קהילה - סיפורים ושירים
|
|
|
|
|
שלגיה-סיפור לספרייה ולכתב אורח
|
05/09/2018 |
פרק 1-שלוש טיפות דם, שלג ומסגרת עץ שחורה
******
אן רקמה בשתיקה ליד החלון, היא הביטה בפתיתי השלג הצחורים שצנחו על הקרקע ויצרו מרבדים לבנים ורכים שכיסו את הדשא הירוק. אן ציפתה לילד כבר, ואותו הילד יהיה יורש העצר, היא הייתה המלכה הרי, לילד נקבע הגורל עוד לפני שנולד. אם זה יהיה בן הוא ירש את הכתר, ואם זאת תהיה בת היא תינשא ובעלה ירש את הכתר והיא תהיה מלכתו.
המלכה פתחה את החלון ונתנה לרוח הקרה והשלג להיכנס אל תוך החדר. אצבעה של אן נדקרה מהמחט וכמה טיפות דם נשרו והרטיבו את השלג. היא הביטה במסגרת החלון שעשויה עך שחור ואז בשלג שהוכתם בדם. היא רצתה שככה יראה ילדה, שיהיה לו שיער שחור כמו המסגרת, עור חיוור כמו השלג ושפתיים אדומות כדם
אן כבר החליטה את שם הילד, היא תקרא לו על שם השלג, היא אהבה את השלג.
"אן." המלך נכנס לחדר והתיישב לידה, הוא הסגר את החלון ואז הניח את ידו על כתפיה
"אני רוצה שנקרא לתינוק על שם השלג." אן אמרה פתאום, היא הביטה בבעלה בעיניים נוצצות.
"איך שתרצי."
באותו היום המלכה נהרגה, במזל התינוק שרד. זאת הייתה ילדה, בעלת שיער שחור כעורב, שפתיים אדומות כדם ועור חיוור כמו השלג. משאלתה של המלכה התגשמה.
לילדה המלך קרא שלגיה, לפי בקשתה האחרונה של אישתו האהובה.
פרק 2- הנסיכה שלגיה
******
שלגיה ניסתה להתבלט תמיד, לא שזה הצליח לה, תמיד זכרו אותה בגלל יופיה ולא בגלל שלגיה שבפנים.
היא ניסתה להיות שונה משאר נערות באופי אבל לא עבד, היא הייתה עדינה, צייתנית ומחושבת. או בקיצור מושלמת. אבל כולם אהבו אותה בגלל יופיה בגלל שיערה השחור הארוך שתמיד התעקשה שיקלע לצמה פשוטה למרות היותה הנסיכה, בגלל שפתיה האדומות הרכות, בגלל עורה החיוור ועיניה החודרות שכיסו אותן ריסים ארוכים.
אף אחד לא אוהב את שלגיה שבפנים. גם לא היה לה חברים, היא הייתה עסוקה תתמיד בחובותיה כנסיכה, היא הייתה צריכה ללמוד לתפור, לרקום, לרקוד, לשיר, לצייר ועוד שאר תחומים אחרים.
"בוקר טוב אם חורגת." היא נכנסה לחדר הכס, על כס המלכות המוזהב ישבה אישה בעלת שיער זהוב שנאסף לתסרוקת מסובכת להפליא. את גופה כיסתה שמלה נפוחה בצבע סגול שקושטה באבני חן והתווסף לה גלימה.
אביה התחתן בשנית אחרי מות אימה, עם האישה הזאת. בתוך תוכה שלגיה שנאה אותה, היא הייתה מגעילה ומרוכזת בעצמה אבל חלק אחר בה רצה שהיא תחליף את האמא שלא הכירה מעולם. לא זה אי פעם קרה, המלכה הלא התייחסה אליה כלל, והחלק הכי גרוע הוא שאביה נהרג כמה שנים אחרי שהתחתן איתה, הוא נהרג על ידי המלחלה הנוראית, ביום שזה קרה כל הארץ התאבלה על מותו, ושלגיה נותרה יתומה.
