|
סיפור סינדרלה שלא סופר
|
05/09/2018 |
בקתה באמצע היער, סופת שלגים, זקנה ומקל שחור, אחיזת קרח ונערה שדמעותיה דם. אני מתעוררת בבהלה ומדליקה את העששית. אני כבר לא זוכרת לילה שבו לא היה לי את החלום הזה. אבא יגיע עוד מעט, אני יודעת. הוא אומר שאני תמיד צורחת בסיוטים שלי. אמרתי לו שהוא לא צריך לקום ולהטריח את עצמו כל לילה. שום דבר רע לא קרה לי. לפחות לא דבר שהוא יכול לפתור.בהתחלה חשבתי שהסיוטים באים בגלל המצב רוח שלי לפני השינה אבל כשהסיוט התחיל לחזור על עצמו הבנתי שזה לא בא ממני, אני לא יכולה להפסיק אותו. משהו קר נוחת לי על הלחי ואני מבינה שאני בוכה. מה שאני רואה בחלום תמיד מצליח לזעזע אותי מחדש. יש לי תחושה שהחלום קשור אליי באיזשהו דרך. אני יכולה להרגיש את הפחד שנוטף מן הנערה ואת האפלה שעוטפת את האישה השנייה אך הדבר שהכי מפחיד אותי זה השיתוק שאני מרגישה בחלום. אני מרגישה שאני כלואה בתא חשוך כשהדלת מולי פתוחה אבל אני לא יכולה לצאת והאי יכולת הזו שוברת אותי בכל פעם מחדש. הסיוטים החלו כשאימא שלי נפטרה, זה קרה לפני עשור כשהייתי בת שבע.
בדיוק הצלחתי לשכנע את הפרפר שבטוח לנוח על כף ידי כששמעתי את הצרחות. אמי הייתה אחת מהרבים שלקו במגפה. אני מבינה שלא הייתה יכולה להחלים אך אז עוד קיוויתי שאמי לא תהפוך לאחת מהגופות השחורות שראיתי את המשפחות הסמוכות מעמיסות על כרכרותיהם בדרכם לבית הקברות. כשהגעתי לחדר של אימא, אבי בדיוק יצא. היו לו דמעות בעיניים והוא הסתכל עליי במבט שבור ובלי להגיד מילה, אני הבנתי. נכנסתי בריצה לחדר וניגשתי למיטתה של אמי. היא נראתה כמו צל מהבן אדם שהכרתי. האימא המחייכת שהייתה משחקת איתי בגינה ושרה לי בלילות נעלמה ומולי שכבה אישה חיוורת עם ידיים שחורות ודם שיורד מהאוזניים. היא לקחה לי את היד והחזיקה בי חזק ואת ידה השנייה העבירה בשערי הזהוב- הדבר היחיד שירשתי ממנה. "ילדה יפה שלי", היא לחשה והדמעות זלגו על לחייה. היא חייכה אלי במבט עצוב ולרגע זיהיתי את אמי מתמיד, אך הרגע עבר בהתקף נוסף של שיעולים ודם. "אימא, אל תעזבי אותי",בכיתי. "לכל דבר יש סוף, ילדתי ושלי הגיע. אבל אני מאושרת. את הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי, היחיד אולי. ואני יודעת שאת תצליחי להתגבר על כל מכשול שהחיים ישימו לך בדרכך", אמרה אימא וסיבוב נוסף של שיעולים תקף. "כל מה שאת עושה הוא טוב, אימא", אמרתי והרגשתי מבולבלת. "יש דברים שאת לא יודעת", אימא אמרה. "דברים שעשיתי שעומדים להרוס חיים שמאוד חשובים לי. דברים שעליהם אני מצטערת מכל הלב ושמונעים ממני ללכת בשקט". "מה עשית אימא?", שאלתי. "זה לא משנה עכשיו, אהובה שלי,אין לי הרבה זמן ואני לא רוצה לבזבז אותו", אמרה אמא והעבירה את ידה בשערי שוב. "קחי", אמרה והסירה את המחרוזת שלה. "אני רוצה