|
הנסיך המפונק
|
04/12/2016 |
הנסיך המפונק מאת : nnbv1
היה היה מלך גדול ועשיר. ולמלך היה בן יחיד.
המלך מאד אהב את בנו. כל מחשבותיו היו נתונות רק לו.
"איך אוכל לשמח את בני היקר?" חשב המלך כל הזמן, "כיצד יגדל ויהיה מאושר? מה לעשות כדי שלא ידע צער?"
הנסיך היה מוקף במשרתים זריזים, שלמלא את רצונו אצים רצים.
לא נמנע ממנו כל טוב שבעולם, ממתקים ומשחקים, טיולים ונסיעות.
קוראים יקרים! אתם בטח חושבים שהנסיך היה הילד המאושר ביותר העולם.
אך האמת היא הפוכה! הנסיך תמיד היה לא מרוצה. הוא כל הזמן הרגיש שלא נותנים לו מספיק.
אביו המלך היה אובד עיצות.
יום אחד, חשב המלך על רעיון נפלא, כיצד יוכל לשמח את בנו היקר.
רק לפני כמה שבועות הגיע לארמון המלך אומן נפלא, היודע לארוג קישוטים נפלאים על בדים ובגדים.
המלך החליט לבקש ממנו לתפור לבנו, הנסיך מעיל רקום, מעשה אומן, שאין כמוהו בכל העולם.
האומן החל במלאכתו. אכן לאחר חודשים של עבודה מאומצת, הוא הגיש למלך את המעיל הנפלא.
המלך לא יכל לעצור את קריאת ההתפעלות,כשהוא ראה את המעיל.
"איזה מעיל נפלא!" קרא המלך. הוא הודה לאמן ושילם לו שכר רב.
קרא המלך לבנו היקר ואמר לו:
"בני חביבי! החלטתי לתת לך מתנה מיוחדת מאד! מתנה השווה הון רב! גש אלי ותקבל את המתנה מידי."
הנסיך קרב למלך במבט חתום.
והמלך הוציא מחבילה ארוזה את המעיל הנפלא.חוטי הכסף והזהב נצצו לאור קרני השמש, וכל המשרתים הנוכחים בחדר אל יכלו להסיר את עינייהם מהמעיל הנפלא.
היחיד שנשאר אדיש לגמרי, היה הנסיך.
"אפילו תודה, לא תאמר לאביך?" שאל המלך מאוכזב, הוא כה חיכה לראות חיוך של שמחה על פני בנו.
"תודה, אבא." אמר הבן בלי רצון.
המלך היה נבוך ממש. מה עוד אפשר לעשות .
חשב המלך וחשב, וכמוצא אחרון החליט על מעשה יוצא דופן.
באורבתו של המלך היה סוס מיוחד במינו. זה היה סוסו האישי של המלך. את הסוס הביאו למלך בתור מתנה מארץ רחוקה.
הסוס היה חזק מאד ויפה. לא היה בכל הממלכה סוס משובח כמוהו.
"מי לי יותר יקר מבני?" חשב המלך, "אתן לו את סוסי במתנה!"
קרא המלך לבנו והודיע לו חגיגית על רצונו להעניק לו את סוסו במתנה.
שמע הנסיך ואמר: "איני מחבב את הסוס הזה במיוחד. הוא נראה לי כחוש מעט ..."
המלך לא האמין למשמע אוזניו . הוא היה נסער ולא ידע את נפשו מצער.
הוא קרא ליועצו האישי ושאלו:
"מה יהיה עם בני? האם ישאר לעולם עצוב ומר נפש?"
היועץ היה אדם חכם מאד, הוא האזין לשאלת המלך ואחר כך דיבר איתו במשך כמה שעות.
כאשר נגמרה השיחה החשובה, קרא המלך לבנו בפעם נוספת.
אך הפעם חדשות אחרות לגמרי היו בפיו.
"בני היקר, מטעם הכמוס עמי, מוכרח אתה כרגע לעזוב את בארמון!"
הנסיך לא הספיק להבין את הנאמר, וכבר תפסוהו כמה מעובדי המלך והובילוהו בעגלה רתומה לסוסים , הרחק ,הרחק מארמון המלוכה.
עבדי המלך לקחו את בן המלך והניחוהו מעבר ליער העבות, על השביל, ליד השדות.
הנסיך המפונק נשאר לגמרי לבד.