"בוקר טוב." המלכה, אמרה בקור, היא קמה מהכס ונעלמה במסדרונות הארוכים.
שלגיה נאנחה, למה היא לא אוהבת אותה? זאת שאלה שמעולם לא הייתה תשובה עליה, היא המשיכה בהליכה במסדרונות האין סופיים כהרגלה, עד שהשיעור הבא שלה יתחיל לא היה לה דבר לעשות.
הנסיכה החליטה לעשות דבר שמעולם לא עשתה, היא תצא החוצה. כן שלגיה לא יצאה מעולם מבין חומות הארמון "בחוץ מסוכן נסיכתי." אמרו לה כששאלה על כך.
היא פשטה את השמלה שלה וזרקה את הכתר על המיטה שלה ולבשה שמלת צמר כחולה וגלימת רכיבה מחממת בצבע בכחול מעט בהיר יותר. שלגיה השחילה את רגליה הקטנות והעדינות לתוך זו מגפי שלג מקושטות בפנינים, לפי האופנה האחרונה בממלכה.
הנסיכה הלכה במסדרונות הארוכים והמפותלים אל השער שהפריד את הארמון משאר העולם, היא זכרה איך כשהייתה ילדה הייתה הולכת לאיבוד במסדרונות, אך לאט לאט היא התחילה להכיר כל סנטימטר בטירה כשטיילה עם חברה היחיד, הנסיך צ´ארלס צ´ארמינג, שהיה היורש של הממלכה השכנה איתה חיו בשלום. שלגיה לא ראתה את צ´ארלס כבר שנים.
"תפתח את השער." היא דרשה והרימה את אפה, מנסה להקרין רשמיות וכוח, כמו אימה החורגת, כמו בת מלוכה.
"אבל נסיכה, אסור לך לצאת."
"תמלא אחר פקודותי." הנסיכה אמרה בשלווה, היא לא רצתה להתרגז, זה לא אשמתו שהוא קיבל את הפקודות לא לתת לה לצאת. "אני הנסיכה, יורשת העצר, תפתח את השער." ביקשה שוב.
השומר פתח את השער ללא רצון ונתן לשלגיה לצאת מחומות הארמון בפעם הראשונה.
פרק 3- אני רואה דרכך נסיכה
******
הנסיכה שלגיה רצה לעבר היער כאילו הייתה עוד ילדה קטנה ומתוקה שהאמינה עוד שהעולם הוא מקום נהדר. היא הביטה בשלג שכיסה את האדמה ואת העצים עם העלים הירוקים שכוסו בחומר הלבן והקפוא, היא אהבה את החורף למרות הקור. השלג נראה כל כך יפה ועדין, אבל אף אחד לא מעריך אותו, כולם שונאים את החורף. כולם חוץ משלגיה, אבל הנסיכה הצעירה תמיד הייתה מיוחדת.
היא צחקה ורצה שם, מרימה את שולי שמלתה כדי שלא תמעד עליה ועם ידה השנייה ווידאה שהברדס לא נפל וגילה את פניה. נסיכה המשוטטת לבדה תהיה טרף קל לשודדים.
"שלום מיס." קול מבין השיחים הפתיע אותה והיא נרעה לאחור.
"אל תפחדי." בעל הקול גיחך והתקרב אליה, הוא לבש בגדים יקרים וחמים ולכן שיערה שהוא מאחת ממשפחות האצולה, אולי אפילו הבן של אחד היועצים המקורבחים לאימה החורגת.
"מה ציפית?" שלגיה מעקמת את האף. מי הוא חושב שהוא?
"ליידי לעולם לא תתנהגת לעולם בגסות." הנער אמר, ונראה שהוא מצטט מהספר "נימוסים והליכות לגברות מחוננות", כן זה השם שבחרו לזה. ממש מוזר, המורה של שלגיה לנימוסים והליכות כתבה את אותו הספר במחשבה שמישהו באמת יקרא ממנו, הנסיכה מיהרה לסלק ממוחה את המחשבה המרדנית הזאת. זהו לא מתפקידה לתת ביקורת למעשי המורה שלה.
