיניים עם מטפחת, והרגתי אותו! ממש כמו אריה שמכה עכבר. חשבתי באותו הלילה שאני מתקדמת נהדר! אולי אני אצליח? אולי…
ונרדמתי.
פרק 2- משימת חיפוש
בבוקר למחרת, הופתעתי כאשר מצאתי את אמי עומדת בחדרי, ממש מולי, פיזית ורוחנית. מצמצתי פעמיים בעייני בכדי להיות בטוחה שזהו אינו חלום, ולאחר מכן צבטתי את עצמי. הייתה זו המציאות, לא חלום. היא ביקרה אותי, לאחר שבוע שלם בלי לראות אחת את השניה. הרגשה של שמחה וגעגועים פרצה בי באותו הרגע. "אמא? מה את עושה כאן בעולם המקביל?" שאלתי בנימה אוהבת ורגשנית, וחיבקתי אותה. "נודע לי שלשום שאת כאן, לכן החלטתי לבקרך," ענתה לי. "אמא התגעגתי אלייך כל כך," נשקתי לה על הלחי. "הבנתי שגורלך להרוג את הדרקונית. אני מאחלת לך המון הצלחה ובטוחה שתצליחי. שמעתי שאת מתקדמת נהדר באימונים, אני גאה בך ילדתי, גאה בהיותך בתי" כאשר שמעתי את שלושת המילים האחרונות, הסמקתי. הרגשתי אהבה רבה לאמי, כלומר אהבה חזקה מתמיד, וממש רציתי לענות לה. אך נזכרתי שאני מסכנת אותה, אותה ואת קרוביי. "אמא תקשיבי אני.. אני אוהבת אותך, באמת.. אבל... אם אחד מהדרקונים יקלוט שאת קרובה שלי אז... אז..." לא הצלחתי לסיים את משפטי, פרצתי בבכי. "זה בסדר ילדתי," אמרה אמי בעודה מלטפת את ראשי "הכל יהיה בסדר. את תצאי מזה בשלום ואנחנו נוכל לדבר שוב" היא הוסיפה לאחר שניות בודדות של היסוס. "אמא התגעגתי אלייך כל כך, אבל למענך אני חושבת שכדאי.. כדאי שתלכי... אל תסכני את עצמך," אמרתי לה בעצב. קשה היה לי להיפרד מאמי במחשבה שאולי לא אראה אותה שוב. "נתראה," אמא רכנה אליי ונתנה לי נשיקה, ויצאה. טיילתי לי במסדרונות הבית, התבוננתי בסקרנות. הדמיון בין הבית למוזיאון אמיתי היה חזק. שקעתי לי במחשבות על אמי, עד כמה שאני אוהבת אותה וכמה שקשה לי להיפרד ממנה. נתקלתי באחד מהמשרתים ונפלתי, הוא כבר הכיר אותי. "היי גברת טיילור, את בסדר?" שאל. "כן כן אני כבר קמה," השבתי לו בצורה מגושמת. "נפצעת?" אמר בדאגה. "בואי אני אחבוש אותך". התבוננתי על הפצע שנוצר על ידי, הוא דמה לאש דרקון בצורה מדוייקת ביותר. "לא, לא אין צורך. הפצע אומר משהו?" שאלתי את המשרת. "קתרין, אני לא מבין בזה, מצטער.. לדעתי את צריכה לשאול את הנשיא, כלומר האדון," אמר המשרת. "תודה רבה!" השבתי לו בשמחה. "אתה יודע אולי היכן נמצא משרדו?" שאלתי באי נוחות. "בטח, אני מכיר את כל החדרים באחוזה. לכי ישר במסדרון ולאחר מכן תפני שמאלה" חייך המשרת. הודתי לו, ניגשתי לחדר ודפקתי בדלת. "מי זה?" שאל הנשיא. "זאת קתרין טיילור אדוני," אמרתי. "בואי תכנסי," הוא אמר וסימן לי לשבת. כך עשיתי. "אני מצטערת שאני מפריעה לך בפגישה.. יש עניין דחוף שאני חייבת לשוחח איתך עליו," אמרתי. "זאת קתרין טיילור. היא הנערה אשר גורלה נחרץ על ידי המכשפה המפורסמת," הציג אותי הנשיא בהתלהבות בפני ראש הממשלה. "הו, נעים מאוד להכירך," הוא אמר ולחץ את ידי. הנשיא הרים את משקפיו והתבונן בי. "אפשר אותך לדקה?" שאלתי. "כן בטח." קמתי ממקומי ויצאנו מהדלת. "מה זה אומר?" שאלתי אותו בסקרנות בעודי מצביעה על המכה. "הו.. המכשפה ניבאה את הסימן. 