×

   
קהילה - סיפורים ושירים
מיקיי471
169
30

החופש הקסום שלי 13/08/2017

פרק 1: הכירו אותי 

אתם בטח חושבים שהסיפור הזה יהיה עוד סיפור משעמם על מה עשיתי בחופש. 
אז זהו, שלא עשיתי את כל מה שכל הילדים הרגילים עושים בחופש: הולכים לים, לבריכה, לחברים, לבאולינג, למסעדות, לקייטנות, לסבא וסבתא, או סתם משתעממים בבית. 
היה לי חופש מיוחד. חופש קסום, אקרא לזה. 
אבל לפני שנתחיל, אני רוצה לספר לכם על עצמי. 
שלום, קוראים לי דניאל, ואני גר במיקמק סיטי. פרק 2: העיירה שלנו 

מיקמק סיטי זו עיירה די גדולה יחסית לעיירות אחרות. 
אני גר בשכונת "המעבדה", בבית קטן יחסית עם הוריי ואחותי אנה. 
קרוב אליי, גר ירין, חברי הטוב ביותר. אנחנו עושים כמעט הכל ביחד. 
יש לנו שכנים נחמדים. 
סך הכל האנשים בעיירה די בסדר. 
אני אוהב את העיירה שלנו. יש לנו בריכה, שקרובה מאוד לשכונה שלנו. 
יש לנו גלידרייה בעיירה הסמוכה אלינו. 
ראש העיר שלנו, מר דון סורז, נחמד מאוד ודואג לכל מה שאנחנו, התושבים, צריכים. 
בקיצור- זו עיירה שכל אחד ואחת יכולים לחלום עליה. 

פרק 3: הסיפור שלי 

תחילה לא ידעתי איך להתחיל את הסיפור הזה. 
רציתי מהסוף כי הוא החלק המגניב בסיפור, אבל לוסי, שהייתה שותפה למסע שלי, אמרה שזה יהיה מוזר שאתחיל מהסוף, כי אז לא תבינו כלום. 
התנגדתי לדבריה, אבל בסופו של דבר, לא יודע איך, הסכמתי לזה, והתחלתי מההתחלה. 
אז אתם בטח שואלים מי זאת לוסי. 
יודעים מה? 
אם הייתי אתם, הייתי חושב שירין, החבר שלי, שהזכרתי קודם, היה שותף למסע שלי. 
אבל למעשה, במקומו זו הייתה לוסי. 
עכשיו אני אספר לכם מי זאת לוסי, ואיך היא נקשרה להרפתקה המופלאה שלי. 

פרק 4: לוסי בונץ 

בהתחלה לא הכרתי את לוסי. 
למעשה, שנינו לא הכרנו אחד את השנייה ולא חשבנו שנעבור מסע כזה מדהים יחד. 
ראיתי אותה בפעם הראשונה, בזמן שרדפתי אחרי ירין, כששיחקנו תופסת. 
אני הייתי התופס, והוא רץ במהירות כזאת אדירה שלא יכולתי להשיג אותו. 
רצתי כל כך מהר, ופתאום החלקתי וצנחתי מטה. 
"איה!" נפלטה מפי יללה מסכנה. 
ירין לא שמע אותי, והמשיך לרוץ קדימה, בעוד שאני נשאר שוכב על האדמה. 
כאב לי, הברכיים שלי היו משופשפות, ואפילו זלג מהן קצת דם. 
לפתע עמדה מולי נערה צעירה, עם עיניים כחלחלות, בצבע של שמיים. 
"אתה בסדר?" שאלה הנערה, בעודה מסדרת את הג'ינס הקצר שלבשה. 
לא פגשתי אותה לפני כן, ולכן לא הכרתי אותה. 
הסתכלתי עליה ישר בעיניים, ולא הגבתי. 
היא הושיטה לי את ידה לעזרה. 
לאט לאט אחזתי בידה, והתרוממתי היישר למעלה. 
"תודה" מלמלתי, כי לא היה לי דבר אחר להגיד. 
"בשמחה" אמרה הנערה. "אה, דרך אגב, קוראים לי לוסי בונץ, אני גרה בשכונת "קרחת היער", תוכל לבקר אותי אם תרצה". 
"בשמחה. קוראים לי דניאל . נעים להכיר." היא הושיטה לי את ידה, ולחצנו ידיים. 
"יום נעים" אמרה לוסי, ונופפה לי בידה. "גם לך. ביי" השבתי לה, והיא הלכה לדרכה. 
מיד ירין בא אליי בריצה. 
"איפה היית?" כולו התנשף. "נפלתי" עניתי לו. 
"טוב אני רעב, אני הולך הביתה לאכול ארוחת ערב. ביי דניאל". 
"ביי ירין" השבתי לו וכל אחד הלך לביתו. 