היא אילצה את עצמה לחייך, "אתה צודק, ואם תסלח לי אני אלך לדרכי." אמרה בנימוס וגרמה לנער לגחך שוב.
"אני רואה ישר דרכך נסיכה." אמר הנער, "רוצה לדבר? אני רואה שמשהו מציק לך."
הדבר ההגיוני לעשות היה לברוח, הוא ידע מיהי, אבל משהו בזה היה מוכר, מזמין. שלגיה התיישבה לידו, על השלג הרך והתחילה לשפוך את ליבה, על העובדה שאין לה אף אחד שיארח לה לחברה בארמון הגדול, על זה שהיא תמיד מוכרחה להיות מושלמת, ועל קללת היופי שלה.
בתמורה הוא סיפר לה שהוריו לוחצים עליו להינשא לנערה מבית טוב והציפיות הכבדות שלהם ממנו שגורמות לו לקרוס.
שלגיה שמחה שפגשה בנער המסתורי, בפעם הראשונה היה לי עם מי לשתף את הבעיות שלה ובלי לשים לב השמש שקעה ואת מקומה תפס הירח הלבן העגול.
"אני צריכה ללכת." אמרה הנערה שחורת השיער ומשכה את הברדס כך שכיסה את פניה.
"אל תלכי." הוא תפס בכתפה, "לא."
"אני יחזור מחר, לפה בדיוק." היא הבטיחה לו, גם היא רצתה שוב להיות בחברתו.
פרק 4-מראה מראה
******
שלגיה פגשה את הנער המסתורי פעמים רבות ובכל יום שיצאה ובכל לילה שחזרה אוונג´לין צפתה בה. אימה החורגת של שלגיה, המלכה האלמנה אוונג´לין הייתה צריכה לעצור את הדמעות שאיימו לפרוץ מעיניה. שלגיה דמתה לה כל כך שזה הכאיב. לאוונג´לין היה לב בניגוד למה שכולם חשבו, היא לא הייתה בן אדם קר ומרושע.
המלכה הביטה במראה עם מסגרת הזהב היקרה.
"מראה, מראה שעל הקיר" אמרה בקול רועד, "מי היפה בכל העיר?"
היא ציפתה שהדמות, כמו בכל יום תענה לה שהיא היפה ביותר, היא רצתה לשמוע שוב את קולה, שתוכל לשמוע כעת רק דרך המראה המקוללת.
"כמעט שאין יפה ממך אך יופייה של שלגיה עולה על יופייך." ענתה הדמות הכלואה בתוך המראה.
אוונג´לין נתקפה קנאה, היא אמרה פעם שהיא היפה ביותר בעולם, כשהייתה מברישה את שיערה הזהוב וקולעת אותו לצמה.
היא קרעה על ברכיה, המלכה נתנה לעצמה להתנהג כך רק כשהייתה לבדה.
"למה זה קרה אחותי היקרה?" שאלה אותה, "את הבטחת שנישאר ביחד לנצח. את אמרת שתמיד אני יהיה היפה ביותר בשבילך, ויולטה."
אוונג´לין נזכרה במה שהוביל לזה. פעם היא הייתה רק משרתת פשוטה בארמון, לא היה לה הורים, היה לה רק את אחותה הגדולה. הן היו עובדות קשה, אבל היא הייתה מאושרת, עד שכל זה קרה. המשרתת הצעירה הייתה נערה מרהיבה ביופיה, היא התגרתה ללא מחשבה במכשפה סנדרין שנודעה ביופיה, היא העזה להגיד שהיא יפה יותר ממנה. סנדרין לקחה ממנה את הדבר החשוב לה ביותר, אחותה, וכלאה אותה במראה. אוונג´לין למדה את אומנויות הכישוף בתקווה להחזיר אותה אבל הקסם של סנדרין היה מעבר ליכולותיה.
עכשיו היא מקוללת לראות את דמותה המעורפלת בראי כל יום, יכולה לראות אותה אבל לא לגעת בה, הזכוכית תמיד תפריד בינהן, ואם תשבור אותה מי ידע מה יקרה.
