|
מקווה לזכות- יער האבדות
|
29/03/2017 |
חלקה1:מצאנו את עצמינו באמצע יער חשוך ומסביבנו נהמות של זאבים ישבנו בשקט ונראה שנכנסו למבוי סתום. לפתע נשמעו צעדים גדולים מתקרבים , "שמעתם?" שאלה גאיה "גם את שמעת?" לחש ניקול. הצעדים התקרבו יותר ויותר. כולם ישבו ולא העזו לזוז "בוווו" קפץ מהשיחים איתן "האאא!!!!" כולם צרחו ליגל הציצה בין האצבעות. "זה רק אתה..." נאנחה "כן ,רק אני" התלוצץ. כולנו קמנו והתחלנו להתארגן לקראת הלילה. איתן ואני סדרנו את העצים למדורה , גאיה וניקול סידרו לנו מקום לישון בו במשך הלילה, וליגל חיפשה שאריות של אוכל מהטיול. אבל לפני שאני ממשיכה בסיפור...מה אתם אמרים שנתחיל מההתחלה?,שמי הוא נטלי בת 13 ואני לומדת בתיכון יונה. היום יום שלישי העשרים ושמונה לשלישי ויש לנו טיול מטעם בית הספר. אז התארגנתי ארזתי תיק הכנתי כריכים מילית מים ויצאתי לקראת האוטובוס שחיכה ליד בית הספר. בטיול טיפסנו על הרים ביקרנו במקומות מתקופת הרומאים עשינו סנפלינג וחצינו נהר "תלמידים,האוטובוס מחכה לנו ביציאה תזדרזו" המדריך קרא בסיום הפעילות. כולם הלכו לקראת האוטובוס חוץ מגאיה. "נטלי ,ראית את הטבעת שלי?" היא שאלה "לא חושבת...קרה משהו?" התעניינתי "אני לא מוצאת אותה!" ענתה וגיששה בין השיחים תוך כדי " בואי אני יעזור לך לחפש" התכופפתי גם אני וחיטטתי בשיחים. ניקול התקרב וראה את אותנו חופרות בחול בזריזות.לכן הוא ניגש לשאול מה קרה. "איבדתי את הטבעת של אמא שלי היא נורא תכעס שתגלה...תוכל לעזור לחפש?" הוא לא חשב פעמיים ומיהר לעזור לנו בחיפושים. כך קרה שגם איתן וליגל שבאו ועזרו. הזמן חלף,עבר לו, ועוד לא מצאנו את הטבעת של גאיה. "האוטובוס!!!!" נזכר ניקול ,כולנו הרמנו את מבטינו מהחול,"הם הלכו!" הכריז. באותו הרגע הבנו שאנחנו תקועים.הבנו שבילנו את הזמן בחיפוש אחר הטבעת ולא שמנו לב שהאוטובוס חזרה לבית נסע כבר. "אוי...." מלמל איתן והשפיל את מבטו "הכל בגללי" לחשה גאיה. לפתע, היה שקט. שקט שלא היה לו משמעות ברורה. "איך נחזור הביתה?" ליגל ייללה "אין פה קליטה לא נוכל להתקשר למדריך או למורה שיבואו חזרה" "לא רק שאין קליטה אין גם סוללה..." גאיה ישבה בצד ודמעות זולגות על הפנים שלה,ניקול ישב לצידה וניסה לעודד אותה אבל זה לא ממש עזר. אני וליגל חשבנו איך אפשר להזעיק עזרה ואיתן..? איתן ישב ושתק כנראה לא היה לא מה להגיד.