שתיקחי את זה כדי שתמיד אהיה איתך". היא ענדה את המחרוזת על צווארי בידיים רועדות. זו הייתה מחרוזת כסף פשוטה עם תליון שנפתח. בפנים הייתה תמונה של אימא מחייכת כמו בתקופות היותר טובות שלה. "תהיי טובה ואמיצה והכול יסתדר", אמרה לי וחיבקתי אותה. החזקתי אותה ללא רצון לשחרר, לא הייתי מוכנה לאבד אותה. "אני מבטיחה", לחשתי ואמי חפנה את הלחי שלי וניסתה לנגב את דמעותיי שהוחלפו בדמעות חדשות. קמתי מהרצפה כשידי עוד אוחזת בשלה, אני מצטערת", היא לחשה לי. עד היום איני מבינה על מה היא התנצלה אך באותו זמן לא ייחסתי לכך חשיבות. "אני אוהבת אותך", לחשתי לה והיא החזירה לי את מילותיי. הרפיתי מידה ויצאתי מהחדר בריצה, משאירה מאחור את אמי שהשאירה מאחור את חייה.
אני מתגעגעת אליה אך אבי הצליח לתפוס את המקום הכי יקר בליבי ולעזור לי להמשיך הלאה. לעומת אבות אחרים שאני מכירה, אבי תמיד ניסה להיות שם בשבילי, הוא לא הזניח אותי ולו לרגע. מעולם לא הייתה לי אומנת. הוריי גידלו אותי בעצמם ויחסיי איתם תמיד היו קרובים. בעצם אבי הוא הבן אדם שהכי קרוב אליי בעולם מאחר ואין לי חברים. חוץ מהביישנות שלי יש את הסקנדל של אמי שתמיד הרחיק אנשים מאיתנו. אמי היא בת אצילים שהתאהבה באבי, בן לאיכרים פשוט. הם נישאו בסתר ואמי עברה לגור איתו כאן בכפר. הוריה ניתקו איתה קשר והותירו אותה ללא זכות לצוואה או נדוניה. אנשים מסתכלים עלינו כמו על מצורעים כשאנחנו נוסעים לעיר. ככה זה הולך כאן בממלכת אלפיום, הכול קשור למעמדות. אמא שלי עשתה את הלא יעשה ובחרה בליבה. אני מעריצה אותה על כך אך לא אכחיש שקשה לי לצאת מהכפר בגלל מעשיה. אמי התגוררה פעם בעיר הבירה של הממלכה שלנו-רויאל. רויאל היא העיר הסמוכה אלינו והיא העיר הכי עשירה בכל הממלכה ובה נמצא ארמון המלך שלנו, וויליאם צ´מברליין. משפחת צ´מברליין מולכת עלינו מאז שהממלכה הוקמה לפני מאות שנים. פעם הייתי מצטרפת לאבי בנסיעות המסחר שלו, בהם היה מחליף את הפירות והירקות שאנו מגדלים בלבוש ומכשירים מהמזרח, אך אחרי מה שקרה בפסטיבל לפני ארבעה שנים הפסקתי להצטרף אליו. בזכות החברים של אמי והנדבות שלהם, אבי היה מגדל בשדה משלו אך גם הכסף הזה נגמר וכעת אבי מוכר שעונים בעיר. אני שומעת צעדים שמתקרבים אל דלתי ויודעת שזה אבי. אני מנגבת את הזיעה מפניי ומנסה לשוות לפניי מבט רגוע כדי להרגיע אותו. הדלת נפתחת בתנופה ואבי נכנס פנימה, שערו השחור מבולגן והוא לובש את בגדי הלילה שלו. הוא שוב קם בגללי. "אלה את בסדר?", הוא שואל ומתיישב על המיטה. "כן. אני מצטערת שהערתי אותך שוב, זה רק... החלום", אני אומרת ומסבה את מבטי למחרוזת שלי. אבא אומר שאני תמיד משחקת איתה כשאני עצבנית. אתה לא צריך לקום כל לילה,אבא. אני בסדר". "לא את לא", אומר אבא ושם את ידו על כתפי. "חוץ מזה, כבר התרגלתי".