אבל הדבר הכי כואב הייתה שלגיה, היא הייתה כל כך דומה לה, אותו שיער שחור, אותו עור חיוור ואותן שפתיים מלאות. ההבדל היחיד היה העיניים, לשלגיה היו עיניים כחולות כמו השמיים עיניה של ויולטה שלה היו חומות כמו אדמה.
היא לא יכלה להביט בשלגיה, היא לא יכלה להתקרב אליה בלי שכל רגשותיה יפרצו. היא חייבת לשמור מרחק.
היא זימנה אליה את הצייד שהתייצב מהר בחדרה. המלכה מיהרה לקום ולחזור להבעת הפנים האדישה והמראה המלכותי.
"שלגיה, קח אותה אל היער, ותהרוג אותה. תאשים בזאת את חיות הבר." אמרה, מנסה לשמור על נימת קול שלווה ומאופקת.
היא לא יכולה ככה יותר. שלגיה חייבת להעלם מחייה.
פרק 5-הצייד והנסיכה
******
"לאן אנחנו הולכים?" הנסיכה הצעירה שאלה, היא לא ידעה על פקודותיה של המלכה.
הצייד הוציא סכין חדה והתכונן לבצע את ההוראות שנתנו לו. שלגיה הייתה כל כך עדינה, כל כך צעירה. הוא לא יכל.
"הוד מעלתה רוצה להרוג אותך." אמר, "תברחי מפה, ואל תחזרי, תרוצי כמה שיותר רחוק."
שלגיה בהחלט האמינה שאוונג´לין כולה לעשות את זה, בשבילה היא הייתה רק מלכה אכזרית עם לב מאבן. הנסיכה התחילה לרוץ, למזלה היא נעלה נעליים טובות ונוחות ולכן יכלה לנוע יותר בקלילות, היא לא העיפה אפילו מבט אחד לאחור כשנמלטה על נפשה.
רגליה של שלגיה התחילו לכאוב, היא רצתה לעצור לנוח אך לא נתנה לעצמה, היא חייבת להמשיך לזוז. היא קמה בחזרה והמשיכה ללכת עד שראתה בקתה קטנה מעבר לעצים.
קרוב לאגם ניצבה בקתת עץ פשוטה שהנסיכה קיוותה שהיא נטושה. הנערה דפקה על הדלת. טוק-טוק.שום תשובה. היא פתחה את הדלת וגלתה מטבח קטן, שולחן אוכל עגול ולידו כיסאות קטנים ואח שלא בערה בה אש.
היא עלהת במדרגות הקטנות והחורקות למעלה. בחדר היה פשוט שבעה מיטות מסודרות בצפיפות,חמש בצד אחד וארבע בצד שני, כולן קטנות כמו מיטה של ילד קטן. היא נשכבה על ארבע מיטות ונתנה לעיניה להעצם.
שלגיה הרגישה משהו מזיז ותה בעדינות. היא פקחה את עיניה וראתה מולה איש מבוגר, עם זקן לבן ובגדים אדומים. אבל הדבר המוזר היה שראשו הגיע רק עד למותניה.
"אתה גמד." אמרה בהיסוס.
"כן." רטן, "ומי את בדיוק, שנכנסת לבית שלנו ונשכבת במיטות שלנו."
"אני-" היא עמדה לענות כגמד נוסף, שהרכיב משקפיים הניח יד על כתף הגמד השני.
"די רגזני." אמר.
"זה לא השם שלי!"
"וויל תפסיק עם הגישה הלא ידידותית, הזאת. היא בטח זקוקה לעזרה וזאת מחובתנו לעזור לה."
"שיהיה סמיילי,חייכני, אדי." אמר רגזני, "אני לא צריך את זה." הוא התיישב על מיטה בפינה, "אתם סומכים על זרים יותר מדי בקלות!"
"שלום," שלגיה התעלמה ממנו, "השם שלי הוא שלגיה."