'המיועדת תישא סימן בצורת אש הדרקון, כך תדעו אתם אם היא המיועדת האמיתית'. כן, זוהי הוכחה נוספת לזהותך האמיתית.," סיפר הנשיא. 'עוד סיבה לסיוט,' חשבתי לעצמי, ואז אמרתי בקול: "תודה כבודו," באנחה. "עכשיו, ברשותך, אני חוזר לפגישה," חייך, ונכנס אל החדר. "היי גברת טיילור, כיצד הייתה הפגישה עם הנשיא?" שאל אותי המשרת שבאותו רגע עבר. "המכה בעצם היא עוד סימן לזהותי האמיתית. הי, עוד לא אמרת לי את שמך" אמרתי באי נוחות."שמי הוא וויליאם, וויליאם בראון," לחצנו ידיים. "כעת נרגעתי," קרצתי, ולאחר מכן צחקנו יחדיו. "הי, כבר מאוחר.. אני חייבת להגיע לחדרי על מנת לישון. הרי מחר נגזר עליי לקום מוקדם יותר בבוקר בשביל אימון נוסף," אמרתי. "לילה טוב," איחל וויליאם, והחזרתי לו באותן צמד מילים. כאשר הגעתי לחדרי, נרדמתי מיד. חלמתי את אותו החלום אך בגרסה אחרת. את הרגע שבו אני עומדת מול הדרקונית. עשרת אלפים איש מגיעים לצפות בי נלחמת. הם מעודדים אותי ולבסוף אני מביסה את הדרקונית הארורה. האנשים מריעים וצועקים "קתרין! קתרין!". התעוררתי מהחלום, השעה הייתה שמונה. "אוי לא! אני מאחרת!" קראתי בלחץ והתארגנתי מהר. כאשר הגעתי לשדה האימונים, זעפו בי החיילים על האיחור. "לא יקרה שוב," אמרתי להם והרכנתי את הראש. "הייתה זו טעות חד פעמית, אני מבטיחה." "אני מקווה שלא תחזרי על טעות זו פעם נוספת, באימונים הללו כל דקה חשובה," אמר ג'יימס במעט זעפנות, אך זיהיתי דאגה בקולו. הנהנתי בראשי בהסכמה והתחלנו. בניגוד לאימון הקודם שבו הרגתי דרקון מאולף, הפעם נאלצתי להתמודד עם דרקון מופרע בלתי מאולף שהווה לי קושי גדול יותר. הרגתי אותו אך יצאתי עם פציעות רבות, שריטות ודימומים באיברים שונים בגוף. אדוארד הוביל אותי למרפאה של וויליאם, והוא חבש לי את הפצעים שנגרמו מהבסת הדרקון. "אם אני נפצעת בתנאים כאלה שהם יחסית קלים, אני אפצע קשה יותר ברגע האמיתי," בכיתי. "הי, תרגיעי! את תעברי את זה בשלום," חייך וויליאם. "אני מאמין בך," הוסיף בטון שקט יותר. "תודה, אתה.. אתה החבר הכי טוב שלי," הפסקתי לבכות וחיבקתי אותו. באותו רגע הסקתי מסקנה חשובה: אמנם ארתור יפה יותר, אך האופי של וויליאם שווה יותר מאלף כוכבים. יום למחרת, הודיעו לי על משימת הכנה בכדור הארץ. "משימתך למצוא ולהרוג ככל שיותר דרקונים אשר ברחו והשתלטו על עולמך," הסביר