חלק 2: חלפו עברו להן כמה שעות שכולנו ישבנו סביב מדורה שאני ואיתן הכנו עם כריכים של גבינה וחסה שגאיה מצאה , ליגל הכינה קפה מהאבקה שאמא שמה לי בתיק , וניקול חימם לנו מים לקפה. גאיה ישבה בצד ואכלה את הכריך שלה בשקט בעוד שכולם נהנו מחום המדורה והקפה.הבחנתי בה, וסימנתי לליגל שכדאי ללכת לשאול את שלומה של גאיה "הכל טוב?" נגשנו אליה "משתפר..." לחשה "הא!" ליגל זרקה לאוויר "הינה הטבעת שלך! " צחקקה. "איפה מצאת אותה" חייכה גאיה "פה בחול" "אני לא מאמינה שמצאנו אותה..." היא ענדה אותה על האצבע והיה אפשר להבחין בניצוץ של היהלום הכסוף. עודדנו את גאיה וחזרנו לבנים ששקעו בשיחה על אסטרטגית בניית אוהל. בסופו של דבר שהכוכבים החלו לבצבץ מהשמיים השחורים כולנו הלכנו לישון על בגדי החלפה שהבאנו והתיקים ששימשו לכרית.
חלק 3: הבוקר עלה והשמש הייתה מעלינו, מסביב שמענו את הציפורים שצייצו והפריעו לכולנו לישון. ליגל שישנה משמאלי התהפכה מצד לצד והעירה אותי ואת איתן. "בוקר טוב" הוא פיהק והתיישב על התיק גב שהיה מונח ליידו. "איך ישנת?" הוא קם הוציא את המים מהתיק שתף פנים ונתן לי את הבקבוק. "אני בסדר ..." שתפתי גם את הפנים וקמתי. "אני מקווה שנצא מפה היום" הוספתי. שנינו ישבנו וחיכינו לשאר שיקומו. "בוקר??" גאיה התעוררה ואיתה ניקול שיניהם קמו שתפו פנים מהמים שנשארו ומהרו לחפש קליטה באזור... "אני יעיר את ליגל כדאי שנזוז" קמתי והערתי אותה היא הייתה כל כך עייפה מאתמול משום מה... "לא מצאנו" גאיה וניקול חזרו. "כנראה שנצטרך ללכת ברגל עד לכביש ראשי או משהו..." וכן ככה היה, הכנסנו את הבגדים האוכל והמים לתיקים ויצאנו לדרך. עברנו דרך ארוכה שאין לה סוף,השמש יקדה על כולנו ולכן החלטנו פה אחד לעצור בצד להפסקה. "מתי נגיע?!" גאיה אמרה בייאוש "אני רוצה הביתה" היינו עייפים מותשים ובקושי נשאר לנו מים. "קדימה קארן את יכולה עוד צעד קטן" נשמע קול של גבר מרחוק. "שמעתם???" כולנו הזדקפנו והקשבנו לזוג שנשמע מרחוק. "אבל שגיב.." זה היה קול של בחורה. "בואי תתני לי יד אנחנו בדרך הנכונה..." הגבר אמר לה. "בואו נלך בעקבות הקול זה בטח משהו שיכול לעזור לנו!" קמנו מהסלעים שישבנו עליהם והזדרזנו ללכת אחרי הקולות. לאט התקרבנו. שמענו את הקולות כל פעם חזק יותר ויותר. "הינה תקראו!!!!" אמר ניקול והצביע על כובע ירוק שיבצבץ. "בואו" אמרתי וכולם באו בשיירה אחרי , "קארן את בסדר?" ראינו איש עם כובע מצחייה ירוקה חולצת טי עם ציור של ים. "אל תדאג.." לחשה אישה ג'ינג'ית עם מכנס שחור וחולצה לבנה.קרבנו אליהם. "שלום לכם.." אמרה ליגל. כולנו עמדנו כמו ניצבים והסתכלנו עליהם ,"שלום..." האיש נשמע מופתע , "אני איתן ואלה החברים שלי..ניקול ליגל נטלי וגאיה." הוא הציג את כולנו. "נעים מאוד! אני יובל וזאת קארן". קראן שמסתבר שככה קוראים לה חייכה אלינו בנחמדות ואמרה: "באתם לטייל פה?" "משהו כזה" אמרתי "אנחנו יצאנו לטיול מהבית ספר שלנו וקרה שפספסנו את האוטובוס אז אנחנו פה לבד.." יובל וקראן קפאו על מקומם . "מתי זה קרה?" קארן קרבה אליינו, "אתמול בצהריים" ענה לה ניקול. ," בטח מחפשים אתכם...כדאי שנלך מפה ניקח אתכם לבית!" היא אמרה. איתן לחש לליגל משהו ניקול סיפר לקארן ויובל שאנחנו באנו ממיקמק סיטי גאיה ואני ישבנו על סלעים והרהרנו. "טוב אני חושב שנוכל לקחת אתכם איתנו למיקמק סיטי" יובל פרש חיוך על פניו, "כדאי שנתקדם לכביש ומשם נראה מה עושים.." כולנו חייכנו אחד לשני העמסנו בחזרה את התיקים על הגב והתקדמנו לכביש הראשי.