"לא רוצים, אותי, אז לא צריך! אני אסתדר מצוין בלעדיכם!" קרא הנסיך לעבר עבדי המלך המתרחקים בעגלה.
והנסיך התחיל לצעוד בשביל. בהתחלה הוביל השביל את הנסיך דרך שדות ופרדסים פורחים.
הנסיך נהנה מהנוף ואף אכל מהפרות העסיסיים הגדלים בפרדס.
אבל אחר כך השביל פנה לעבר היער.
"אם השביל מוביל ליער, כנראה יש בהמשך ישוב של בני אדם", חשב לעצמו הנסיך.
אך הנסיך שלא היה מנוסה בטיולים כגון אלו, ולא לקח בחשבון שעוד מעט תשקע השמש וטיול באמצע היער בלילה אינו תענוג גדול כלל ועיקר.
הנסיך התקדם למעבה היער, ולאט לאט נהיה יותר ויותר חשוך.
הנסיך מאד נבהל ורצה לשוב לאחוריו, אבל אז הוא ראה מרחוק אור קטן.
"אם יש שם אור, זאת אומרת שיש שם אנשים!" שמח הנסיך.
ובדיוק אז התחיל לרדת גשם ורוח קרה התחילה לנשב.
הנסיך התחיל לרוץ לעבר האור.
אבל היער היה מלא בבורות וגזעי עצים שהנסיך נתקל בהם על כל צעד.
חבול, רטוב ורועד מקור, התקרב הנסיך אל האור.
הוא ראה לפניו בית איכרים קטן העומד בקצה היער.
בשארית כוחותיו הוא הגיע עד לבית ונקש על הדלת.
הדלת נפתחה על ידי איכר מגושם.
"מה רצונך?" שאל האיכר.
"אני בן המלך! טעיתי ביער, תכניס אותי בבקשה לביתך והמלך ישלם לך ביד רחבה!" אמר הנסיך.
"חה, חה,חה!!" צחק האיכר בפה מלא.
ובאמת הנסיך היה נראה יותר קבצן, מאשר בן המלך. בגדיו הרטובים היו קרועים ומלוכלכים, וכבר אי אפשר היה כמעט להבחין בהם את בגדי הפאר של הנסיך.
"אני לא צריך משוגע בבית!" אמר האיכר וטרק את הדלת על פניו של הנסיך.
עכשיו הנסיך היה באמת אומלל.
הוא הבין שנקלע לצרה אמיתית. אף אחד לא יאמין לו שהוא בן המלך.
באין ברירה הוא המשיך לשרך את רגליו הלאה.
הוא הגיע לעוד בקתה עלובה, בקצה הכפר הקרוב ונקש על הדלת.
איכר מבוגר פתח לו.
"מה רצונך בחור?" הוא שאל.
"אנא הכניסוני לביתכם! אני רועד מקור, עייף ורעב, ואין לי לאן ללכת!" התחנן הנסיך.
רחמיו של האיכר נכמרו למראהו העלוב של הבחור והוא הכניסו לביתו הקטן.
הוא הציע לו מזרן מקש על ספסל מתנדנד ונתן לו פרוסת לחם שחור וגס.
הנסיך לא היה רגיל למאכלים כאלו כלל. הוא בקושי הצליח ללעוס את הלחם הקשה והרגיש שהוא ממש נתקע לו בגרון.
אך הוא שמח שסוף סוף הוא יכול להתחמם ליד האח המוסק.
לאחר שהשיב את נפשו בסעודה הדלה הוא הלך לישון.
המיטה החדשה הייתה כל כך לא נוחה לנסיך, שלמרות עייפותו הוא לא הצליח להירדם זמן רב.
לקראת סוף הלילה הוא נרדם.
אך שנתו לא ארכה זמן רב.
מיד עם השחר התעוררה הבקתה לחיים, וגם לנסיך לא נתן האיכר לישון יותר.
"תשמע בחור," אמר האיכר, "אני מבין שאין לך לאן ללכת."
הנסיך הנהן בצער. הוא נזכר איך נשלח בבושת פנים מבית האיכר ביער.
"ובכן, אם אתה רוצה להשאר אצלי, אתה חייב לעבוד. הרי אתה רואה בעצמך עד כמה קשה היא הפרנסה. הלחם בקושי מספיק לכלכל את בני בייתי. אני לא יכול לקחת על עצמי לכלכל גם אותך. אבל אם אתה מסוגל לעבוד ולהביא תועלת, זה דבר אחר לחלוטין!" אמר האיכר.