"זה לא גורם לי להרגיש יותר טוב, אתה יודע. אין סיבה שהשינה של שנינו תיהרס", אני אומרת אף על פי שאני יודעת שבויכוח הישן הזה אני אף פעם לא מנצחת. יש רגע של שקט. אני רואה על פניו של אבא שהוא חושב על משהו. אחרי כמה שניות, הוא מסתכל עליי ושואל, "את רוצה לספר לי? על מה את חולמת, אני מתכוון?". אני מביטה בו, מופתעת. כשהייתי קטנה הוא היה שואל אותי את אותה השאלה כמה פעמים אבל אני לא רציתי לספר. יש לי הרגשה שאם אני אספר את זה למישהו, זה רק יהפוך ליותר אמיתי. "אני לא רוצה לדבר על זה, אבא", אני אומרת ומשפילה את מבטי. "לי דווקא יש משהו לספר לך", הוא אומר ומסתכל עליי. אני מזדקפת ומחייכת אליו לעודדו להמשיך. "את יודעת שאני מאוד אהבתי את אמך, נכון. אבל האל לקח אותה מאיתנו מהר מדי ומאז זה היה רק אני ואת. אני חושב שהגיע הזמן לצרף למשפחה שלנו עוד אנשים". לפני שאני מספיקה להגיב, הוא ממהר ומוסיף, "קוראים לה קונסטנס והיא אישה חכמה ואוהבת. יש לה שתי בנות- דריזלדה ואנסטסיה. אני בטוח שתסתדרו...אני יודע שאף אישה לא תוכל להחליף את אמא שלך אבל את יכולה למצוא בקונסטנס חברה ואשת שיח קרובה". הוא מסתכל עליי בעיניים כחולות בוהקות, העיניים שלי, ואני אומרת, "אם אתה מאושר, גם אני מאושרת. אני בטוחה שקונסטנס תהיה אישה מדהימה". הוא מחבק אותי חזק. "אני בטוח שאת ואשתי תסתדרו". "אשתך?", אני בוכה. "כבר התחתנתם". "כן", הוא אומר ומחייך אלי, "אתמול, בטקס קטן בעיר". אני מופתעת. הוא נשוי כבר מאתמול ולא סיפר לי. "רציתי שתהיה לך הפתעה", הוא אומר לי. "את כועסת", הוא מצהיר ואני מבינה שמחוסר התגובה שלי הוא בטח חושב שאני כועסת עליו. "לא,ברור שלא. פשוט הפתעת אותי", אני אומרת ומחייכת אליו. "אמרת שהטקס היה בעיר, למה?". "כי שם היא גרה", הוא עונה לי. "היא אצילה מכובדת שהתאלמנה לפני שנה". עכשיו אני באמת בתדהמה. אצילה! למה שמישהי כל כך עשירה תבוא לגור איתנו ותוותר על חיי המותרות. "איך הכרתם?", אני שואלת. "היא הציגה את עצמה כשהייתי בעיר במכירות. היא באה לכאן מחר עם בנותיה", הוא אומר. "חשבתי שאולי נלך מחר בבוקר לשוק ונקנה לך שמלה חדשה". "אין צורך, אבא. יש לנו דברים יותר חשובים שצריך לקנות", אני אומרת ומסתכלת אל מחוץ לחלון. בחוץ השמש מתחילה לעלות וצובעת את השמיים בגוונים רבים של כתום וורוד. יום חדש מתחיל בשבילי. יום חדש, תקופה חדשה, תקופה שבה זה כבר לא רק אני ואבא. תהיינה לי אחיות ואישה שתאהב את אבי. חיוך זורח לי על הפנים כשאני מסתכלת על אבא, "אני אשמח ללכת לשוק".