פרק 5: נפגשים שוב 

אחרי כמה ימים, היה לי משעמם. 
ירין היה במחנה צופים, כך שלא יכולתי לשחק עמו. 
אנה הייתה אצל חברה שלה, בשם נועה. 
אמא ואבא ראו בטלווזיה סרט למבוגרים, ולכן לא הצטרפתי אליהם. 
ישבתי על המיטה בחדר שלי, וניסיתי לחשוב על משהו לעשות. 
לפתע נזכרתי בלוסי, והחלטתי לבקר אותה. 
אמרתי לאמא ואבא שאני הולך אל נערה שהכרתי. 
נראה לי שאבא לא שמע, אבל אמא הנהנה בראשה והסתכלה עליי. 
יצאתי מהבית, והלכתי אל שכונת "קרחת היער". 
ראיתי שם שני ילדים משחקים בכדורגל, ופניתי אליהם. "סליחה... אתם יודעים אולי איפה לוסי בונץ גרה?" שני הילדים הסתכלו עליי. 
אחד מהם היה בלונדיני והיו לו עיניים כחולות כמו של לוסי, והשני היה עם שיער חום, והיו לו עיניים חומות – ירוקות. 
הבלונדיני היסס בהתחלה, ומיד אמר "היא גרה בקצה הרחוב." 
הנהנתי, ומיד הלכתי אל קצה הרחוב. 
הבית האחרון, היה צבוע כולו בכתום זוהר. 
דפקתי על הדלת, ובפתח עמדה לוסי. 
"היי" היא אמרה ואספה את שיערה החום. 
"היי" אמרתי אותו דבר, ומשכתי בכתפיי. 
"רוצה שנטייל?" היא שאלה אותי בלי לחשוב פעמיים. 
"לטייל?" פזלתי אל הרצפה. 
"כן." ענתה, "זה יהיה כיף, אפשר שנלך לקרקס, עוד עשר דקות הוא מתחיל. 
אם נצא עכשיו נגיע בזמן". היא הסתכלה על השעון שעל ידה וחייכה. 
"טוב. אף פעם לא הייתי בקרקס... אני פוחד מהחיות שיש שם..." התוודיתי. 
"זה בסדר. גם אני פעם פחדתי מהם, אבל עכשיו אני יודעת שהן מאולפות והם לא רעות." היא נתנה לי יד, ואחזתי בה. "אני אשמור עלייך, בוא" היא החלה לרוץ לעבר הקרקס, ואני אחריה. 

