|
סיפור לט"ו בשבט - העץ של זואי
|
19/01/2019 |
שלום לכם! תודה שהגעתם כאן אלינו ביום קר שכזה. בואו, קחו לכם כוס שוקו חם והקשיבו לסיפור.
פרק 1 - יום הולדת שמייח!
זואי היא ילדה שמאוד אוהבת לשחק ולברוח מאנשים כשמבקשים ממנה משהו. היא לא אוהבת בכלל סביבה וצמחיה. יום אחד, ביום הולדת ה-6 של זואי, כשחגגה בגינתה, הביאו לה במתנה… זרע. זרע של עץ. זואי הזדעזעה. "עץ?!?! עץ?!? באמת?!?! עץ?!!?" אבא התחיל לדאוג שהיא תהרוס אותו כמו כל צמח אחר שמביאים לבית. "זואי, אנחנו באמת רוצים שתפסיקי לשנוא את כל הצמחים והעצים", "זה חשוב מאוד לבריאות שלנו! אם תזרקי או תהרסי אותו, לא נקנה לך אף פעם עוד מתנה ליום הולדתך."
פרק 2 - נעדרה!!!
לזואי התחילו לרדת דמעות. דמעה אחת נפלה על הזרע. זואי זרקה את הזרע והתחילה לרוץ ולבכות. "יהיה בסדר, היא תחזור בעוד חצי שעה." אמרה אמא בעודה נכנסת אל הבית ומקפלת כביסה. אך לא, זואי לא חזרה בעוד חצי שעה. וגם לא בעוד שעה ולא שעתיים. אמא התחילה לדאוג. "זאת כנראה הייתה מתנה של ממש…" אמר אבא. אמא הסתכלה עליו במבט מוּכֶה תַּדְהֵמָה. גם לאחר יום לא חזרה זואי. החלו לצוץ ברחוב מודעת "נעדרה".
פרק 3 - טוק טוק! מי שם?
כבר שבוע שזואי לא נמצאת בביתה. זואי, בכל הזמן הזה, התגוררה בבקתה ביער מושלג, שם קיוותה שתתחזק אהבתה לצמחיה. נשמעו שלוש דפיקות על דלת הבקתה. זואי נבהלה. היא יצאה מהר מהבקתה מהדלת האחורית בריצה. זואי עצרה והתנשפה. היא הסתכלה לאחור. "אני חייבת לברר מי זה היה שם! איך הוא מצא אותי? אולי זה בעל הבקתה? אבל למה אין לו מפתח?" זואי חשבה וחשבה, ובסופו של דבר החליטה; היא רצה לחפש את הדופק.
פרק 4 - שיא גינס
זואי לא ראתה אף אחד. היא המשיכה לרוץ ולרוץ. היא ירדה מן היער (שהיה על הר מושלג) אל עמק. מהעמק רצה אל קיבוץ. מהקיבוץ אל עיר עמוסה ופקוקה. מהעיר - חצי מדינה עברה וכל זאת ברגל! ולקח לה רק יום וחצי! זואי כבר ראתה את הכפר שלה. הכפר הקטן והמיוחד שלה. "כדאי שאעצור פה, לנוח. בכל זאת כמעט שברתי שיא גינס, לא?" צחקקה זואי. היא הסתכלה על השמש שוקעת, על כל הצמחייה והחלה לאהוב את עולמה ולהכיר אותו יותר.
פרק 5 - ובחזרה
זואי הרגישה תחושה מוזרה והתעוררה. היא ראתה שהשמש מתחילה לעלות. היא שמחה וקפצה ורצה מהר לעבר הכפר שלה. "יש! הגעתי! אני כאן! אני כאן! הנה אני!" צעקה בכל כוחה זואי בעודה רצה וקופצת לכיוון הכפר. "יש!!!!" צעקה זואי. היא רצה מהר אל הרחוב שלה. היא הופתעה לגלות שבאמת היה אכפת להורים שלה ממנה, למרות שנעדרה רק לשבוע. כל הרחוב היה מלא במודעות "נעדרה".
פרק 6 - העץ
ובאותו הזמן - הזרע כבר לא נשאר זרע. הוא גדל. הוא הפך להיות עץ. עץ גדול. זואי רצה אל הגינה שלה וחיבקה את העץ. "עורבים טיפשים! עופו! עופ… זואי?!?" נשמעה צעקה מן חלון הבית. אמא רצה אל כיוונה. "זואי! איפה היית בכל הזמן הזה?! ממש דאגנו לך! אל תעשי לנו את זה שוב!" אמא חיבקה את זואי. "אני מבטיחה. ואני כבר לא אותה זואי שהייתי פעם", זואי שוחררה מן החיבוק והמשיכה, "אני כבר אוהבת צמחיה, ובמיוחד את העץ הזה! הוא נוצר מן הרגשות שלי, ואנחנו חולקים אותן. אני אהיה איתו גם בחורף, גם בסתיו, גם באביב, גם בקיץ, גם בשרב, גם בסופה, בכל הזמן!!"
פרק 7 - הסוף
זואי באמת קיימה את ההבטחה שלה. את שתיהן. לא רק שהיא לא ברחה לעולם מביתה עוד, אלא היא באמת נשארה איתו בכל זמן ומצב אפשרי. גם בגיל 15, שהיה לה חבר, מקס, (זה לא מהסדרה! זה בגלל העץ שבתמונה!) שניהם בכלל לא חשבו שזה טיפשי או ילדותי. הם אהבו את העץ וטיפלו בו. בגיל 27, זואי עברה דירה יחד עם מקס. אבל העץ צמח וגדל שוב ושוב, וזואי המשיכה לבקר בגינה. בגיל 42, שכבר היו לה ולמקס ארבעה ילדים, היא הפכה את הבית הקודם ל"מוזיאון הטבע של סמולטאון". מקס וזואי החלו לעבוד במוזיאון, ובגיל 67, שיצאו לפנסיה, שלושה מילדיהם החליפו אותם.
|
|
