קהילה - סיפורים ושירים
|
|
מיקדש5
|
0
|
|
|
|
|
|
מיקעמי מיקתמי
|
14/08/2018 |
לפני שנים רבות, ביער השחור העבות, מחליטה אמם החורגת של מיקעמי ומיקתמי לסלקם מהבית. "ילדיך אינם רצויים כאן", היא מפצירה בחוטב העצים, "אין די אוכל לכולם ואם ילכו, יהיה לנו יותר אוכל". חוטב העצים מנסה להתנגד אך כוחותיו לא כשהיו, מותה של אשתו הראשונה וצערו על הילדים הרעבים, מכבידים עליו כל כך, עד שאינו מוצא בתוכו את הכח להתנגד לאישה.
עמי, שנותר ער בלילה הקודם ושמע את השיחה בין אימו החורגת לאביו. הוא חיכה בסבלנות עד שילכו המבוגרים לישון. אז, באישון לילה, יצא עמי מהבית ואסף חלוקי נחל. בבוקר המחרת, יצאו חוטב העצים וילדיו מן הבית, בדרכם לעומק היער. כל הדרך שרו הילדים והאב שירים, שיחקו משחקים והשתוללו. אך ליבו של האב היה כבד, הוא ידע, כי עליו להשאיר את הילדים ביער ולא מצא בנפשו כח לעשות זאת.
לאחר זמן מה, הגיעו השלושה לקרחת יער. "ילדי", פנה האב לעמי ותמי, "עלי לצאת ולכרות מספר עצים להסקה, הישארו כאן והמתינו לי". הילדים חיבקו את אביהם וברכו אותו לשלום, בזמן שהוא עשה את הדרך והתרחק מהם. תמי נותרה עליזה וצוהלת, היא הייתה רגילה לימים כאלה עם אביה וידעה שהוא ישוב מאוחר יותר להחזירם הביתה. עמי היה זה שהתנהג פתאום מוזר. "מה קרה עמי, מדוע אתה שותק? למה אתה בוכה?" עמי פנה לתמי וסיפר לה על השיחה ששמע אתמול בן האישה לאביהם. תמי פרצה בבכי והחלה לזעוק לעזרה, אך מי ישמע את הילדים? איפה הם בכלל? היער כל כך גדול והילדים כל כך צעירים וקטנים.
"אל תדאגי תמי, תראי מה עשיתי", הרגיע אותה עמי. "אבא לא רצה להשאיר אותנו כאן, זאת היא שהכריחה אותו. החלטתי לפזר חלוקי נחל שאפסתי אתמול במשך כל הלילה ועכשיו, אם נלך בעקבותיהם, נחזור בשלום הביתה".
לעת ערב נשמעה דפיקה על דלת הבית. "מי זה יכול להיות?", תהתה האישה. "אינני יודע", ענה חוטב העצים. כשגברו הדפיקות הזדקפה האישה "הכל אני צריכה לעשות בבית הזה", צעקה לעבר חוטב העצים וקרבה אל הדלת. האשה פתחה את הדלת ומרב תדהמה, הפסיקה לדבר וצנחה על הכסא הקרוב. בדלת עמדו עמי ותמי, עייפים ומלוכלכים, אך שמחים. הם שוב בבית. הילדים פרצו הביתה בריצה וזינקו על אביהם בנשיקות ובחיבוקים. הם לא כעסו עליו, הם ידעו שלא הייתה לו ברירה אלא לעשות כמצוות אמם החורגת. אוכל לא היה והילדים העייפים הלכו ישר, לישון במיטתם.
בעוד הם ישנים, הרגישו השניים כי יד גדולה מושכת אותם ממיטתם. אור ראשון כבר עלה ואימם החורגת של הילדים גררה אותם החוצה ממיטותיהם. "אביכם הלא יוצלח, לא יכול לעשות שום דבר כמו שצריך", גערה לעברם האישה, "היום אני אצא עמכם לטייל ביער". עמי ותמי הביטו זה בזה, היה ברור לשניהם, כי עמי לעולם לא יצליח לאסוף שוב חלוקי נחל. תמי החלה לבכות ואילו עמי סימן לה בעיניו, שמצא פתרון.
בדרכם החוצה, הספיק עמי לחטוף פרוסת לחם מין המטבח. השלושה צעדו אל היער בדממה, רק קול בכייה החרישי של תמי נשמע. לפתע, הבחינה תמי כי עמי מפזר אחריהם פרורי לכם ונרגעה מעט. הם הגיעו לקרחת היער והאישה אמרה להם להמתין לה, עד שתשוב מן הקניות בשוק. השניים נותרו בקרחת היער, מחליפים ביניהם מבטים בדממה. לאחר שהיו בטוחים שהתרחקה מספיק, נפלו זה בזרועות זו בבכי גדול. "אני מפחדת", אמרה תמי. "הרגעי, הכל יסתדר", ענה לה עמי.
לאחר דקות ארוכות בהן ישבו חבוקים, הפנו השניים מבטים לעבר הקולות החרישיים ששמעו. היה זה סנאי קטן ובפיו פירור לחם זעיר. "או, לא, לא, לא, לא , לא, לא, לא, לא, לא", זעק עמי. "מה קרה"? שאלה תמי. "הוא אכל לנו את הפרורים!", ענה עמי בקול שבור והצביע על הסנאי.