לאחר שאבא עוזב אני נשארת במיטה מעט וחושבת על קונסטנס. האם היא תאהב אותי? האם אני אוהב אותה? והבנות שלה, האם אני אסתדר איתן? איך הן יהיו? אני מחליטה שאני אסתדר איתן ושהכול יהיה בסדר וקמה מהמיטה. אני יוצאת אל הגינה האחורית ואוספת ביצים. לאחר שאני ואבא אוכלים ארוחת בוקר אנו עולים על הכרכרה השחוקה, אחד הדברים שאמי הביאה איתה כשהתחתנה עם אבא ונוסעים אל השוק. לשני הסוסים הרתומים לכרכרה לונה ואוב. לונה היא סוסה ערמונית עם רעמה שחורה והיא שייכת לאבי. אוב, לעומתה הוא סוס לבן עם רעמה כסופה שהיה שייך לאמי ומאז מותה עבר אליי. אוב הוא חברי הטוב ביותר ושומר הסוד שלי. הוא היחיד שיודע מה אני רואה בסיוט שלי כל לילה והסיבה שהוא יודע היא שהוא לא יכול להגיב. אנחנו מגיעים לשוק בכיכר הכפר. אבי לוקח את הסוסים לאורווה ונותן לי מטבעות כסף, אני מתקדמת אל עבר חנות וקונה חמישה דגים. למוכרת קוראים נטשה, אישה בשנות ה-50 המאוחרות לחייה עם שיניים שחורות ומזג עוד יותר שחור אך אליי היא תמיד הייתה נחמדה. מה שכן, אני צריכה לדחות בנימוס כל פעם מחדש את ניסיונה לשדך אותי עם נכדה. כשאני אתחתן זה לא יהיה שידוך אלא מתוך אהבה. אולי לא הייתי מתעקשת על כך אם היו לי הורים אחרים אבל בגלל שהוריי בעצם התחתנו מאהבה , אבי הבטיח לי שגם לי תינתן ההזדמנות. לדעת שאתחתן מאהבה מרגיע אותי אך אני לא מתעכבת יותר מדי ומחוץ לכפר מעולם לא יצאתי, אלא לעיר הבירה שסמוכה אלינו שאליה החלטתי לעולם לא לחזור, הן בגלל המבטים של האנשים בשל אמי והן בגלל מה שקרה אז בפסטיבל לפני שנים. לאחר שאני קונה שמלה פשוטה בצבע תכלת עם עיטורים כסופים אני מחפשת את אבי ומוצאת אותו מתמקח עם האופה על עוגת דבש. "שנלך?", אני שואלת אותו לאחר שהוא גומר. הוא מסתובב אליי ופוצה את פיו בכדי לענות לי כשאנחנו שומעים צעקות רמות ורואים המולה של אנשים רצים לכיוון הכיכר המרכזית. אנחנו מצטרפים אליהם ואני תוהה על מה כל המהומה. בהתחלה חשבתי שאנשים צועקים מפחד אך עתה אני רואה שהצעקות הם של כעס, "תשרפו אותה!", הם צועקים ומקללים. אני מסתכלת על הכיוון אליו כולם מסתכלים ורואה אישה אדומת שיער קשורה ברגליה וידיה עלהמוקד. אני מזדעזעת. האישה ממררת בבכי בזמן שאנשים מצביעים עליה וצועקים דברים איומים. אביר בגלימה אדומה מתקרב למוקד עם לפיד בידו. הוא משומרי הממלכה, אני חושבת. האביר מרים את ידו כמבקש דממה והקהל החל להשתתק. "על פי צו המלך וויליאם השלישי מבית צ´מברליין אני מוצא אישה זו אשמה בכישוף ודן אותה למוות", אומר האביר והקהל מתחיל לצעוק מחדש. בין הצעקות ניתן לשמוע, "מכשפה" ו"שדה".
