|
"כבולים." - לכתב אורח.
|
28/05/2017 |
X+X= האבדון של כולנו.
פרק ראשון- ???
2.3.1999
היי יומן
זאת אני, איקס.
שם מוזר, הא? אבל ככה זה אמור להיות, בעולם שלנו, המציאו חוק חדש, אסור שמות נורמאלים, הם רוצים להפוך אותנו ללא שפויים, משוגעים.
כבר איבדנו כל תקווה, אנחנו אבודים. עוד יום, אבל לא רגיל, מיוחד. היום אני בת 14, ובעולם שלנו? זה רע, מכיוון, שהיום? אני צריכה להשלח לסוג של פנימייה.
ששם? תתחיל מלחמה עד מוות.
"הי, איקס! על תשחכי את המזוודה!" ציחקקה אחותי, סנאסט, "לא שחכתי!" גיחכתי, "ביי אמא, ביי סנאסט, ביי אבא.. אני אתגעגע..." חייכתי בפעם האחרונה אליהם, ויצאתי "ביי מתוקה שלי!" צעקה אליי אמי, בעוד אני על מפלס הדלת, וסוגרת אותה, עם המזוודה בידי, אט-אט.
אני מסתכלת קדימה, מה שקרה קרה. אני מתקדמת בצעדים קטנים אל האוטובוס, אני, המזוודה שלי, והאוויר שאני שמחה שאני יכולה עוד לנשום. עליתי, באוטובוס היו מדרגות גבוהות, הוא היה ארוך יחסית, ישבתי באמצע, מישהו בא לידי,
"את למחנה?"
"כן."
"גם אני."
"תקווה לא למות."
"מאיזה קבוצה את?"
"כבולים."
"גם אני."
"יופי, תקווה ששנינו לא נמות."
הוא גיחך, אני לא מבינה מה עצוב יותר, זה שהוא צוחק בזמן שאני אומרת שאנחנו עומדים למות או זה שהוא צוחק מזה שהוא הולך למחנה למשך 3 שנים בלי לראות את המשפחה שלו. הנהג של האוטובוס השמיע בכריזה את שם המחנה, מלחמה. אני והנער ההוא ועוד כמה נערים ירדנו מהאוטובוס.
היה אפל, רקוב, אפשר להגיד, צבעוני מעט, כאילו לא עשו כאן שיפוצים כבר כמה שנים רעות. אני רואה נערה עם שיער חום נכנסת אל הארמון שהיה כתוב עליו "כבולים" ואני בעקבותיה,וכך גם שאר הנערים. תחילה, היה דלת, ליד הדלת הייתה שידה, חדרים. חיפשתי את שמי.
"איקס..." מלמלתי את שמי, "חדר מס' 7, שייך לאיקס." כך היה כתוב, חטפתי את המעטפה מן השידה ורצתי אל הקומה השניה, היו כ-10 נערים, וכך גם 10 חדרים. ראיתי נערים מבריחים פצצות בשביל לזרוק על הקבוצה היריבה.
כיוון שסיפרתי לכם, מלחמה עד המוות.
לא נצא מזה נקיים.
המשך יבוא...
~~~
היי מיקמקים!
כאן זואי, שוב!
וכתבתי לכם עוד סיפור (:
סליחה שלא היה המשך למעגל למרות שדחיתי שוב ושוב את המועד, אך אני די עסוקה וזה בורח לי מהראש.
תודה על התגובות וכל הלייקים, הם ממש חיממו את ליבי.
ואני מקווה גם שאהבתם את הסיפור הזה!
ביי!
|
|
מוקדש
לכולם! | |
|
|
