×

   
קהילה - סיפורים ושירים
coolXgirl
2

פרח קטן ומוגן.. 24/04/2017

פרק 1: איך הכל התחיל?

התעוררתי למשמע קריאות אמי היקרה. קמתי ישר והסתכלתי על לוח השנה.. יום השואה. בחוץ היה מזג אוויר קר וקודר. התיישבתי בשקט על מיטתי ונזכרתי שיש לי היום את הטקס שבו אני אופיע בתפקיד הראשי. אמי קראה לי:"מתוקה בואי תתחילי להתארגן שלא תאחרי!" הסתכלתי על השעון וראיתי שבעוד כחצי שעה הלימודים מתחילים.. התחלתי להתארגן.

פרק 2: כל מה שקרה..

אז התארגנתי והגעתי לבית הספר.. כולם היו לבושים בחולצות לבנות, החזרות לטקס עוד מעט יתחילו.. כולם מתרגשים בגלל הצפירה. הגעתי לכיתה והנחתי את התיק. בכל יום רגיל, אני וחברותי מפטפטות בשמחה עד תחילת השיעור, משחקות.. אך היום.. הכל היה שונה. ציוץ לא נשמע בכיתה.. הדממה, האפלה..

פרק 3: משפט אחד בלבד..

הגיע הזמן לטקס. אני וחבריי לכיתה עומדים בבמה מחכים לכל הכיתות שיגיעו. ניסיתי לשנן את תפקידי בליבי 'הטקס הזה מוקדש לכל אותם אנשים שקולם נדם.. לכל אותם ילדים שנשפך לשווא דמם.. נזכור ולא נסלח לעולם.. עוד נראה לכל העולם, נר זיכרון לכל אלה שהלכו לעולמם'.. משהו במשפט הזה גורם לי באיזושהי דרך להיות מבולבלת אך עם זאת להבין את חומרת המצב.. 6 מיליון זה כלל לא מעט..

פרק 4: הטקס הגדול..

"כולם מתבקשים לעמוד לדקת דומיה, לשמיעת הצפירה.." נשמעה הצפירה. אותה צפירה, שבה אנו עומדים ומבינים כמה היה חמור המצב. 6 מיליון. 6 מיליון אחים ואחיות. 6 מיליון חברים וחברות. 6 מיליון נפשות ונשמות.. 6 מיליון. אותה צפירה שבה אנו נזכרים בכל אחד ואחת שנשפך דמם, שקולם נדם, ושאותם לא נראה עוד לעולם.. נזכור ולא נשכח. נזכור ולא נסלח לעולם.

פרק 5: הטקס עוד לא נגמר..

תורי עדיין לא הגיע. אני מחכה פשוט לעבור את זה.. את המשפט הזה שגורם לי לחשוב על כל כך הרבה דברים.. בנתיים יש הסבר על כל המלחמה. פשוט כי מנהיג אחד מרושע בגרמניה החליט לקחת ולהתעלל בכל עם ישראל.. סתם ככה. ללא סיבה.. לכלוא את כל עם ישראל בגטו. לרכז את כולם במחנות ריכוז. להשפיל ולהביך. אלה היו המטרות של אותו המנהיג הרשע. פשוט ללא סיבה. גזענות. תורי הגיע.. והנה אני יוצאת כשבפי אותו משפט יחיד..

פרק 6: על פרח אחד קטן ומוגן..

הגעתי הביתה. ראיתי שצמחו פרחים חדשים בגינה שבבית. רציתי לקטוף לי אחד, ולשים אותו בחדרי. אמי ראתה מה אני עושה ואמרה לי:"אסור. אסור לקטוף את הפרח הזה,הוא מוגן." אני יודעת שבכל העולם יש חוקים, שאסור לקטוף פרחים מוגנים. טוב, אולי אני עוד צעירה, ואני לא כל כך מבינה.. אך דבר אחד לא כל כך מסתדר לי, ונראה לי די מוזר.. שפרחים אסור- אבל יהודים מותר..

פרק 7: הכל כבר נגמר- אבל בזיכרון.. הכל נשאר..