"אני לא מכשפה, סר. יש לך טעות. בבקשה תשחררו אותי", מתחננת האישה אך האביר מתעלם ממנה. האישה ממשיכה למרר בבכי ואני יכולה לשמוע אותה מעל הצעקות של האנשים. דמעות צצות לי בעיניים. תמיד חשבתי שהעלאת מכשפות על המוקד זה ברברי. רוב הנשים ששורפים מתגלות בסופו של דבר כנשים רגילות וגם אם הן היו מכשפות, כוחות קסם לא עושים בן אדם מרושע. איני חושבת שכל המכשפים רעים כמו שאיני חושבת שכל האנשים רעים אך המלך אינו חושב כמוני. אשתו מתה בגלל מכשפה, מה שגרם לו לאסור קסם וכישוף בממלכה לפני כשש עשרה שנה.
האביר לוקח את לפידו ומדליק את בולי העץ שעליהם עומדת האישה. להבות מתחילות לכלות את הבימה הקטנה והיא מתחילה לצרוח. הדמעות שלי זולגות עכשיו בחופשי ואבי מחזיק אותי בין ידיו ומסתיר ממני מהמחזה המזוויע. צרחותיה של האישה שורפות לי את הלב. אף פעם לא ראיתי בן אדם מת.
המחזה של הלהבות המכילות את גופה המתפתל הוא לא הדבר הגרוע ביותר. גם לא הצהלות של הקהל תאב הדם. אילו הזעקות שלה שחותכות אותי כמו מאה סכינים. בהתחלה היא זועקת לעזרה, אחר כך הזעקות הופכות לצרחות של כאב ולבסוף הצעקות נחלשות ופתאום יש רק דממה. הקהל כבר לא צועק ומריע, הם בטח כבר מבינים שאינה מכשפה כי אם היא הייתה אחת, כבר מזמן הייתה משחררת את עצמה. אך לא. היום לא שרפו מכשפה. היום שרפו אישה, בת חווה שאפרה התערבב בין הלהבות. אני מסיטה את מבטי מכתפו של אבי ומסתכלת אל האופק. בשמיים יש עשן והעננים אפורים. גם השמיים רוצים לבכות.
דבר שחור מסיט את דעתי. גוש שחור וכפוף בקצה הכיכר, רחוק מהאנשים. רגע זה לא גוש, זה בן אדם. שיער לבן ארוך וגלימה שחורה.זאת אישה.
אני מרגישה צינה מחלחלת בתוכי ויודעת שמשהו לא טוב באישה הזאת. פניה מופנות לאדמה אבל יש לי תחושה שהיא מסתכלת עליי. שהיא רואה אותה. את כל כולי. אני רוצה להסב את מבטי אך אני לא מסוגלת לזוז, אני מהופנטת. הזקנה מרימה את אצבעה ומצביעה עליי. עיניי נפערות בפחד וראשי מתחיל לכאוב. אני מרגישה שראשי מתפוצץ ודמעות חדשות יורדות.
פתאום אני מרגישה נוכחות שרה בי ואחיזת הקרח אוחזת בגרוני.
מבטי נח על ידה השנייה הנאחזת במקל השחור. טיפה של דם זולגת על המקל. אני צורחת.
כמה שעות לאחר מכן אני עדיין צריכה להרגיע את אבי שהכול בסדר. מה שראיתי היה תעתוע שמוחי עשה לי בעקבות מה שראיתי. הזקנה מהחלום לא הופיעה בכיכר. אין סיכוי. התת מודע שלי בוודאי הראה לי אותה במצבי הפגוע . אני לובשת את השמלה הכחולה ומסתכלת על המראה. אבא אומר שאני נראית כמו אימא. "את נראית בדיוק כמו קלרה", הוא תמיד אומר לי, אבל כל השאר אומרים שאני נראית כמו אבא. אני נוגעת במחרוזת שלי ומרגיעה את עצמי. קונסטנס עומדת להגיע בכל רגע. הכל עומד להשתנות. היום הוא סופו של עידן.
"ההרגשה היא פחות אחת של סיום ויותר אחת של נקודת פתיחה" |
|