לי אדוארד. "אבל באיזו ארץ?" שאלתי בתמימותי. אדוארד הביט עליי כאילו שהמילה 'ארץ' לא הופיעה באוצר המילים של תושבי העולם המקביל, ושניהם החליפו מבטים. לאחר דקות רבות של מחשבה, קיבלתי תשובה: "ברזיל". עברנו יחד דרך חור מימדי אשר היה אמור להעביר אותנו אל היעד. ההרגשה הייתה מוזרה, כאילו מישהו לקח את שיערי ותלש אותו במהירות. הרגשתי כאבים בכל גופי, לכן זו הייתה הרגשה ממש לא נעימה. 'כמה טוב לחזור לעולם בו גדלתי' חשבתי לעצמי בשמחה וגאווה בו זמנית, כאשר סוף כל סוף נחתנו בברזיל. ג'יימס הושיט לאדוארד בקבוקון שקוף שבתוכו היה נוזל כחול, והוא העביר אותו לי. "תשתי את זה, ואז תתקפי אותי," אמר לי. "זה יגן עלייך לזמן מוגבל." הוא סימן לג'יימס להתרחק, ועשה זאת בעצמו. "יש לכך תופעות לוואי?" שאלתי בדאגה. "לא, לא משהו מיוחד" ענה, אך הייתה לי הרגשה שהוא מכחיש. "אתה בטוח?" שאלתי בחשד "אני בטוח במאה אחוזים," השיב לי בראש מורם ולאחר מכן הסתכל לי בעיניי הכחולות. שתיתי את המשקה המוזר, בתקווה שלא יקרה לי כלום. לנוזל היה טעם של סבון כלים, כמעט הקאתי אך התאפקתי מעט. לפתע אור נכנס אל המקום בו נמצא הלב, והרגשתי כאילו שום דבר לא יכול לפגוע בי. כנראה זוהי תופעת השיקוי- העלאת הביטחון העצמי לרמה הגבוהה ביותר. תקפתי את אדוארד בכיפכוף, כפי שהורה לי לעשות. הרגשתי אי נעימות מצדי שעשיתי את זה, כי הבחנתי כיצד הוא סובל מכאב. "נו, כיצד ההרגשה כאשר שתית את השיקוי?" שאל אותי ג'יימס בתקווה שלא קרתה לי אי נעימות כלשהי, ותיארתי לו את הרגשתי. "זה עבד!" קרא אדוארד בהתלהבות לאחר שהתאושש מהמכה, הוא רקד ריקוד ניצחון אשר רוקדים ילדים בגיל פעוטון. יריתי לעבר ג'יימס מבט של אי הבנה, הוא קלט אותו ולחש: "הוא המציא את הפורמולה. את בעצם הראשונה שניסתה את החומר, ולכן אדוארד מתלהב כל כך שהמצאתו עבדה". "לשיקוי קיים חוק אחד בלבד," החל אדוארד להסביר לאחר שפרץ ההתלהבות עבר לו ובמקומו נכנסה נימת הרצינות. "מותר להשתמש בו אך ורק רגעים בודדים לפני שנכנסים לקרב, לכן הורתי לך לתקוף אותי. השיקוי יתמלא בעצמו בכל פעם שייגמר המשקה, והוא תקף לחמש שעות בלבד." אדוארד צעד מקצה לקצה, כאילו הוטל עליו לקבל החלטה חשובה. "תודה אדוארד," הודתי לו בנימוס. "אני אשתמש בו בחוכמה." הבטחתי לו. "כל הכבוד, קתרין! את ילדה ממושמעת" אמר אדוארד בנימת גאווה מסויימת. התבוננתי בשיקוי שהתמלא פתאום משום מקום. לפתע, ללא הכנות מראש, התקרב אליי בדרמטיות דרקון שחור. שתיתי במהירות את השיקוי בפעם הנוספת, הנחתי את הבקבוקון הריק שהחל כבר להתמלא מעצמו בצד והתכוננתי להילחם. ג'יימס ואדוארד צעדו אחורה בכדי שלא להפריע לי להלחם. היה זה רגע של עצמי מול הדרקון. התרגשתי, הייתה זו הפעם