יומנה של רייני - אחים חלק 1

חנות

מה חדש

קהילה

אפליקציות

מנויים

הורים

עזרה

קהילה - סיפורים ושירים

אליסה61

יומנה של רייני - אחים חלק 1

01/03/2018

יומנה של רייני: אח ואחות – חלק ראשון
יומן יקר –
כמו שבוודאי אתה יודע, יש לי אח גדול, מקס. אכשיו אתה תצפה ממני שהתחיל לדבר עליו רעות, על איזהמעצבן הוא ואיך לכל המקמקים אני נולדתי אחותו ו... אתה צודק! אכן – מקס מעצבן. אבל ממש. כמה פעמים כבר לא רבנו על דברים שטותיים! כמו מי ילך לחנות או מי יאכל את העוגייה האחרונה. הוא אף פעם לא מוותר בקלות (יכול להיות שזה גם לטובה) ואני ילדה עקשנית. כנראה שזה עובר במשפחה. הוא תמיד כועס עלי על זה שאני לוקחת לו דברים, אבל תגיד לי, מה הבעיה בזה? בסך הכל לקחתי להשתמש כמה דקות, אני גם ככה מחזירה! אז מה הוא עושה סצנה מכל דבר? ואכי נורא זה שמקס אוהב פתאום ככה לצאת מאחורי פינה ולהבהיל אותית ואחר כך עוד לצחוק! ולמרות כל זה אני... עדיין אוהבת אותו. אחרי הכל, הוא האח שלי... משפחה.. אני תמיד יודעת שהוא יבוא להגן עלי מבריונים, ואף פעם לא יצחק על מי שאני. הוא היחיד שלא מתלחש מאחורי הגב שלי כשאני עוברת... הוא יקר לי, באמת! רק הלוואי שהיה שם לב אלי יותר! ... אני ומקס כמעט שלא מדברים בזמן האחרון. מקס בדרך כלל נמצא בשני מקומות – בחדר ועם החבורה. אני הייתי נותנת בכל רק כדי לפחות פעם אחת להיות במעבדה עם החבורה, לצאת איתם לכל מיני הרפתקהות ביחד, בלי שמישהו מהחבורה יסתכל עלי כאל "קטנה" או "לא שייכת". אני רוצה להיות חלק מהחבורה... ולהיות קצת יותר זמן עם מקס. אני מתגעגעת אל הזמן שבו הוא היה יותר בבית. אני מתגעגעת למשחקים, לצחוקים, ולסתם שיחות נפש שהיינו מנהלים. אני זוכרת כשהיינו קצת יותר קטנים, מקס ניסה ללמד אותי לרכוב על סקייטבורד שלו. לא ממש הצליח – נפלתי ושברתי את יד שמאל. כששמו לי גבס, ראיתי את הדאגה ואת הבושה בעיינו. הוא היה גם בין הראשונים שחתם על הגבס שלי. למרות ששברתי את היד, לא הצטערתי על זה לרגע. כן... אני זוכרת איך גם היינו בלילות מתגנבים לארון ואוכלים את כל הממתקים, כשאני נשענת על גבו של מקס כדי להגיע לממתקים. ובבוקר, כשאבא היה מגלה, היה מתרגז נורא. כמובן שכל האשמה תמיד נפלה על מקס, כי הוא "האח הגדול שצריך להבות דוגמא" ואני "הילדה הקטנה והמתוקה שתמיד מקשיבה למבוגרים". אבל מקס אף פעם לא כעס עלי. הוא רק חייך כשהלך לחדרו בתור עונש והייתי יכולה לראות בעיינים שלו את הצחוק. מקס הוא ספר פתוח. יותר נכון – העיינים שלו. מספיק לפחות פעם אחת להסתכל כדי להבין מה שהוא מרגיש. במיוחד הבנתי אני – אף פעם לא הצליח להחביא ממני. כן, אז היו ימים יפים... אבל אכשיו הוא כמעט אף פעם לא בבית, ואסור לי להכנס לחדר שלו. כן, אני מבינה, שלמקס יש חיים משלו, שהוא לא יכול כל הזמן להיות איתי, אני מספיק גדולה לשחק לבד ובלהבלהבלה, אבל... עדיין, כל פעם שהוא יוצא מהבית ואומר "אני יושן אצל סאני\גימבו\זואי, אז לא יהיה בבית בלילה" אני מרגישה איך הלב שלי קצת מתכווץ... לא מפחד אלא יותר... מעצב... והכל נהיה יותר גרוע כשמקס סוף סוף הציא לזואי חברות. אל תבין אותי לא נכון! אני שמחה בשביל מקס כי 1. האח שלי סוף סוף נפגש עם משהי. 2. מקס כל כך הרבה זמן התבכיין על זה ש"למה היא לא שמה לב אלי" ו"אני לא יודע איך להציא לה חברות". 3. זואי היא כמו אחות גדולה שאף פעם לא הייתה לי. אני מתה על זואי. היא מגניבה, נעים לדבר איתה, היא מבינה אותי והמון פעמים היא עשתה לי בייביסיטר. אנחנו אוהבות לדבר על המון דברים, במיוחד על מקס ואיזה מעצבן הוא, אבל חמוד (זה הקטע של זואי, אני פשוט אומרת שהוא מעצבן). אבל בכל זאת, יש לי חשש שחור עמוק בתוך הלב שזואי "תגנוב" את מקס והוא יפסיק לדבר איתי בכלל... הדבר היחיד שאני רוצה זה שנעביר את הזמן שוב פעם ביחד, כמו שהיינו עושים... אני מתגעגעת אל הימים האלא. ... . אוף, שוב פעם אני נשמעת כילדה בכיינית שלא יכולה להסתדר בעצמה... אני די בטוחה שזו הסיבה שמקס לא לוקח אותי ברצינות ודיי מתבייש בי. אני מנסה להיראות קולית, באמת שכן! ורב המקרים אני מצליחה... אך כאילו בכוונה, אני לא מצליחה להיות כזו ליד מקס. דווקא לידו אני לא מצליחה להחזיק את הרגשות. כשאני מרגישה עצובה, הדמעות בעצמם מתחילות לזלוג, כאילו שמישהו פותח ברז בעיינים. אני שונאת את זה, רק אם הייתי יכולה להיות יותר חזקה... רגע, אני אחזור עוד דקה, מקס קורא לי... אבל משהו בטון שלו נשמע כועס...
.
.
.

כתבו: אליסה61, קצוסן1 וריאן15
חלק שני- בקרוב.