קהילה - סיפורים ושירים
|
|
|
|
|
החיים אחרי הסופה
|
27/09/2017 |
זה היה יום חורפי וגשום.
הגשם טפטף בקלילות על ראשי האנשים המסתובבים ברחוב.
היה נדמה כאלו הקפיאו אותם, עצרו את הזמן.
רק אני המשכתי לפסוע על המדרכה בצעדיי המהירים.
לבסוף, הגעתי הביתה, דפקתי בקלילות על דלת העץ הרעועה הישנה של ביתי, אי אפשר היה לשכוח את סופת ההוריקן שפגעה גם בדלת בתינו.
לפתע, סבא וסבתא פתחו את הדלת.
היה זה נראה כמו משב רוח רענן שהגיח מהסופה שהרסה משפחות שלמות וגם, אותנו.
נכנסתי לבית וישבתי על הספה במרכז הסלון הקטן.
סבתא התיישבה לידי.
סבתא אמרה במתיקות רבה- ''הלכת היום לאוניברסיטה?''
עניתי בקול חלש- ''כן''
למרות שלא באמת הלכתי.
הייתי שקועה במשהו אחר, משהו מדאיג.
לא הצלחתי להבן מהו.
הלכתי במהירות לחדרי וסגרתי את הדלת.
שמעתי את ולה של סבתי- ''עוד לא אכלת ארוחת צהריים!''
לא עניתי.
ישבתי בפינת הישיבה שלי בחדרי.
התאמצתי לחשוב מה מפריע לי ופתאום, נשמעה דפיקה חלשה על החלון הקטן בחדרי.
ברור שנבהלתי, אך לא הסתקרנתי מיהי הדמות המחפשת אותי.
לפתע שמעתי קול חלש וקריר- ''פתחי את החלון''
נבהלתי ממש באותו הרגע.
תחשבו שמישהו לא ידוע מבקש ממכם לפתוח את החלון.
האם תעזו?
פתחתי את החלון.
דממה שררה בחוץ, טיפות הגשם הרטיבו את החלון ופתאום צצה לה מטרייה אדומה וקטנה.
מתחת למטרייה ראיתי ראש קטן.
ראש של ילדה קטנה ממני בערך בשנתיים.
רציתי לסגור את החלון וגם את הוילון אבל קול חלש שוב עצר אותי- ''בבקשה, פתחי לי את חלונך, איני מזיקה, רק ילדה קטנה...''
לפתע מחשבותי עצרו והצביעו רק על מחשבה אחת.
הילדה הזאת, היא מה שהולך לקרות לי.
לא אוכל לברוח ממנה, אפתח לה את החלון.
פתחתי.
שקט שוב השתרר.
הילדה נכנסה במהירות לחדרי.
ידיה היו כחולות מקור וענייה בצבע חום כהה.
שערה היה שחור כמו פחם- הוא היה קלוע לשתי צמות קטנות הקשורות בסרט ורוד.
שמלתה הייתה אדומה.
יכולתי לראות את הפחד בענייה.
קולי פילח את הדממה, אמרתי- ''שבי בבקשה, ספרי לי מי את ומהיכן את?''
הילדה אמרה בול קצת פחות חושש-'' אני מירנדה, אני באתי אליך כי ...''
ואת ההמשך אי אפשר היה לשמוע.
סבתא פתחה את הדלת במהירות ואמרה- '' ארוחת הצהריים מוכנה!, פתאום מבטה נהיה קר.
ממש כמו מים חמים שהכניסו אותם למקפיא.
מירנדה גם החוירה לא מעט.
סבתא יצאה במהירות מהחדר.
נעצתי מבטים במירנדה.
שאלתי אותה- '' את מכירה את סבתי?, ספרי לי בבקשה''
מירנדה השיבה במהירות- ''סבתא שלך, מכירה את סבא וסבתא שלי.
בסופת ההוריקן עזרו לסבתך.
תמיד הבאנו לה ככל יכולתנו.
אחריי כמה ימים סבתך ניתקה קשר עם סבא וסבתא שלי.
כנראה היא הרגישה שהיא חייבת להחזיר לנו טובה וכנראה, היא לא רצתה.''
אמרתי- '' וואו, לא חשבתי ככה בכלל.''
'' סבתא!, סבתא!'', צעקתי.
סבתא נכנסה לחדר ובידה תמונה.
תמונה מההוריקן.
'' רואה?, איך נלחמתי בשבילך? לא יכולתי להחזיר טובות.''
מירנדה רצתה להגיד משהו אך לפתע, היא נעלמה.
גם סבתא נעלמה.
הייתי מאוד עצובה וחסרת אונים.
במשך יומיים הלכתי בגשם לאוניברסיטה וראשי נהיה כבד ממחשבות נוראיות.
כשחזרתי מהאוניברסיטה, זיהיתי את דלת העץ הישנה והמרופטת של ביתנו.
לא הספקתי לדפוק על הדלת וסבתא פתחה אותה!
היא הייתה שם!
זה היה כמו חלום!, ''סבתא'', אמרתי!
פתאום גיליתי שכלום לא קרה.
כנראה חלמתי.
פשוט חלמתי על כל הסיפור הזה עם מירנדה והסופה וסבתא...
המשכתי לחיות את חיי כרגיל- כל יום הלכתי לאוניברסיטה ושחזרתי, חיוך גדול מילא אותי באושר,
כמובן אתם יודעים מקמקים, זה היה החיוך של סבתא.
|
|
|
|
|
|
136
|
|
|
|
|
|
|
|
|
30/09/2017 13:34 |
שירה7669 |
1 |
וואו!, זה הסיפור המרגש, המדהים והמקסים ביותר שקראתי בשבוע האחרון, זה שימח אותי כהגן!
תמשיכי לכתוב סיפורים, והרבה. את מוכשרת וכישרונית ואני מציעה לך לממש את זה ככל יכולתך:), והמילים, כמה הן גבוהות, תרשי לי להצהיר עובדה שאני לא הכרתי חלק מן המילים שכתבת, יפהפה! |
|
|
|
|
|
|
|