הראשונה בה אני נלחמת על חיי. לא פחדתי כלל (בהשפעת השיקוי של אדוארד) והסתערתי מיד על הדרקון. הקרב כלל תנועות קראטה מסויימות שהכרתי לפני, בהשראת האימונים. הדרקון ירק עליי אש מתוך פיו, מלווה בשאגה, אך הצלחתי להתחמק בזמן. "כל הכבוד קתרין!" קרא ג'יימס בליווי מחיאות כפיים ושריקות כפי שעושה הקהל בשעות הצגה. כאשר הסתכלתי ישירות בעיניו של הדרקון, הצלחתי לזהות את הדמות האנושית שלו, גברת רוז. הייתה לי הרגשה שזה הדדי. גם היא זיהתה אותי כתלמידה שלה לשעבר, למרות היותה חיה מטורפת. ברגע אחד עלו בראשי פלאשבקים רבים מהתקופה שרוז עוד הייתה מורתי האנושית. לא האמנתי שאני מפתחת געגועים כלפיה. "רוז?" שאלתי בתמימות, לא באמת ציפיתי שהיא תענה, אך היה זה ההפך. "קתרין.." היא אמרה בקולה הדרקוני הכבד.
פרק 3- דרקון אנושי
"אני לא מאמינה שאת.. את לא דרקון..." אמרתי בפה פעור. לא האמנתי שרוז היא רוז, לאחר כל האירועים המוזרים והמפלצתיים שעברנו ביחד. "טוב, זה לא מדויק," היא פרצה בהסבר. "הכל התחיל כאשר טיילתי לי בתמימות ביער האפל שליד בית הספר. את מכירה אותו?" שאלה אותי רוז, הנהנתי בהסכמה. "נהגתי לטייל שם כשחייתי בכדור הארץ," השבתי לה בנימת געגועים. היא המשיכה: "טיילתי ופתאום אישה קשישה הציעה לי שיקוי אשר היה אמור להפוך כל אחת ליפה. הייתי אז אישה צעירה ותמימה שיופי הוא הדבר היחיד שחסר לה. הסכמתי, ופתאום גופי החל לשנות צורה. הפכתי לדרקונית, דרקונית ארורה שכולם מפחדים ממנה. עד היום אני סובלת מהקללה הזו, גם אתן כתלמידות סבלתן. את מבינה? העצבנות היא חלק ענק בדרקונות שבי." רוז החלה לשנות צורה לדמותה האנושית, בחנתי את התהליך בסקרנות. "זה סיפור נורא," אמרתי ברחמים כאשר התהליך הסתיים. "אני יודעת. כל שעתיים הצורה שלי מתחלפת בין הדמות האנושית לדמות המפלצתית, זה נורא לחיות ככה," היא הרכינה את ראשה המחודד. "אני לגמרי מבינה אותך," שיקרתי במטרה לעודד אותה. "אנחנו כרגע במשימת חיפוש דרקונים, התרצי להצטרף אלינו?" שאלתי אותה בתקווה שתסכים, חשבתי שהיא תועיל לנו מאוד. "בשמחה," ענתה בהתלהבות יתרה. "מעולה! ראית אולי דרקונים בסביבה?" שאלתי באותה הזדמנות. "האמת שכן, יש כמה באיזור, בואו אחריי," היא הובילה אותנו במסלול ארוך למדי ביער חשוך. התחלתי לחשוד בה, אולי היא עובדת בשביל מלכת הדרקונים? "את בטוחה שאנחנו הולכים בדרך הנכונה?" שאל אדוארד בחשד. "אני בטוחה במאה אחוז," היא השיבה בקול טיפה מפחיד. לבסוף הגענו להר געש ענק. אני, ג'יימס ואדוארד התבוננו בתדהמה על הר הגעש והתרשמנו ממנו, עד כמה שהוא גדול ומפואר. "וואו," אמר ג'יימס בנימת התרשמות. "כאן גרים רוב הדרקונים בברזיל," אמרה רוז. "זהו גם הבית שלי מאז היותי דרקונית." |
|