אובדי עצות, החלו השניים לחפש את דרכם ביער. החושך ירד והילדים הלכו לאיבוד. בוכים ורעבים, ראו לפתע אור בוקע מבקתה קטנה. "הגענו הביתה", צהלו הילדים ופתחו בריצה אל הבית. הם נעמדו לפני הדלת, נרגשים ומחוייכים. דפקו פעם. דפקו פעמיים. דפקו שלוש פעמים. הדלת נפתחה לאיטה. הילדים החליפו בינהם מבטים ואז כשהביטו מעלה, ראו אישה זרה עומדת בפתח הדלת. "עמי, תמי", פנתה אליהם האישה, "הגעתם, הו כמה דאגתי לכם!". הילדים נראו מבולבלים.
בבית, ליד האח הבוערת ובזמן שערכה לכבודם את השולחן, גילתה להם האישה, כי היא חברתה של אימם החורגת. האם, שהלכה לאיבוד בעצמה, ביקשה ממנה לשמור על הילדים עד שתשוב, במידה ואלה יגיעו במקרה אל הבית. הילדים האמינו לסיפור, אך יתקשו להאמין להרי הממתקים, שהאישה הניחה על השולחן והזמינה אותם לאכול.
לאחר שאכלו לשובע, לראשונה מזה זמן רב, הראתה להם את חדרם והזמינה אותם לעלות אל מיטותיהם. הילדים נרדמו מיד.
למחרת, קמו הילדים שמחים ועליזים אך את פניהם קיבלה, מכשפה. במהרה כלאה המכשפה את עמי בכלוב והכריחה את תמי להיות לה למשרתת. הילדים הבינו שנפלו למלכודת, אך לא ידעו מה לעשות. מידי יום הייתה המכשפה מפטמת אותם בעוד ועוד ממתקים ומידי ערב הייתה ניגשת לכלובו של עמי לברר מה משקלו.
עמי היה הראשון להבין מה זוממת המכשפה. בוקר אחד, כשהמכשפה יצאה מן הבית, קרא עמי לתמי שתתקרב אליו. "היא רוצה לאכול אותנו, הביטי כמה אוכל היא נותנת לנו כל הזמן, הביטי כמה שמנו מאז שהגענו לכאן". תמי התקשתה להאמין. השניים חיפשו פתרון, כיצד להערים על המכשפה. תמי נזכרה שראתה אותה מועדת מספר פעמים ונתקלת בדברים בבית. השניים הבינו שהמכשפה כבדת ראיה ולכן היא ממששת את בטנו של עמי ולא מסתפקת במבט.
באותו הערב, חזר הטקס על עצמו. לאחר ארוחת הערב מלאת הממתקים, ניגשה המכשפה לבדוק את משקלו של עמי, אך הפעם הגיש לה הילד עצם צרה מגופו, וכשזו נגעה בה, פלטה אנחת יאוש והלכה ממלמלת, "עדיין לא, עדיין לא".
הימים חלפו והמכשפה החלה להתייאש מעמי ותמי. בכל יום הייתה מכינה להם ממתקים משמינים ובכל ערב הייתה מגלה מחדש, כי הם לא עולים במשקל. היא עצמה, אגב, לא אכלה מהממתקים, כי פחדה להרוס לעצמה את השיניים. כשחזר החורף ועימו הרעב, החלה המכשפה להתייאש. ערב אחד, נתקפה ברעב גדול והחליטה שהגיע הזמן. "תמי יקירתי", קראה המכשפה, "הפעילי את התנור לחום הגבוה ביותר". "אינני יודעת לעשות זאת גברתי, תוכלי בבקשה ללמדני?", ענתה תמי, למרות שידעה היטב כיצד להפעיל את התנור. המכשפה פנתה אל התנור והתכופפה לתוכו, בעודה מניחה בו את העצים להסקה.
תמי אזרה את כל כוחה ודחפה את המכשפה לתנור. במהירות הבזק סגרה תמי את דלת התנור והדליקה את האש. אז פנתה לשחרר את עמי מכלובו ושניהם יחד רצו החוצה במהירות אדירה. הם היו חופשיים.
כעבור זמן מה, מצאו עמי ותמי את ביתם. בעודם עומדים מול הדלת, צחקו על תמימותה של האם החורגת המרשעת וכיצד שוב הצליחו להערים עליה. אך הפעם נכונה להם הפתעה גדולה מאוד, את דלת הבית פתח אביהם. "ילדיי!" קרא באושר, שעה שהוא כורע על ברכיו לחבק את ילדיו, "מתוקים שלי, חשבתי שלעולם לא הראה אתכם עוד". האב סיפר לילדים כי אימם החורגת מתה וכי כעת, אין בדעתו להתחתן בשלישית. ומאז ובמשך ימים אין ספור, חיו השלושה יחד, שמחים ומאושרים, בביתם אשר ביער
|
|
מוקדש
ל מיקדש6 | |
|
|
|
|
|
81
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