פרק 6: ההרפתקה מתחילה 

לא חשבתי ששם ההרפתקה שלנו תתחיל. 
נכנסנוו לקרקס, ובהתחלה קצת חששתי, אבל לוסי אמרה לי שאין לי ממה לפחד. 
התחילה ההופעה, והיו המון דברים מרשימים בהחלט. 
היו להטוטים, הליכה על חבל, אקרובטים, אופנועים, ועוד. 
אפילו הופעות של חיות היו, לדוגמה כלב ים על כדור, אריה קפץ לתוך חישוק בוער 
ועוד המון דברים מדהימים. 
בסופו של דבר נהניתי מאוד. 
אני לא מבין ממה חששתי כל כך, זה היה כל כך מרהיב לראות את זה. 
כשנגמרה ההופעה, יצאנו החוצה. 
"זה היה כל כך כיף" התלהבתי. 
"לגמרי", לוסי הנהנה. "אמרתי לך שזה יהיה כי..." פתאום לוסי הפסיקה לדבר ופזלה לצד. 
"לוסי? הכל בסדר?" שאלתי אותה. 
"אה... האמת ש..." היא עדיין לא הסתכלה עליי והמשיכה, "תסתכל לשם" היא הצביעה לכיוון שהסתכלה עליו. 
הבטתי אל עבר המקום שהצביעה עליו, ותחילה לא הבנתי מה היא רואה שם. 
לפתע ראיתי משאית גדולה, ולידה עמד איש בבגדים שחורים. 
הוא סימן למישהו לבוא למשאית, אבל בסופו של דבר במקום לראות עוד איש, ראיתי חיות. 
ראיתי את האריה ההוא שקפץ לחישוק הבוער, ראיתי את הכלב ים שהיה על הכדור, ראיתי את הפיל שהעיף חישוקים באוויר, את הנמר, את הקרנף ואת כל שאר החיות שהופיעו. 

פרק 7: עוקבים אחרי המשאית 

"מה הוא עושה להם?" נבהלתי. 
לוסי לא שמעה אותי. היא החלה לרוץ אל המשאית, שהחלה לנסוע. 
"מה את עושה?!" צעקתי עליה. "ששש...." לחשה לי, והמשיכה לרוץ "בוא". 
לא רציתי לבוא, אבל לא הייתה לי ברירה. לא רציתי להישאר שם לבדי. 
התחלתי לרוץ אחריה, למרות שבתוכי התרחשה סערת רגשות. 
פחדתי. אני מודה, פחדתי. 
אבל הרגשתי שאני צריך לעשות את זה. הרגשתי שלוסי היא המפתח לפחד שמציף אותי. 
בסופו של דבר המשאית עצרה, והתנשפתי. 
לוסי הייתה מלאת מרץ, אך רצינית. 
הגענו למקום שומם, שבצדו עמד מקלט. 
אני ולוסי התחבאנו מאחורי שיח ירוק, שממנו היה אפשר לראות את המשאית ואת האיש שיצא ממנה. 
זה היה אותו איש שראינו קודם. 
הוא הסתכל ימינה ושמאלה, כנראה כדי לוודא שאף אחד לא בסביבה, והוציא מכיס מכנסיו מפתח אפור. 
"אני חושבת שזה המפתח למקלט" לוסי ניחשה, וצדקה. 
האיש מיד התקרב לדלת המקלט, הכניס לחור הדלת את המפתח, והמקלט נפתח. 

פרק 8: חושפים את עצמנו 

"בוא" לוסי אמרה לאחר שהאיש נכנס למקלט וסגר את הדלת. 
קמתי, וניקיתי את האבק שהיה על מכנסיי. 
התקדמנו לאט ובשקט אל המשאית שחנתה על יד המקלט. 
"מוכן?" חייכה אליי. "רגע את רוצה שנפתח את המשאית ונוציא את החיות?!" התפלאתי. "השתגעת?!". 
"זו הדרך היחידה... או שאתה מתכוון שנערב את המשטרה?" 
"כן! צריך לערב אותם!" 
"אבל אפשר גם בעצמנו... אל תפחד, אתה זוכר שהן מאול.." את המשפט הזה לוסי לא המשיכה. 
האיש יצא מן המקלט, וסגר את הדלת בזהירות רבה. 
"מהר!" רציתי לצעוק, אבל האיש היה שומע, אז לחשתי ללוסי ובמהירות רבה רצתי אל השיח שהתחבאנו מאחוריו. 
לוסי לא רצה אחריי. 
סימנתי לה עם היד לבוא אליי, אבל היא לא זזה ממקומה. 
באותו רגע, האיש ראה את לוסי. 
"מה את עושה פה ילדה?" האיש הסתכל על לוסי במבט מאיים, ותוך כדי פזל אל השיח שהתחבאתי מאחוריו. 
לוסי לא הגיבה לו. 
היה לי ברור שהוא ראה אותי. 
לא היה לי מה להסתיר, יצאתי מן השיח, ועמדתי ליד לוסי. 
"למה חטפת את החיות?", לוסי ישר התנפלה על האיש בלי לחשוב פעמיים. 
האיש גילגל את עיניו ואמר "אני זה ששואל את השאלות כאן". 