"כמו הנסיכה שלגיה?" אחד מהגמדים לחש לחברו.
"טוב זה לא שם נפוץ במיוחד. יש סיכוי של תשעים ותשע נקודה תשעים ותשע אחוזים שזאת היא."
"לא ביקשתי שתענה לי מוח."
"זה ג´ון, ולא אשמתי שאתה לא לומד ג´וני."
"אני לא מבין איך אנחנו אחים."
"אוקיי תכירי אלו ג´ון, ג´וני, ארנו,ג´ו, ואת אדי וויל כבר הכרת. אני הנרי." אמר גמד לבוש בבגדים ירוקים והצביע על כל חבריו.
"נעים להכיר, וכן אני הנסיכה שלגיה. אימי מנסה להרוג אותי, אך היא בוודאי חושבת שכבר נהרגתי."
"ניתן לך להישאר!" אדי אמר במהירות.
"לא!" וויל התנגד.
אחרי עוד מריבה ששלגיה לא הצליחה לשמוע ממנה כלום נראה שהם הסכימו שתישאר פה.
"אבל את תצטרכי לעזור פה, זה התנאי היחיד." אמר ג´ו.
"כן, אני מסכימה." אמרה בהקלה. לפחות יש לה מקום להישאר בו. בנתיים.
פרק 6-שבעה גמדים ונסיכה נמלטת אחת
******
המלכה הביטה שוב במראה שלה, כשהצייד חזר הוא אמר שמילא אחר פקודותיו אך היא הייתה חייבת לוודא שויולטה זוכרת רק אותה. רק אותה.
"מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר." אמרה בקול מלא תקווה.
כאן גברתי אין יפה ממך," אמרה המראה, הקול שבקע ממנה היה יפהפה וערב לאוזן."אך יופייה של שלגיה מעבר לעצים, אי שם בבקתה אצל שבעת הגמדים, עולה בהרבה על יופייך."
הוא שיקר לה. זה הכעיס את אוונג´לין. אם את רוצה שמשהו יעשה טוב, תעשי אותו בעצמך. היא הרימה תפוח אדום ועסיסי מערת הפירות שהמשרתת הביאה לה. היה לה רעיון.
החיים אצל שבעת הגמדים לא היו קלים לשלגיה, היא לא הייתה רגילה לעבודה קשה, היה לה משרתים שהיו עושים הכל בשבילה אבל עכשיו היא הייתה צריכה להביא עצים כדי ללבות את האש באח כדי שלא תקפא, לנקות את הבקתה,לשטוף את הכלים ולכבס חליפת הבגדים היחידה שהייתה לה. אבל שלגיה הייתה נחושה בדעתה לא לתת לזה להשתלט עליה, היא תלמד לעבוד קשה,היא תשרוד.
שבעת הגמדים היו הולכים לעבוד במכרות, בהתחלה היא רצתה לבוא איתם אבל הם סירבו בטענה שזה מסוכן למי שאינו יודע מה הוא עושה.
שלגיה נאלצה להודות שהם צודקים, ועכשיו היא פה. נשמעה דפיקה על הדלת, טוק-טוק. הגמדים אמרו לה לא לפתוח את הדלת לאף אחד. היא הציצה בחור המנעול, וראתה שם אישה זקנה לבושה בגלימה מרופטת ואוחזת סל מלא בתפוחים אדומים ומגרים.
הנסיכה החליטה לפתוח את הדלת, "שלום." אמרה.
"תרצי לקנות תפוח?" המלכה במסווה אישה זקנה הושיטה לה תפוח אדום.
"אמ.." שלגיה היססה, משהו אמר לה לא לבטוח במוכרת הזקנה.
"אני אתן לך אותו בחינם." הזקנה המשיכה לנסות.
"טוב רק ביס אחד."
שלגיה נוטלת את התפוח בידיה ונוגסת בו. השפעת הרעל עבדה מיד ושלגיה צנחה לקרקע והמלכה הסתלקה.