סבתי וסבי הגיעו לביקור. אני ישבתי וראיתי כל מיני סרטים של יום השואה. בסרטים הוסבר- איך גרמנים נאצים הלכו ברחובות. שדדו יהודים חפים מפשע. רצחו אותם. צחקו על הטלאי. כיצד היו שולחים הגרמנים את היהודים למחנות ריכוז. כמה שהכל היה נורא.. איך חיו בגטאות, איך ניסו לברוח.. אך נתפסו ונשלחו למחנות ריכוז.. כיצד ילדים היו רבים על תפוח אדמה אחד בלבד כאילו הוא כל חייהם. ולצערי, באותה תקופה.. הוא באמת היה..

פרק 8: רק מי שניצל..

סבתי ניגשה אליי עם תה חם ועוגיות.. בנתיים בחוץ מזג האוויר היה סוער וקר מאוד.. שאלתי את סבתי:"סבתא, את גם היית בגטו?" סבתי שתקה למשך כמה שניות, כאילו לא רצתה לענות לי אך לבסוף ענתה:"כן. אני הייתי יחסית קטנה, בערך בת שנה או שנתיים.. כרגיל, יום בהיר וחמים אך לפתע נשמעת דפיקה בדלת.. בחוץ עמד חייל נאצי עם הודעה: מחר כל היהודים נשלחים לגטאות, וחלק למחנות הריכוז. נאמר לנו כי מחר הם עומדים לבחור מי ילך ומי לא. יום לאחר מכן, הגענו עם מזוודות והיינו מוכנים לעבור או לגטו או למחנה ריכוז. אך כשהגענו, הסתבר כי רימו אותנו: את המזוודות השליכו לפח. נשארנו רק עם כמה קופסאות אוכל שהורי החביאו מתחת למעילים. כיון שאמי היתה תופרת, הגרמנים רצו שהיא תישאר ותתקן לחיילים הנאצים את הבגדים. נשלחנו לגטו. אבי החליט: הוא רצה להצטרף למורדים שעשו פעולות כנגד הגרמנים. כל משפחתי ניסתה לשכנע אותו שלא אך הוא החליט שכן. לאחר כמה שעות נודע לנו כי הוא נתפס ונשלח למחנה ריכוז.. בנתיים אחי שיחק עם חבריו בחצר הגטו ואמי אמרה שהיא צריכה ללכת לאסוף בגדים לתיקון.. זה היה היום הולדת השלישי שלי. החזקתי בידי אמי ובידי אחי והלכנו למחנה הריכוז, לקחת את הבגדים של החילים ששירתו שם. כשנכנסנו עברנו כמה חדרי בידוק, וכאשר היינו בפנים וראינו בחדר אחד הרבה גופות, בחדר אחר להביור ששרף את הגופות ובעוד חדר ראינו איך אנשים מדליקים את הגז ומתים.. אלה היו מחזות קשים. פגשנו במקרה את אבי, שחיכה בתור.. רצינו שניקח אותו איתנו ונסביר לחיילים הנאצים שהוא "בטעות" עבר בסביבה ליד המורדים אבל הוא אמר שעל מעשיו הוא צריך לשלם. נפרדנו ממנו לשלום.. לנצח.. אמי בנתיים לקחה את הבגדים וחזרנו לגטו.. אמי הביאה לי מתנה ליום הולדתי- בובה קרועה וישנה. יחסית לפעם זאת הייתה מתנה נהדרת.." סבתי סיימה לדבר.. והנה נגמר כל הסיפור..

*חשוב לי לציין כי סיפור זה אינו אמיתי איך כל מה שדובר על השואה לצערנו אמיתי לגמרי.

יזכור.
13
4
110


  הוספת תגובה
שם מיקמק
תגובה
 
 
20/03/2020   20:37 יייייייייג  4
יפיפה ומושלם
16/07/2018   15:29 מינידאק399  3
מושלם♥♥♥
26/04/2017   11:32 coolXgirl  2
תודה:)
25/04/2017   16:15 סגולי23645  1
מהמם!!
אודות החברה           נגישות מדיניות פרטיות תנאי שימוש צור קשר