|
בלון החברות
|
04/07/2017 |
לפני שנים רבות, חיו להם שני מיקמקים. ליאו ורון. הם היו החברים הכי טובים. עשו הכל יחד.
הם היו באותה כיתה, שיחקו יחד תמיד, עזרו אחד לשני בעת צרה, החברים הכי טובים.
עד שיום אחד החברות שלהם נהרסה.
ליאו לא ידע מכך, אבל רון היה אמור לעזוב את מיקמק סיטי.
ביום ההוא, ליאו הגיע לכיתה לפני רון.
כשהגיע רון, רצה לספר לליאו את החדשות הרעות. שהוא עוזב. אבל לא הספיק, כי ליאו קטע אותו לפני שהתחיל להגיד אפילו מילה.
"רון, רון! אתה זוכר מה יש לי היום? הכנת לי מתנה??" התרגש ליאו. "מממ...מתנה? בשביל מה?" רון לא הבין. "אתה לא זוכר שיש לי היום יום הולדת?! אוף... ידעתי שתשכח.." "ברור שלא שכחתי, צחקתי איתך.." שיקר רון, כי לא רצה לפגוע בחברו.
"אם כך" התלהב ליאו "מה המתנה שלי? או שזה סוד?" "אה... זה סוד.." מלמל רון.
"תקשיב.. אני צריך להגיד לך משהו.." אמר בעצב "אני... קשה לי להגיד לך את זה.. אבל אני-" הוא לא הספיק להמשיך את המשפט, כי איתן וג'וני נכנסו לכיתה, ומיד בירכו את ליאו.
"תודה לכם" השיב בנימוס ליאו לאחר שסיימו.
"כן, אז מה רצית להגיד לי?" "אני... אני.. אני עוזב את מיקמק סיטי. אני טס. לארץ אחרת. לתמיד." אמר רון ודמעות זלגו בעיניו. פניו של ליאו החווירו מיד.
"מה?? אבל למה?? מה אני יעשה בלעדיך?? אבל-" הוא לא הספיק לסיים את המשפט, כי המורה נכנסה לכיתה.
"לשבת במקום ילדים." אמרה וחייכה חיוך רחב.
החל השיעור. כל השיעור ליאו ורון לא דיברו זה עם זה.
גם בהפסקות הם לא דיברו. ובמשך שאר השיעורים. ואחר הצהריים.
עבר יום, ורון לא הגיע לכיתה.
בשיעור הראשון, המורה ניצבה ליד הלוח, והסתכלה על כל התלמידים במבט חודר.
"קודם כל בוקר טוב לכולם. יש לי היום הודעה חשובה. אתם בטח שואלים את עצמכם למה רון לא הגיע היום לבית הספר. אז אני רוצה לספר לכם שרון עזב את מיקמק סיטי. אני מצטערת, אבל הוריו החליטו זאת. הוא מוסר שהוא יתגעגע אל כולכם"
ליאו מיד הבין את משמעות הדבר. רון עזב בלי להודיע לו.
אחרי הלימודים, ליאו חזר הביתה בתחושה רעה.
הוא מיד לקח את טלפון הבית שלו, והלך לחדרו.
הוא התקשר אל רון.
"הלו? רון זה אתה?" דיבר מהר.
"זו אמא שלו, אקרא לו." קול של בת בקע משפורפרת הטלפון.
"רון! מישהו רוצה אותך!" ליאו חיכה כמה שניות, ומיד שמע את חברו.
"הלו? מי זה?" "זה.. אה... ליאו.."
"אה, היי ליאו..." רון אמר וקולו היה צרוד.
"למה לא נפרדת ממני? למה לא אמרת לי שאתה עוזב ישר יום לאחר שהודעת לי? איפה אתה בכלל?"
"אני... אני במיקולנד... בבית החדש שלי..." "מה זה מיקולנד? זו ארץ? לא שמעתי עליה אף פעם." "אה.. טוב.. אני צריך ללכת... ביי ליאו.." "ביי רון.." ליאו ניתק את הטלפון והחזיר אותו למקומו.
מאותו יום ליאו ורון לא דיברו זה עם זה.
ליאו המשיך את החיים שלו בלי רון, ורון התחיל חיים חדשים בלי ליאו.
כעבור 40 שנה, הגיעו למיקמק סיטי חגיגות יום המינימיקים השנתי.
לכבוד יום מיוחד זה, החליטו שהשנה יפריחו בלונים לאוויר עם פתקים.
ליאו היה כבר מבוגר, אבל בכל זאת החליט להשתלב ולעשות זאת גם הוא.
הוא לקח פתק, וכתב עליו: "שלום, קוראים לי ליאו. אם מצאת את פתק זה, תוכל ליצור איתי קשר.
כתובת הבית שלי היא מיקמק סיטי, שכונת המעבדה 11."
הוא לקח בלון, חיבר אליו את הפתק, והעיף את הבלון לאוויר.
כעבור שבועיים, שמע דפיקות בדלת ביתו.
ליאו היה כבר נשוי, למיקמקית יפה בשם תמר. מכיוון שתמר לא הייתה בבית באותו זמן, הוא ניגש לפתוח את הדלת.
כשפתח, לא האמין למי שראה בדלת.
אם ניחשתם שזו הייתה תמר, טעיתם.
אבל אם ניחשתם שזה היה רון, צדקתם ובגדול!
רון, חברו הטוב, מלפני 40 שנה, ניצב לו בפתח הדלת, ועל פניו חיוך רחב.
"רו....רו...רון? זה אתה? איך ידעת מה הכתובת החדשה שלי?" ליאו ממש התרגש.
ליאו עבר לבית קטן יחסית, בשכונת המעבדה, עם אישתו תמר.
"מצאתי את הבלון עם הפתק שלך. לא חשבתי שה'ליאו' שכתב את המכתב זה אתה."
"אז זה אני.." "כנראה שהחברות בסופו של דבר מנצחת הכל" אמר רון.
"צודק" השיב ליאו וחייך, "טוב תיכנס אליי הביתה, אני אספר לך על אישתי, על הבית החדש שלי, על החברים..." "מצוין. אני אספר לך גם על אישתי, ועל הילדים שלי ועל..." "יש לך ילדים?" קטע אותו ליאו בהתפעלות "כן. יש לי ילדים. טוב בוא ניכנס לפני שיהיה מאוחר" "יאללה בוא".
שניהם נכנסו לביתו של ליאו, והתחילו לספר אחד לשני על כל החוויות שעברו מאז שנפרדו, ועד שנפגשו שוב.
מאז ליאו ורון חזרו להיות החברים הכי טובים, ורון עבר עם אישתו לגור במיקמק סיטי, קרוב לביתו של ליאו.
מאז הם נפגשים כל כמה ימים, משוחחים אחד עם השני, ושמחים.
אבל יש משפט אחד, שהם לא ישכחו בחיים. הלקח שהם למדו מהסיפור שלהם.
"חברות אמת מנצחת הכל"
|
|