"אני מוכן לעשות כל מה שתאמר לי," אמר הנסיך בהכנעה.
ואכן האיכר התחיל ללמד את הנסיך את כל עבודות השדה הקשות. הנסיך היה צריך לעבוד מבוקר ועד ערב בעבודות קשות שלא הורגל אליהן כלל.
בימים הראשונים, כל גופו כאב מהמאמץ. ידיו היו מלאות בחבורות ופצעים, גבו חישב להישבר.
אבל לא הייתה לו ברירה.
גם האוכל הגס בבית האיכר, היוה עינוי אמיתי לנסיך.
אבל אם הנסיך היה רק מתחיל להתלונן, היה מיד האיכר מראה לו על הדלת ורומז על כך שהוא יכול לעזוב את בית.
והנסיך נשאר.
בלילות הוא היה מרבה לבכות, והיה נזכר בחייו היפים בארמונו של אביו.
הוא נזכר איך היה רוטן על דברים, שהיה כל כך מאושר לקבל מהם עכשיו.
הוא התחרט מאד על זה שהסב צער לאביו, שביקש רק את טובתו.
עכשיו הוא יכל להסתכל על חייו בארמון, ממבט אחר. הוא ראה עד כמה היה מפונק, וחסר הכרת הטוב.
לו היה יכול להחזיר את הגלגל אחורה! כמה היה מאושר! כמה היה מכיר טובה!
ואז יום אחד קרה נס קטן בחייו האפרוריים של הנסיך.
כשהוא חזר לבקתה אחר יום עבודה מפרך, הוא ראה מאכל מעודן, שמעולם לא חלם לקבל כמוהו בבית האיכרים.
האיכר שראה את התפעלותו, אמר: "אתה באמת עובד חרוץ, החלטנו להכין לך משהו מיוחד."
הנסיך היה ממש נרגש, הוא הודה לאיכר: "תודה לך, מטיבי! אין מילים בפי להביע את הכרת תודתי!"
זה היה הפעם הראשונה, שהנסיך הרגיש באמת הכרת הטוב. זו הייתה הרגשה נפלאה.
ומאז כמעט כל יום ציפתה לנסיך הפתעה בבית האיכר.
יום אחד זה היה בגד חדש ויפה שהאיכר הגיש לו בחיוך, והנסיך לא הבין מהיכן יכל האיכר להשיג בגד משובח כזה.
יום שני זה היה חצי יום של חופש שנתן האיכר לנסיך במתנה.
והנסיך לא הפסיק להודות לאיכר על כל הטובות שהוא גמל איתו.
ערב אחד כשישב הנסיך ליד השולחן הרעוע בבית האיכר, ניגש אליו האיכר ושאל:
"האין אתה מתפלא על כל המתנות שאני מעניק לך בזמן האחרון?"
"אני מתפלא מאד!" ענה הנסיך.
"ובכן עומד אני לגלות לך סוד גדול! המתנות שקיבלת כלל לא היו ממני!" אמר האיכר .
ליבו של הנסיך החסיר פעימה.
"אביך המלך, הוא זה ששלח לך את מתנותיו!" המשיך האיכר.
הנסיך פרץ בבכי מר. געגועים עזים הציפו אותו.
"אתה מתגעגע? וכי הייתה רוצה לחזור לארמון? והרי לא היה לך שם טוב במיוחד?" שאל האיכר.
"אני רוצה, רוצה בכל מאודי!" צעק הנסיך לעומתו, "אני הבנתי את טעותי האיומה, הבנתי עד כמה הייתי מפונק וחסר הכרת הטוב! אם אזכה אי פעם לחזור לאבי, אני אשתנה לגמרי!"
וברגע זה נפתחה דלת הבקתה והמלך בכבודו ובעצמו נכנס פנימה.
את הפגישה המרגשת אין אנחנו מתימרים לתאר, אך רק זאת נספר לכם, שהנסיך, שהיה פעם מפונק, חזר עם המלך לארמון. ומאז הוא היה מלא הכרת הטוב לכל סובביו.
ולא היה בחור המאושר ממנו בכל העולם!
|
|
מוקדש
לכל המיקמקים ,שבעולםכוללאני | |
|
|
