קהילה - סיפורים ושירים
|
|
|
|
|
ערב אחד בל"ג בעומר
|
28/01/2019 |
ערב אחד, בל"ג בעומר, כמה חברים החליטו להתאסף יחדיו ליד הים מסביב למדורה.
"מיכלי, אם יקרה משהו תתקשרי אליי."
"הכל בסדר, אני רק צריכה לקחת את שקית המרשמלו." אמרה מיכל לאמא שלה ויצאה לדרך. כאשר מיכל הגיעה למקום פגישתם היא ראתה את כל חבריה, דן, אורי, ספיר ועדי.
"היי!" צעקו לה חבריה.
"היי!"
"איפה היית? את מאחרת."
"אני מאחרת?"
"כן, בדקה."
מיכל גילגלה עיניים, עדי הייתה ידועה בהיותה דייקנית וקַטְנוּנִית.
עדי ודן הלכו להדליק את המדורה כשבינתיים מיכל נותרה עם ספיר ואורי. אורי הניח את ידו על מיכל ואמר: "תתעלמי מעדי, היא תמיד הייתה כזאת והיא לא עומדת להשתנות, אל תבלי את השעות שלך איתנו בסבל."
"מה? לא נראה לי שהבנת את הסיטואציה נכון." מיכל חשה מבוכה.
ספיר נשענה על אורי ואמרה: "אני דווקא חושבת שהבנו את הסיטואציה טוב מאוד."
מיכל לא אהבה את הסיטואציה אז היא שאלה את דן אם המדורה מוכנה.
"כן" ענה דן.
הם התקבצו סביב המדורה, דיברו, צחקו, אכלו, לבסוף ספיר קמה ואמרה בהתרגשות: "הבאתי בקבוק לאמת או חובה!" מיכל ועדי לא אהבו אמת וחובה אבל מיכל החליטה שתשחק בזמן שעדי תשב בצד ותאכל תפוחי אדמה.
הילדים שיחקו אך לפתע נשמע רעש גדול, הילדים נבהלו ועצמו את עיניהם, כאשר הרעש נגמר הם החליטו לפקוח את עיניהם ולהסתכל מסביבם, לפתע דן קם, הוא נראה מודאג.
"עדי נעלמה" הוא אמר מבועת.
"בואו נשאר ביחד" אמרה מיכל, רועדת מפחד. "דן, תשב ותחזיק לי ולאורי את היד."
"ומה איתי?" שאלה ספיר.
"תחזיקי את היד שלי ושל אורי!"
"אבל אתם עם דן!"
"יש לנו זוג ידיים, לא אחת!"
פתאום הרעש חזר, היה חשוך והילדים לא יכלו לראות כלום, פנסי הרחוב נכבו.
כעבור כמה דקות, יחד עם השקט חזר גם האור והבנים ראו ששיערן הארוך של הבנות נגזר.
"אוי לא!" ספיר יבבה על שיערה הזהוב.
"אין לך זמן לבכות!" מיכל התרגזה.
"השיער האדמוני שלך!" ספיר יבבה אפילו יותר וניגבה את דמעותיה בחולצתה של מיכל.
דן ואורי עודדו את ספיר ומיכל העצבנית הלכה לאכול תפוחי אדמה.
"מישהו משחק בנו!" דן אמר.
"אנחנו לא בסרט!" צעקה ספיר.
"זה לא משהו שאני רציתי שיקרה!"
"ברור שלא, אתה רק אומר כל הזמן כמה מגניב יהיה אם מישהו מאיתנו יחטף."
"נכון, אבל לא התכוונתי למשהו כזה, זה היה סתם משהו שאמרתי אחרי שראיתי סרט אקשן שהתלהבתי ממנו." בושה הציפה את דן.
מיכל לא יכלה להתעלם ממה שקורה, איך כל החבורה מתפרקת, היא התקשרה לאמא שלה ויבבה בבכי, אמא שלה לא באמת הקשיבה, היא רק הרגיעה אותה וניתקה, היא הייתה עייפה.
"זה באשמתך?" שאל אורי את דן.
"לא!"
"אז באשמת מי זה קרה?!"
מיכל יכלה לשמוע רק את הצעקות.
מיכל התעוררה לבוקר חדש, הבוקר נראה דיי בהיר, היא סירקה את שערה עם מסרק ורוד ושערה האדמוני היה ארוך כתמיד, היא לקחה את הטלפון שלה והציעה לכל החברים להיפגש, כאילו מה שסיפרתי בכלל לא התרחש. |
|
|
|
|
27
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