פרק 9: האיש מתוודה 

לוסי הסתכלה לו ישר בעיניים. 
"בבקשה, אנחנו רק רוצים לדעת למה עשית את זה. אנחנו לא נגלה לאף אחד, מבטיחים. נכון דניאל?" היא הסתכלה עליי, והנהנתי בראשי. 
"טוב..." האיש נאנח והמשיך "כשהייתי קטן, בן חמש בערך, אבא שלי ביצע פשע, והוכנס לכלא. 
לא הסכימו לי להיכנס לקרקס בגלל שחשבו שגם אני פושע, למרות שרציתי להיכנס. 
שמעתי המון שמועות על הקרקס, ורציתי כל כך להיות בקרקס, לפחות פעם אחת. 
נורא נעלבתי וכעסתי בגלל זה, והחלטתי לנקום." כשהאיש אמר זאת, עלו בעיניו דמעות. 
"אז בגלל זה החלטת לחטוף את החיות של הקרקס? כדי לנקום?" שאלתי והוא הנהן. 
"באמת סיפור עצוב, אבל לא היית צריך לנקום. 
יודע מה? דודה שלי עובדת בקרקס, אבקש ממנה שתכניס אותך, ובתמורה תחזיר את החיות?" לוסי שאלה אותו. 
"כן כן, אבל לא תספרו כלום לאף אחד נכון?" האיש שאל. 
"ברור. דרך אגב, אני לוסי וזה דניאל" היא הצביעה עליי. 
"תודה, אני גל." האיש קד קידה. 
נכנסנו למשאית של האיש, והתחלנו לנסוע. 
בלי שאף אחד ראה אותנו, הכנסנו חזרה את החיות לתוך הקרקס. 

פרק 10: הסוף 

בסופו של דבר הכל הסתדר, ונהייתי גיבור. 
נכון, אף אחד לא ידע מזה, אבל בשבילי זה היה מעשה גבורה מה שעשינו. 
מאז אני ולוסי חברים ממש טובים. 
פעם אחת כשבאתי אל לוסי, היא אמרה לי "חבל שאנחנו לא יכולים לכתוב על זה סיפור", ובאותו רגע עלה לי רעיון. 
"למה שלא נעשה את זה באמת?" שאלתי אותה, והתחלנו לכתוב. 
כמו שסיפרתי לכם בהתחלה, רציתי להתחיל מהסוף, כי כפי שאתם כבר יודעים, הוא היה החלק המגניב בסיפור שלנו. 
וכך מסתיים הסיפור שלי. 
תודה שהקשבתם לסיפור שלי, מקווה שאהבתם אותו. 
ניפגש בהמשך, 
דניאל.

מוקדש לכולם:).מי-רוצה-הקדשה?
20
9
428


  הוספת תגובה
שם מיקמק
תגובה
 
 
21/09/2017   12:29 נועה20703  9
אני רוצה הקדשה!!!!!
19/09/2017   19:33 מיקמקAשירי  8
אני רוצה הקדשה!
27/08/2017   15:28 XלורןX  7
ידעתי שאתה כתב אורח;)
20/08/2017   14:09 צוציק3906  6
מהמם!
20/08/2017   00:07 סגולי23645  5
ואוו איזה סיפור מדהים!!,אתה בטוח כתב אורח. הבא!!,זה פשוט סיפור מקסים!
19/08/2017   11:18 גואי45  4
היי זה מהמם!!
אשמח להקדשות
16/08/2017   07:33 קשתבענן145  3
קראתי עכששיו הכל!
וואו, מדהים!!
סיפור באמת יפה:)
13/08/2017   17:03 קשתבענן145  2
איזה סיפור יפה!
עוד לא קראתי הכל אבל אתה כותב מוכזשר!
13/08/2017   10:57 יעלממית  1
ואווווווו סיפור מהמם!!!!!!! ממש מדהים זה יזכה בכתב אורח , בטוח:))
אודות החברה           נגישות מדיניות פרטיות תנאי שימוש צור קשר