חלק 4: בדרך לכביש קארן סיפרה לנו שהיא ויובל גרים ביער בקרוואן כבר שלוש שנים והם יוצאים להמון סיורי שטח. אחרי שעה של הליכה הגענו לכביש הראשי. התיישבנו כולם בתחנת אוטובוס וחיכינו ליובל שיביא את המכונית שלו ושל קארן מהחניה של טחנת הדלק. "וכל זה קרה בגל טבעת של אמא שלך?" קארן שאלה את גאיה "כנראה שכן" היא הודתה. האווירה בין כולנו הייתה רגועה ידענו שאנחנו מתקדמים בחזרה הביתה. "ניקול ליגל וגאיה דיברו עם קארן וסיפרו לה איך הכנו קפה ומדורה ואני ואיתן צחקנו על כל מיני דברים שראינו בדרך. אחרי רבע שעה יובל בא עם ג'יפ לבן ועצר בתחנת אוטובוס. "בואו ניקח אתכם הביתה." אמרה קארן ופתחה את הדלת של הג'יפ. התיישבתי ליד גאיה ואיתן חגרתי והתחלנו בנסיעה חזרה. בדרך יובל שם דיסק של להקת מיקמק 5 וכולנו שרנו יחד. צחקנו בדרך ועצרנו בילואו מיקמק וקארן קנתה לכולנו אייס וניל וגלידה. אמרנו תודה וזללנו הכל בהנאה. "נכנסנו לעיר" הודיעה יובל,קארן סובבה אלינו את הראש וחייכה חיוך מסופק. איתן נירדם על הכתף שלי וגאיה וליגל שיחקו ארץ עיר. "הודעתם להורים שלכם שאתם בדרך חזרה?" שאל אותי יובל "שלחנו להם הודעה" "יופי...". הנחתי את יובל איך להגיע לבית שלי כדי שנפגוש את ההורים של כולנו שחיכו אצלי בבית. יובל החנה את הג'יפ בחניה של ההורים שלי, "הגענו" חייך בסבר פנים. הערתי את איתן וירדנו מהג'יפ. ניקול צלצל בפעמון ואח שלי פתח לנו הוא חיבק אותי והכניס אותנו הביתה. כולם התיישבו בסלון והקשיבו לניקול שידע לספר בצורה הכי מעניינת את מה שקרה לנו. "ואתם עזרתם?" אבא של פנה לקארן ויובל. "כן איך לא?" צחקה קארן, "מה הינו עושים בלעדיכם..." אמרה אמא של גאיה. אח שלי הוציא מהמחסן שוקולדים והביא ליובל "זה בשבילכם!" הוא חייך "אין צורך..." קארן קרצה, "אנחנו חייבים לכם קחו זה בשבילכם!" יובל לקח את השוקולדים ואמר תודה "אנשים טובים באמצע הדרך!" ליגל צחקה.
חלק 5: אחרי עכל מה שקרה לנו הבית ספר הביא לכל אחד מאיתנו יומיים חופש וכמה סוכריות המחנכת של הכיתה שלי דיברה עם ההורים והסבירה הכל.יובל וקארן באו לבקר אותנו מידי פעם ותמיד שמחנו לראות אותם. הכיתה כולה התעניינה בסיפור שמו תמיד ניקול סיפר. איתן ואני הפכנו לחברים טובים וליגל וגאיה אחרי בית הספר יצאו לטייל יחד. אז ככה נגמר הסיפור שלי ככה הצלחנו לצאת מיערות מיקמק בלי שום פגע! מקווה שנהנתם!
|
|
מוקדש
לכולהקוראיםשלי♥ | |
|
|