פרק 7- סוף טוב
******
עיניה של שלגיה נותרו עצומות, והיא בקושי נשמה, שפתיה התחילו להכחיל אך הנסיכה נאבקה להישאר חיה. וככה שבעת הגמדים מצאו אותה.
אפילו רגזני, או וויל כפי שנקרא באמת לא יכל שלא לבכות על מות שלגיה, היא התחבבה על כל הגמדים בשהותה הקצר בביתם.
"יש סיכוי קטן שתישאר בחיים." אמר ג'ון, "היא עדיין לא מתה לגמרי."
הגמדים נמלאו בתקווה, הם הכינו לה ארון זכוכית והשכיבו אותה שם, מתפללים שתתעורר.
הנער המסתורי שם לב להעדרותה של הנסיכה שלגיה, הוא לא האמין לזה ששלגיה תטרף על ידי חייבת בר, היא אף םעם לא הייתה ביער אחרי רדת החשכה ולכפר החיות לא נכנסות.
הוא טייל ברחבי הממלכה בתקווה למצוא אותה, עד שלבסוף הגיע לביקתה קטנה ביער ובה שבעה גמדים מתאבלים.
"שלגיה." אמר מיד, הוא ירד מסוסו ופתח את מכסה הארון, לא נותן לגמדים לעצור אותו, "אוי שלגיה."
שלגיה הייתה בשבילו יותר מחברה, הוא אהב אותה, פעם כשעוד הסתובבו במסדרונות הטירה היא הייתה החברה הכי טובה שלו. עכשיו היא אהובתו המתה.הוא שם לב ששפתיה עדיין מעט אדומות, היא עדיין חיה, עוד יש סיכוי להציל אותה.
הוא נישק את שפתיה, רק כדי שאת הנשיקה הראשונה שלו יקבל מהאישה שאהב.
עיניה הכחולות של הנסיכה נפתחו והצבע חזר ללחייה, היא ירקה מפיה חתיכת תפוח אדומה.
היא חיה.
שלגיה הביטה בנער המסתורי, "אתה." בעיניים בורקות, לנער המסתורי היה סוף סוף שם.
"הנסיך צ'ארלס צ'ארמינג."
"זה רק צ'ארלס שלג."
אוונג'לין ידעה שנכשלה. השמועות הגיעו כבר לממלכה. הנסיכה איכשהו שרדה את התקיפה.
המלכה ידעה שזה רק עניין של זמן עד שהיא תהרג, היא חיבקה את המראה ועצמה את עיניה, "אנחנו נתראה מתישהו, בעולם הבא."
אבל ברגע שהיא פקחה עיניים היא מצאה את עצמה על מרבדי הדשא הירוקים, היא כבר לא הייתה בארמון או כלל בממלכה שלה, והמראה הקרה שאחזה בה הפכה לגוף חם. אוונג'לין הביטה באישה שחורת השיער, עם עיניים החומות ועור הבהיר. היא יכלה לשמוע את קולה של סנדרין במוח, "למדת את הלקח שלך,אל תתרברבי יותר."
משאלתה התגשמה. |
|
|
|
|
|
328
|
|
|
|
|
|
|
|
|
03/05/2019 11:03 |
4205פינקי |
7 |
|
מגניב!! |
|
|
|
|
|
15/09/2018 15:07 |
צרלי06 |
6 |
|
מהמם :} |
|
|
|
|
|
11/09/2018 13:29 |
מוןמן |
5 |
|
ארוך מדי לדעתי אבל יפה |
|
|
|
|
|
07/09/2018 15:11 |
HEDAL |
4 |
|
את כותבת יפה.....! |
|
|
|
|
|
07/09/2018 13:06 |
סגולי23645 |
3
|
|
הסיפורים שאת כותבת מדהימים,תמשיכי לשלוח! :) |
|
|
|
|
|
06/09/2018 19:45 |
NoamChris |
2 |
|
מדהים |
|
|
|
|
|
06/09/2018 13:31 |
אושר0מתוק |
1 |
|
כל הכבוד איזה יופי את כותבת |
|
|
|
|
|
|
|
