|
לא לאבד תקווה
|
20/10/2018 |
יום אחד הנסיכה דואי התעוררה כששמעה צרחה מחרישת אוזניים, היא הביטה דרך החלון וראתה ילדה קטנה בוכה וצורחת. מהר ירדה זואי ושאלה את הילדה:"מה קרה?" הילדה ענתה:" אחי נעלם, אני מחפשת אותו כבר חודשים אבל אין לו כל זכר". זואי הביטה בה בעצב. "אולי אוכל לעזור, מה שמו?" "מקס" ענתה הילדה. אחרי שעה זואי והילדה יצאו לחפש את מקס, הם חיפשו בעיר, ביער ואפילו בתעלות אבל לא מצאו אותו. " איפה ראית אותו פעם אחרונה?" שאלה הנסיכה זואי. "הוא אמר שהוא הולך להיפגש עם מישהו בשם מונדו". זואי תהתה אם למונדו יש תשובות ולכן אמרה: " אז נלך למונדו" "אין טעם" אמרה הילדה, "אני מתחילה לחשוב שהוא ברח" זואי הביטה בעיניה של הילדה ואמרה: "הדבר הכי חשוב זה לא לאבד תקווה". וכך הלכו למונדו ודפקו בדלת ביתו. הדלת נפתחה באיטיות ומתוך הבית ראו איש גדול שאמר להן:"מה אתן רוצות אני עסוק" "אתה מונדו?" שאלה זואי "כן בכבודי בעצמי" ענה האיש. "אתה מכיר את מקס?" שאלה זואי, לרגע האיש הסתכל לאחור ואז ענה:" אמרתי לכם שאני עסוק! עוד משהו?" " האמת שכן" ענתה זואי
"למה יש לך חולצה שכתוב עליה מקס המלך?" האיש התסכל עליה כאילו נפלה מהשמיים ואז אמר: " בסדר בסדר, אני שלחתי אותו ליער הוא נמצא שם במערת המינימיקים ". לזואי לא היה זמן להמשיך לשאול אותו שאלות, הילדה כבר היתה בדרכה אל היער, אז זואי מיהרה לקחת את החולצה ולרוץ בעקבותיה. במערה היה חשוך מאוד ולקח זמן עד שזואי מצאה פנס. היא הדליקה את הפנס וראתה אותו. הילדה קפצה עליו והוא חייך בחמימות. "איך מצאתם אותי?" שאל מקס. "לא איבדנו תקווה" אמרו זואי והילדה ביחד.
|
|
מוקדש
ל מוקדשלמיקמקדניאליטמן | |
|
|
